מפסיקת הש"ע בסימן רנג ס"ב יוצא שכל מה שהתירו להחזיר קדרה לכירה בשבת זה מבלי שתהיה חזרה מלאה ואמיתית מבחינה דינית בכל שלבי התהליך, וניתן ללמוד זאת מהתנאים שמתירים את מה שנראה כמו חזרה (דעת הש"ע מודגשת):

א. הכירה צריכה להיות גרופה וקטומה.
ב. הקדרה צריכה להיות רותחת.
ג1. ועודה בידו [ע"פ הטור והרמ"א. המשמעות היא שאסור לשיטתם להניחה אף על המיטה או לתלותה ע"ג מקל, ואסור להעבירה ממיחם למיחם ואז להחזירה למיחם הראשון].
ג2. ולא הניחה ע"ג הקרקע [והמשמעות היא שמותר להניחה על מקומות אחרים כמו על השיש או על המיטה, שלא כדעת הטור והרמ"א].
ד. דעתו להחזיר את הקדרה לכירה [מרגע נטילתה כפי שמשתמע. ע"פ הטור והרמ"א].
ה. החזרה צריכה להיות על גב הכירה ולא לתוכה.

כדי לשמור על גבולות ההלכה ולפעול בהיתר בענין זה אמנם מתירים לאדם להוציא את הקדרה מחוץ לפלטה, אך עם זאת ברובד המעשה אסור לו להניחה ע"ג הקרקע, וברובד המחשבה הוא נדרש שדעתו תהיה להחזיר את הקדרה לפלטה מרגע נטילתה בידיו (ע"פ הטור והרמ"א ולא כמו הש"ע והרמב"ם), וניתן ללמוד מכאן שאחד מטעמי ההלכה הוא למנוע מצב של הפסק (נתק) בין הקדרה לכירה בכל שלבי התהליך השונים.

ולמה הדבר דומה? לא פחות מנשמת האדם שמגיעה מהעולמות הקדושים והעליונים לעולם השפל והתחתון הזה ואם מצליחה היא לחזור לשם לאחר שעשתה את כל התפקידים והתיקונים החשובים לשמם נשלחה לכאן בהצלחה ומבלי לחטוא הן ברמת המעשה* והן ברמת המחשבה**, וכל זאת חרף כל הסחות הדעת, הנסיונות, הפיתויים, הבלבולים, הספקות והקשיים הגלומים בעוה"ז, יוצא שהיא מעולם לא עזבה את אותם עולמות נשגבים אלא תמיד היתה שם מאחר ואף בעוה"ז היא חיה ע"פ עולם המושגים, תפיסת העולם, החוקים והכללים שנהוגים שם, ובדומה למכת ערוב בה הביא אלוקים את החיות עם האדמה שלהם כשזה אחד הגורמים שהחריבו את מצרים, כך גם אותו צדיק הצליח להביא את העוה"ב לעוה"ז, מה שמסביר מדוע ישנם הרבה צדיקים שקשה להבין את צורת החשיבה, החכמה, דרך החיים, תפיסת העולם וההנהגות שלהם. למי שקשה להבין את ד' קרוב לודאי שיהיה לו קשה להבין גם את כל הדבקים בו, שהולכים בדרכו, מופיעים את אורו וממשיכים את אינסופיותו יתברך.

