"ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" (שמות יב,מ-מא). '"שלשים שנה וארבע מאות שנה" - בין הכל, משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה, משהיה לו זרע לאברהם נתקיים "כי גר יהיה זרעך", ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק. ואי אפשר לומר בארץ מצרים לבדה, שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה, צא וחשוב כל שנותיו וכל שנות עמרם בנו, ושמונים של משה, לא תמצאם כל כך. וע"כ הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים, והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת, והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם, הרי שלא תמצא ד' מאות לביאת מצרים. והוזקקת לומר על כרחך שאף שאר הישיבות נקראו גרות, אפילו בחברון, כענין שנאמר (בראשית לה) "אשר גר שם אברהם ויצחק" ואומר (שמות ו) "את ארץ מגוריהם אשר גרו בה". לפיכך אתה צריך לומר כי "גר יהיה זרעך" משהיה לו זרע, וכשתמנה ארבע מאות שנה משנולד יצחק, תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן ר"י שנה. וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך' (רש"י). דברי רש"י מקוצרים בגמ', שאחד הדברים ששינו שבעים הזקנים לתלמי המלך בתורה שתרגמו לו זה: 'ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות שנה' (מגילה ט,א). אלא שמקורו של רש"י הוא במכילתא על הפס' (סימן פה) שאומר במפורש: '"ומושב בני ישראל" וגו'. כתוב אחד אומר "שלשים שנה וארבע מאות שנה", וכתוב אחד אומר "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טו). כיצד יתקיימו שני מקראות הללו? שלשים שנה עד שלא נולד יצחק נגזרה גזרה בין הבתרים... וזה אחד מן הדברים שכתבו לתלמי המלך'. (בדומה בתנחומא "בא" סימן ט). לכאורה לא מובן מדוע התורה אומרת פעמיים שישבו במצרים 430 שנה? אולי אפשר שהטעם הוא משום שיש שתי דעות איך לחשב את הזמן הזה, האחד הוא ע"פ החישוב מזמן ברית בין הבתרים, והדעה השניה היא הכפלה של זמן העבודה: '... הרי כלם מאתים ועשר שנים, וכאן הוא אומר "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה"? אמר ר' אלעזר בן ערך: לא אמר לו הב"ה לאברהם אלא משעה שהיה לו זרע, שנאמר "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" וכתיב "כי ביצחק יקרא לך זרע", ומשנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה. אמר לו: והרי כתוב "ומושב בני ישראל ארבע מאות ושלשים שנה"? שישבו ישראל במצרים חמש שנים קודם שבא יעקב אבינו למצרים נולדו לו ליוסף שני שבטים, מנשה ואפרים, והם מישראל וירדו במצרים, הרי מאתים וחמש עשרה שנה ימים ולילות, ארבע מאות ושלשים' (פרקי דר"א פרק מח). לכן אולי כיון שיש שתי דעות-שתי סיבות לחישוב הזמן, לכן נאמר בפס' פעמיים כדי לומר שיש בזה שני עניינים שמונים על ידם את הזמן הזה. כך בפס' הראשון נאמר "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה" שמדגיש את הזמן שהיו במצרים, רמז להכפלת הזמן, ופס' אחריו הוא "ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" כעין אומר שהזמן הוא 430  ובו יצאו ממצרים, אבל לאו דווקא שהיו במצרים 430 שנה, אלא בכלל עניין הגלות מברית בין הבתרים. אולי כל אחד הוא קצת בעייתי מצד עצמו, לכן היו שתי סיבות כדי לחשב את הזמן. אלא שלכאורה נראה ששתי הסיבות השונות זה משום שיש מחלוקת מתי היתה ברית בין הבתרים (ראה באריכות ב'תורת המדינה' 'עלייתו הראשונה של אברהם אבינו