"ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכבם על החמר וישב ארצה מצרים ויקח משה את מטה האלקים בידו" (שמות ד,כ). 'דתניא: מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעת אחת. וכתבו לו: ..."ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם"' וכו' (מגילה ט,א). הגמ' מביאה ברייתא שמספרת על תלמי שכינס שבעים זקנים, ונעשה להם נס שכיוונו כולם לדעה אחת, ושינו כמה דברים ממה שנאמר בתורה בגלל סיבות מסויימות. (אין זה תרגום השבעים שנמצא אצלנו, שבו אין את כל השינויים שמובאים בגמ' וכן יש גם שינויים אחרים. וכמו כן הוכיח מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'מועדי ישראל' 'המחלוקת בין הפרושים לבייתוסים..'  מכך שמתורגם שם למחרת שבת בראשית בקשר לתחילת ספירת העומר). מדוע שינו ממה שנאמר שהרכיבם על חמור ל'נושא בני אדם'? רש"י מפרש: 'נושא בני אדם - דמשמע גמל, שלא יאמר משה רבכם לא היה לו סוס או גמל'. (גם בתוס' מובא: 'על נושא אדם. פן יאמר להם וכי לא היה לו למשה רבכם סוס או גמל', שזה כרש"י, אז מה באו להוסיף?- אולי לא קיבלו את ההמשך של רש"י שתלמי יטעה ויחשוב שנשאם על גמל, שלתוס' לא באו להטעותו אלא רק שלא יבלוט שלא היה לו סוס או גמל. או שלתוס' עשו כך בשל שלא רצו לתת לו פתח לשאול, שאז יצטרכו ללמוד איתו תורה, ולא רצו ללמד גוי תורה, אלא רק מה שחייבם לתרגם). [יש כאלו החושבים שבגמ' ראו בזה חיובי, שלא נאמרה מילה לרעה, שלא כמו במסכת ס"ת שמובא: 'שבעים זקנים כתבו התורה לתלמי המלך כתיבה יונית והיה אותו היום קשה לישראל כיום שעשו את העגל שלא היתה תורה יכולה להתרגם כל צרכה' (מסכת ס"ת א,ח). אולם ודאי שזה עיוות גדול, כיון שעצם זה שהגמ' מספרת ששינו מהתורה, אין לך רעה גדולה מזו נגד התרגום]. התורה תמימה בפס' שלנו מביא: 'פירשו רש"י ותוס' בטעם שנוי זה שלא יאמר וכי לא היה למשה רבכם סוס או גמל, עכ"ל, ואין זה מבואר כלל, שהא מצינו גם באברהם שהיה עשיר והיו לו סוסים וגמלים ובכ"ז כתיב ביה ויחבוש את חמורו, ויתכן קצת לומר ע"פ הדרשה הקודמת, שאין נאות להזכיר רכיבה באשה, ויותר מזה מגונה רכיבה על החמור, לכן שינו לכתוב וירכיבם על נושא בני אדם, דלשון זה מורה יותר לשון מכובד'. קושיתו על רש"י ותוס' לא קשה, כיון שאצל אברהם נאמר שהיה עשיר, ולכן אין זה פחיתות שבחר לרכב על חמור, אבל על משה שלא מובא שהיה עשיר, בכך שרכב על חמור זה נראה כדבר של אין ברירה, בשל היותו עני. אולי אפשר להוסיף שהפגם בחמור זה בשל שמטרת נסיעתו הייתה למצרים לגאול את בנ"י. יכל תלמי לשאול איך משה לוקח חמור שהולך לאט ולא סוס שדוהר מהר, כדי לגאול את בנ"י כמה שיותר מהר? לכן שינו שלקח 'נושא בני אדם', שלקח מה שבו הכי טוב לשאת בני אדם. לכאורה מדוע באמת לא לקח סוס להגיע מהר? מסביר רש"י: '"על החמור" - חמור המיוחד. הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו, שנאמר "עני ורוכב על