קדרה שהתקררה לעומת זאת משולה לאדם שלבו קר בכל מה שנוגע ל-ד' יתברך, תורה, מצוות, יהדות וכל מה שקשור לנצח ולקדושה, ומתוך כך אין לו אחיזה ושיכות לעוה"ב, ולהבדיל קדרה רותחת מסמלת אדם עם לב חם שאוהב, קשור ומחובר לכל הדברים החשובים והעליונים האלה, שהרי אין למעלה מהם. בדומה לכך, קדרה שהונחה ע"ג הקרקע מסמלת אדם שירד הכי נמוך שרק אפשר והתנתק מהאמת ומהיהדות וכשם שהקדרה הולכת ומצטננת כשהיא על הרצפה כך גם הוא במגמת ירידה מתמדת ברוחניות וקדושה והתרחקות מהאמת והתכלית, ולעומתה, קדרה שעדיין נמצאת בידים מסמלת אדם שעדיין מחובר למקורו ולשורשיו, וגם אם התרחק מארמון המלוכה זה רק לצורך שליחות זמנית וחשובה אליה יצא בשם המלך כשבמשך כל זמן שליחותו הוא נשאר נאמן למלכו האהוב, עומד בגבורה בכל הנסיונות, ולא מתפתה להצעות המפתות והמזמינות איתן הוא נפגש בדרכו, מאחר והוא דבק במטרה העליונה לשמה נשלח ואינו סוטה לצדדים כדי לעשות דברים שסותרים את שליחותו החשובה וקרבתו היקרה למלך. לנגד עיניו עומד תמיד המלך בכבודו ובעצמו אליו הוא מנסה לחזור כמה שיותר מהר שהרי הוא אוהב אותו בכל נפשו ומאודו והריחוק ביניהם מצער אותו מאוד, כשמטרתו היא להשלים את המשימה בצורה הטובה והמוצלחת ביותר מבלי לאכזב ולהכאיב למלך או לגרום לו להתחרט על כך שבחר לשלוח דוקא אותו אלא למלא אחר מבוקשו בצורה המדויקת והמהודרת ביותר, לשמח אותו לגרום לו נחת רוח.

אך מצד שני קשה לעשות את ההקבלה הזאת מאחר ואת הקדרה אסור להחזיר במידה ויש ואחד התנאים לא מתקיים, ולעומת זאת אם האדם חטא אף בעבירות הקשות ביותר תמיד עומדת בפניו הזדמנות הפז לתקן את מעשיו ולחזור בתשובה שלמה כל זמן שהוא חי, ובכך למחוק את כל חטאיו ופשעיו בצורה שלא יזכירו לו אותן כלל ביום הדין ואף להפכן לזכויות כך שכל עבירה תחשב לו למצוה וכל הכנה לעבירה תחשב לו כהכנה למצוה.

אלא שבזמן שהשבת היא אחד משישים מהעוה"ב ומסמלת את עולם הנצח והאינסוף והתכלית אליה שואפת כל הבריאה, ולכן גם ההתיחסות לדיני האיסור וההיתר הנוגעים ליום הקדוש בשבוע הם בהתאם לכך, יש משהו שונה בחזרה בתשובה אותה ברא ד' לפני בריאת העוה"ז שרחוק ברובו מהאמת והעקרונות האלוקיים וזאת כדי לאפשר לאדם לזכך ולטהר את עצמו ולחזור למקורו ולשורשיו בעולם שבו היצר הרע מנסה להסית ולהדיח אותו בכל הזדמנות אפשרית ולהרחיק אותו מדרך ד', מהתכלית ומהאמת האלוקית, וגם הצד הבהמי שבו מנסה מצדו למשוך אותו להנאות פסולות, לתאוות אסורות ולצד החומרי של העוה"ז, ולצורך כך ברא ד' יתברך מנגנון יחודי שמאפשר לכל אדם אף אם הוא הרשע ביותר בדורו להתוודות ולהתחרט על מעשיו השליליים והפסולים, ולקבל על עצמו שמעתה ואילך יעזוב את דרכו הרעה ויתקן את כל אורחות חייו, במהלך שהוא מעל הטבע ומעל הזמן בו הוא מגלה דעתו שכל החטאים והעוונות שעשה הם חיצוניים ביחס אליו ובאו מצד הנפש הבהמית שבו שמשכה אותו לפעול כך, והיצר הרע שהכשיל אותו פעם אחר פעם בתחבולות, ביצירתיות ובתחכום שהוא ידוע בהם, אך הוא לא התכוון באמת לחטוא כלל, שהרי הוא זאת הנשמה הטהורה שנפח בקרבו ד' יתברך ואין לה כל רצון לחטוא, נהפוך הוא, אלא שהקליפות, המסכים והלכלוך שעטפו אותה ונוצרו כתוצאה מהעבירות שעשה אותו אדם הפריעו לה להוציא מהכח אל הפועל את מטרותיה העליונות ורצונותיה הנשגבים, והראיה לכך היא הצער והחרטה הגדולים, האמיתיים והטהורים שממלאים את האדם על כך שפעל נגד ציוויו של ד' ורצונו יתברך, שברא ומחיה אותו בכל רגע ורגע ואף זן ומפרנס אותו ואת כל שאר הברואים, החזיר לו רעה תחת טובה וציער אותו במשך כל אותן שנים, אך כעת בוערים בקרבו אהבת ד' ורצון עז להידבק בו יתברך, ליישר את אורחות חייו ולהתאימם לבוראו בכל הרבדים והבחינות, לפתוח דף חדש ונקי אותו יתחיל למלא מעכשיו בתורה, מצוות ומעשים טובים, וללכת בדרך ד', התורה, המצוות והקדושה בכל לבבו, נפשו ומאודו.