לארץ ישראל' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). ממילא אם אברהם היה בן שבעים אז מובן החישוב שמזמן ברית בין הבתרים, אבל אם היה בן יותר מזה אז החישוב אינו נכון, ולכן אז צריך לטעם של החישוב הכפול. אלא שאולי בכ"א כיון שהזמן קרוב (שההבדל הוא כמה שנים בודדות) אז זה מחזק את כוח הקיצור, כיון שקרוב למציאות של 430 ממש. אולי בפשטות טעם החזרה על הזמן של 430 זה כדי להדגיש שאע"פ שגלו זמן רב, בכ"ז מיד כשהגיע הזמן ליגאל, מיד נגאלו, כעין שאומר ש430 זה הקיצור ביותר של זמן הגלות, שה' בא לגואלם הכי מהר שאפשר. כך משמע מהמכילתא שאומר: '"ויהי מקץ שלשים שנה" מגיד שמכיון שהזמן הגיע לא עכבן הכתוב כהרף עין. בחמשה עשר בניסן באו מלאכי השרת לאברהם לבשרו. בט"ו בניסן נגזרה גזרה בין הבתרים, שנאמר "ויהי מקץ", קץ אחד לכולן' (וכן הביא רש"י). שאמנם פשטותו הוא הסבר על "ויהי מקץ", שבא ללמד על זמן הקץ שמיד נגאלו בו (כמו שמבאר דבריו על ט"ו ניסן), אולם אולי גם רומז לכלל הזמן שנאמר בפס'. אולי הסיבה שיש חשיבות לזמן של 430 שלכן זה המינימום, שלכן מיד נגאלו, קשור בטעם לגלות מצרים: 'אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר "וירק את חניכיו ילידי ביתו". ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר "במה אדע כי אירשנה". ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר "תן לי הנפש והרכוש קח לך"' (נדרים לב,א). לדעה של ר"א, שעשה שימוש בת"ח במלחמתו עם ארבעת המלכים, אולי ארבע מאות כנגד ארבעת המלכים, ועוד שלושים כנגד שלושת המרכזיים שהיו אתו, שהם "ענר אשכל וממרא" (בראשית יד,כד) [עיקר השימוש היה נגד ארבעת המלכים ולכן כנגדם זה פי מאה (פי מאה כביטוי לדבר גדול, וכן העונש הוא "גר יהיה זרעך" שיש תלות גם ביצחק, שלכן נאמר לו "ארבע מאות שנה" גלות, ולכן מאה כנגד זמן הולדתו) ואילו השלושה האלו שמרו על הכלים, ולא היו חלק מהלוחמים, ולכן הם בנפרד, שגם עליהם נענש שהשתמש בהם]. או שנרמז על 'גם', שלקח גם אותם (הת"ח) למלחמה, ולכן כנגד זה גימטריה של 43, וזה כפול עשר כרמז לתורתם (שהתורה מתומצתת בעשרת הדברות). [או אולי 318 זה אליעזר (נדרים שם), ו"חניכיו" הם האחרים (שיחד היו 318), לכן "חניכיו" גימטריה 104 ועוד 318 גימטריה של אליעזר, יוצא 422, ויש 9 מילים ב"וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות", אלא ש"את" זה מילת קישור שאפשר בלעדיה, ולכן נחשב רק 8 מילים עיקריים, ויוצא 430. או שכולל "את", אלא שמורידים אחד, כרמז שאליעזר בכלל "חניכיו" אלא שכאן מנוי לעצמו ב318 ולכן כאילו פחות אחד]. לדעה של שמואל, שהפריז על מידותיו של הקב"ה, הכוונה שהרהר על מידותיו של הקב"ה (ר"ן). אולם באמת אברהם לא הרהר על מידותיו של הקב"ה, אלא כוונתו הייתה להבין בזכות מה (רש"י. בראשית טו,ו) או לקבע את ההבטחה שתהיה בלי תנאי (אבן עזרא. שם,ז) או לבטל ערעור מאנשים אחרים (כלי יקר. שם,ח) או להגביר את הזכות (מלבי"ם. שם). לכן אין זה ממש הרהור על מידותיו של הקב"ה, אלא כאילו הרהר, וזהו 'כהרהר' גימטריה 430. ולדעה של ר"י, שהפריש אנשים מלהיכנס תחת כנפי השכינה, שלא לקח את האנשים אלא הסכים לדברי מלך סדום "תן לי הנפש" (בראשית יד,כא), ולכן נענש כנגד "נפש" גימטריה 430 (וגם האותיות בתחילת המילים "תן לי", ת' ועוד ל' זהו 430). לכן נענשו בנ"י בגלות כנגד 430, אבל מיד כשהגיע השעה לגאולה, שיכול להיחשב כאילו גלו 430 שנה, ע"י חישוב מיצחק וחישוב של הכפלת העבדות, מיד נגאלו.