מכאן ניתן להבין מה גדול חסד ד' ואהבתו לכל ברואיו מעצם בריאתו את האפשרות לחזור בתשובה, ולא רק עבור היהודים אלא אף לגויים שעומדת בפניהם האפשרות להתגייר ובתוך כך גם לחזור בתשובה, שמאפשרת לכל אדם להפך את הטבע ולהפוך רע לטוב, שלילי לחיובי, טמא לטהור, ואדם שהיה מאוס ודחוי אצל ד' לאהוב ומכובד שגורם לו נחת רוח ושמחה מרובים, כשהוא נהנה להכריז עליו בשמים בשמחה: "ראו את בני הצדיק שבשבילו היה שווה לברוא את כל העולם".

כשסיפרתי את החידוש לרב עוזי ששון הוא שאל אותי כיצד זה מסתדר עם הש"ע שהוא הרי לא מצריך שדעתו תהיה להחזיר את הקדרה לפלטה, ובמתק שפתיו הציע לי מיד תשובה שמהוה חידוש נפלא ששימח וריגש אותי מאוד. כל עוד הקדרה רותחת זה מוכיח שהיא עדיין שייכת לכירה ממנה הגיעה. והדבר דומה לאדם שכל עוד לבו חם, יש לו יראת שמים והוא שומר תורה ומצוות ואוהב את ד', בוטח ודבק בו יתברך הוא מגלה דעתו בכך שהוא מבני העוה"ב ושייך אליו.

הדין של פלטה קל יותר מהכירה, מהכופח ומהתנור שהש"ע דן בהם וע"פ פסיקת הגר"ע יוסף מותר להחזיר לפלטה תבשיל יבש אף אם הוא צונן המבושל כל צרכו כמו פשטידה או אפוי כמו פיתה מאחר ואין בישול אחר בישול או אפיה ביבש, ולעומת זאת אסור להחזיר תבשיל שאינו מבושל או תבשיל מבושל כל צרכו שרובו לח כמו מרק מאחר ויש בישול אחר בישול בלח. וניתן לראות כיצד העקרון שמובא בגמרא: "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת?" (עבודה זרה ג.) גלום בהלכה הזאת, כשימי החול מסמלים את העוה"ז שהוא בחינת ערב שבת בו עסוקים בהכנות החשובות ליום החשוב והקדוש בשבוע, יום השבת, שמסמל את העוה"ב. אמנם כשהאדם עובד ומתפרנס למחיתו הוא מקיים בכך מצוה ואינו מהוה נטל על הציבור, אך עדיין אסור לשכוח שהאדם לא היה אמור לעבוד כלל במקור, כדברי ר' יהודה בן תימא בגמרא: "אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין" (סנהדרין נט:), והמילים הבאות ממחישות את המציאות החלומית בה היה חי לפני שחטא: "הציץ בו נחש וראה בכבודו ונתקנא בו" (שם), והעובדה שהוצרך לעבוד לפרסנתו ולקיומו היא תוצאה ישירה של הקללה: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט) שקילל ד' את האדם הראשון שעבר על רצונו יתברך ואכל מעץ הדעת בניגוד לציוויו המפורש. אך חשוב לדעת שעוד בעוה"ז יכול האדם לפטור עצמו מהקללה הזאת כל אחד על פי מדרגתו במידה והוא מקבל עליו עול תורה ומצוות, כדברי רבי נחוניה בן הקנא במשנה: "כָּל הַמְּקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ" (אבות ה, ג), ולחיות ע"פ המושגים של העוה"ב כבר בעוה"ז, וכך כשיתרגל אליהם כבר כאן לא ירגיש כאורח מזדמן שלא יודע מימינו ומשמאלו כשיגיע לשם אלא כבן בית רצוי ואהוב שחזר לביתו משליחות חשובה. אותה קללה נשארת בעוה"ז ולא ממשיכה איתו הלאה לעוה"ב שם אין לה כל השפעה וקיום.

רמז לכך ניתן לראות ביום השבת שמוגדר כיום מנוחה בו הצטוינו לשבות מכל מלאכה כפי שבא לידי ביטוי בברכה האמצעית של תפילת מנחה של שבת קודש:

"יוֹם מְנוּחָה וּקְדֻשָּׁה לְעַמְּךָ נָתָתָּ. אַבְרָהָם יָגֵל. יִצְחָק יְרַנֵּן. יַעֲקב וּבָנָיו יָנוּחוּ בו. מְנוּחַת אַהֲבָה וּנְדָבָה. מְנוּחַת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה. מְנוּחַת שָׁלום הַשְׁקֵט וָבֶטַח. מְנוּחָה שְׁלֵמָה שֶׁאַתָּה הוּא רוצֶה בָהּ. יַכִּירוּ בָנֶיךָ וְיֵדְעוּ כִּי מֵאִתְּךָ הִיא מְנוּחָתָם. וְעַל מְנוּחָתָם יַקְדִּישׁוּ אֶת שְׁמֶךָ. אֱלקֵינוּ וֵאלקֵי אֲבותֵינוּ. רְצֵה נָא בִמְנוּחָתֵנוּ, קַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְותֶיךָ, שִׂים חֶלְקֵנוּ בְּתורָתָךְ, שַׂבְּעֵנוּ מִטּוּבָךְ, שַׂמֵּחַ נַפְשֵׁנוּ בִּישׁוּעָתָךְ, וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת, וְהַנְחִילֵנוּ ד' אֱלקֵינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצון שַׁבָּת קָדְשֶׁךָ, וְיָנוּחוּ בָהּ כָּל יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי שְׁמֶךָ".

הגוים זלזלו בתחילה ביהודים על כך שהם מרשים לעצמם לשבות במשך יום שלם במהלך השבוע ולוותר בכך על הפרנסה מאותו יום ולאחר שנים רבות הבינו את טעותם כמו בהרבה מצבים אחרים, והגיעו למסקנה שנפש האדם חייבת את יום המנוחה השבועי שלה לצורך תפקוד בריא ותקין, ועוד גילו שבניגוד להגיון המוטעה בו אחזו בעבר, יעילות העובד עולה דוקא כשהוא מקדיש יום אחד לשביתה מכל מלאכתו***. אפילו האדמה שמצמיחה לנו פירות וירקות ועוד מיני צמחים יפים זקוקה למנוחה ולכן ציוה אותנו ד' במצות השמיטה בה אחת לשבע שנים על האדם להפסיק לעבוד את שדהו ואם האדמה הגשמית זקוקה לכך ק"ו שהאדם זקוק לכך.

גם בתוך חוק כלים שלובים גלום העקרון האלוקי הזה, שהרי נשאלת השאלה מכח מה עולים המים דרך הצינורות גם לבניינים גבוהים מאוד? ולצורך כך מניחים מגדל גבוה ובתוכו מצבור של מים וע"פ חוק הטבע הזה מתאפשר להם בכך להגיע לכל מקום שממוקם עד לגובה המים באותו מגדל גם אם הוא מרוחק משם כל עוד הוא מחובר אליו דרך צינורות. אם במקום מסוים הצינורות יהיו סתומים, מחוררים או מקולקלים מכל סיבה שהיא המים לא יגיעו ליעדם כפי שהיו יכולים אילו היו הצינורות תקינים, וכך גם האדם שמקבל נשמה אינסופית איתה הוא יכול לפעול דברים מדהימים ומופלאים כשהשמים הם הגבול, אך אם דרך החיים שלו משובשת ותקועה ויש בה פרצות יהיה לו הרבה יותר קשה להביא את עצמו לידי ביטוי ולהוציא מהכח אל הפועל את כל היכולות המפוארות והמעלות האדירות שהעניק לו בורא עולם. ואם הצינורות יהיו מלוכלכים ומזוהמים הדבר ישפיע באופן ישיר גם על המים שיגיעו ליעדם ויהוו ראיה לכל הבעיות שהיו בדרך, וכך גם אדם שיגיע לעוה"ב כשנשמתו מטונפת מכל הכתמים שדבקו בה כפועל יוצא של כל החטאים והעוונות שביצע בעוה"ז, הם יהוו הוכחה לנתיבים המלוכלכים בהם צעד ברמת המחשבה, הדיבור והמעשה ולצעדים הפסולים אשר עשה שמילאו אותו בזוהמה וטינופת. כשם שהמים האלה היו מעדיפים שיעבירו אותם דרך מערכת סינון מתקדמת שתטהר אותם כדי שיחזרו לאיתנם הראשון ושלא יוותרו עליהם ויזרקו אותם, כך גם התקוה היחידה של החוטא היא שיזכה להגיע לאותה "מכבסה" שמימית משוכללת שתזכך את נשמתו כדי שזו תוכל להתיצב מול בוראה ללא בושה וכלימה. המים מסמלים את נשמת האדם שהיא חלק אלוקה ממעל וחצובה היא מתחת כסא הכבוד וכשם שהגיעה מהעולמות העליונים כך יכולה היא ואף רוצה לחזור לשם. מרגישה היא כמיהה, ערגה וכיסופים אדירים לבוראה ורוצה היא להידבק בו יתברך ואין כמו התורה והמצוות עבורה כדי להשיג מטרה זו בעוה"ז, ובדומה לצינורות שמובילים את המים ליעדם, כך גם ככל שהדרך בה האדם ילך תהיה טובה יותר כך תגיע נשמתו למקום עליון יותר ולא רק בעוה"ב אלא עוד בעוה"ז בעה"י.

הר"ן פוסק שכל תנאי החזרה מתיחסים למציאות של קדרה שנטלו מבעוד יום וכעת רוצים להחזיר אותה בשבת והאיסור נובע מהטעם שזה נחשב שהוא מושיב את הקדרה בתחילה, אך אם נטלו את הקדרה בשבת מותר יהיה להחזירה אף אם הניחו אותה על הרצפה, אך אם הצטננה יהיה אסור להחזירה לכל הדעות. וניתן לדמות גם את הפסיקה הזאת לתהליך שמתרחש לאחר שהאדם מחזיר את נשמתו לבוראו וחוזר לעולמות העליונים מהם הגיעה נשמתו. אם האדם ניתק את עצמו מהנצח והאינסוף ע"י כך שנכנע ליצרו והשתעבד לחיי החומר של העוה"ז כמו הקדרה שנטלה לפני השקיעה היינו ביום חול ואז יהיה אסור להחזירה בשבת אלא אם היא עומדת בכמה תנאים, אך אם הוא נשאר נאמן לבורא על אף כל הנסיונות והפיתויים

===================================================

* וכך לחיות חיים של תורה ומצוות, יראת שמים, אהבה, אמונה ודבקות ב-ד' יתברך, תיקון המידות ומעשים טובים.

** וכך לא לאפשר למחשבות פסולות, זרות ושליליות להיכנס לקודש הקודשים של האדם ובמקביל למלא את הראש בחכמת התורה על כל רבדיה, באמת האלוקית ובמחשבות חיוביות, טהורות וקדושות.

*** זה אחד הטעמים לדברי הכתוב: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ד' אֱלֹקֶיךָ" (דברים יח, יג), היינו האדם נדרש לקיים גם מצוות שלא נראות לו הגיוניות ואין הוא מצליח להבין ולתפוס אותן בשכלו האנושי, מתוך הבנה שעל אף עליונותו בבריאה הוא עדיין רק נברא וקיים פער של אינסוף בינו לבין בוראו שהוא יתברך מקור החכמה והכוחות כולן, אינו מוגבל ורואה את התמונה הכוללת, והוא לעומת זאת מוגבל בכל דבר וענין ואף בשכלו, ורואה חלק מצומצם ביותר מהתמונה השלמה.