חמור"'. יוצא שבכוונה הלך עם חמור, כיון שכך מצינו שהולכים לדברים שבקדושה (ראה ב'תורת המקרא' “בלק" [ב], שמסביר מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א שהחמור הזה מיועד לשליחויות של קדושה). אפשר שזה מטעם שהחמור נמשל לעמל תורה, כמו שמצינו אצל יששכר "יששכר חמר גרם" (בראשית מט,יד), ולכן הוא קשור לענייני קדושה. עוד אפשר שזה מטעם שמרמז על הגאולה שהיא קמעא קמעא, שכך באה הגאולה, ולכן על חמור שהולך לאט, ואמנם אצל משה זה גאולה על טבעי אולם בהתחלה היה זה לאט כעין כדרך הטבע (ראה 'תורת המקרא' “וארא" למרן פאר הדור הגר"ש גורן זצוק"ל זיע"א), ועוד שבא לרמז על הגאולה השלמה לעתיד שהיא קמעא קמעא, ונעוצה בגאולת מצרים (כמעשה אבות סימן לבנים [לכן גם קשור לעקידת יצחק, כשורש גאולה לגאולת מצרים - יציאה מסכנת חיים, וזמן ארבע מאות שנה של גלות מצרים מתחיל אצל יצחק (רש”י. בראשית טו,ג) כך שזהו שורש הגאולה]). עוד אפשר, שמעתי מד"ר מוטי קידר שאצל הערבים שחיים בהרים תלולים ומשובשים, הם משתמשים דווקא בחמורים ולא סוסים, כיון שחמור יותר חכם מסוס, שיודע לחשב את צעדיו, ולכן לא יפול לבור כשמדלג מעליו, שלא כסוס שאינו כך. ממילא ע"פ זה אפשר שבא דווקא עם חמור, כדי שלא יהיה שום דבר שיעכבו בדרך (מהצד הפיזי. ומהצד הרעיוני, שאין דבר שיכול להפסיק את תהליך הגאולה, לא במצרים ולא בגאולתנו, ראה ב'קמעא קמעא' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א 'גאולה שלישית אין לה הפסק'). אולי אפשר שמשה בא בכוונה עם חמור, כעין עני, כדי להראות את השתתפותו עם צערם של ישראל, כמו שהקב"ה עשה ('ולמה מתוך הסנה ולא מתוך אילן גדול ולא מתוך תמרה? אמר הקדוש ברוך הוא: כתבתי בתורה "עמו אנכי בצרה" (תהילים צא), הם נתונים בשעבוד, ואף אני בסנה ממקום צר, לפיכך מתוך הסנה שכולו קוצים'. תנחומא "שמות" סימן יד). אולי אפשר שמשה עשה כך כדי שלא יקנאו בו ישראל, שבכך יהיה פירוד בבנ"י, והגאולה קשורה באחדות (ב”ר צח,ב), לכן בא על חמור כאדם פשוט. אולי זהו שנאמר פס' קודם: “ויאמר ה' אל משה במדין לך שב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך". 'ותניא: ארבעה חשובין כמת: עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים. עני דכתיב "כי מתו כל האנשים”' וכו' (נדרים סד,ב). מה מועיל שדתן ואבירם ירדו מנכסיהם ולכן נקראים מתים, הרי בפועל לא מתו?- אלא שיש כאן עניין של התרת נדרים, כמו שלומדת הגמ' שם קודם ('כי מתו כל האנשים - לפי שנדר משה ליתרו שלא לשוב מצרימה בשביל אותן האנשים המבקשים את נפשו, כדמפרש לקמן ויואל משה ופתח לו המקום בכך לך שוב מצרים, ומותר לך כדין, שבשביל אותן שנדרת כבר מתים הן'. רש"י שם). שהכוונה כמו שמובא בת"ת : 'וכיון שעניים הם אינם יכולים להיות עוד קרובים למלכות ואינם יכולים להרע עוד', שזה סיבה להתרת הנדר, שעכשיו אין ממה לחשוש ולכן אפשר לבטל את הנדר. ויש בזה גם עניין עצמי, שחשוב שירדו מנכסיהם, שבכך כבר אין לו סכנה מהם. אולם אולי אפשר שיש בזה עוד עניין (בנוסף לדין התרת נדרים שנלמד כאגב כך), שמדוע בכלל דתן ואבירם רצו להרגו? ודאי שהסיבה היא כמו שמופיע בתורה: “ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך. ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט עלינו הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר. וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרג את משה" וגו' (שמות ב,יג-טו) [ש"נצים" הכוונה לדתן ואבירם כמובא בגמ' (שם): '… והא אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: כל מקום שנאמר "נצים" ו"נצבים" אינן אלא דתן ואבירם? אלא אמר ר"ל: שירדו מנכסיהן'. הרי ששני האנשים הם דתן ואבירם, ובגמ' זה מובא בהקשר לכך שירדו מנכסיהם, כך שאולי בא לרמז על דברנו שיש קשר בין המריבה ורצונם שימות, והתיקון לזה בירידת נכסיהם]. דתן ואבירם רצו במות משה, שלכן הלשינו לפרעה שמשה הוא שהרג את המצרי ביום הקודם, וסיבתם נראה שהיתה קנאה ותחרות, שלכן אומר למשה "מי שמך לאיש שר ושפט עלינו", שלא רצו לראות עצמם כעין תחתיו. לכן חשוב שירדו מנכסיהם, כיון שבכך כבר אין להם את גאוותם הקודמת, שבגללה הגיעו לרצות במותו, שהיא נשברה בעקבות ירידתם מנכסיהם. לכן עכשיו כבר אין למשה לחשוש מהם שירצו ויפעלו למותו. לכן זה סמוך לירידתו למצרים עם חמור, כיון שאם ירד עם סוס או גמל, יראה בכך מכובד, ואז אולי זה ידליק שוב את קנאתם של דתן ואבירם, לכן ירד על חמור כאדם פשוט ועני. אולי לכן למדו כאן חז"ל מפס' קודם: "וילך משה וישב אל יתר חתנו ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים ויאמר יתרו למשה לך לשלום" (פס' יח) 'הנפטר מן החי לא יאמר לו: לך בשלום, אלא לך לשלום. שהרי דוד שאמר לאבשלום (שמואל ב, טו, ט) "לך בשלום" הלך ונתלה, יתרו שאמר למשה (שמות ד, יח) "לך לשלום" הלך והצליח' (מו"ק כט,א). אולי יש לרמז כאן על העניין שקינאו במשה שלכן רצו להרגו, שלכן לומדים שכאן נאמר למשה "לך לשלום" והוא הצליח, לעומת אבשלום שנאמר לו "בשלום" ונהרג. שכאן משה לא נהרג ע"י דתן ואבירם, אלא כעין שהם מתו ולכן כבר לא חל בהם שרוצים להרגו. ממילא יש דימוי לעומת אבשלום, והנה אבשלום נהרג בהקשר לכך שרצה למלוך במקום דוד (שביקש רשות מדוד ללכת, ועל זה דוד אמר לו "לך בשלום", והוא הלך לחברון כדי שימליכוהו ומרד בדוד). לכן יש בזה כעין הקבלה לעומת דתן ואבירם, שגם הם כשרצו להרוג את משה היה זה משום כעין תחרות על השלטון מול משה (אולי בשל שהיו משבט ראובן [במדבר טז,א] שהוא בכור יעקב, אז ראו עצמם כשליטים בישראל, וכן משמע במחלוקת קורח שהם היו מרכזיים בישראל, שלכן הם מצויינים במיוחד בפס' כחולקים על משה - שמותם מופיעים בהתחלה כמנהיגי המרד עם קרח, וכן מופיע שמשה שלח להם להניעם מלחלוק). דוד הוא המלך הראוי הראשון (שהוא מיהודה, שלא כשאול המלך), ואף משה היה נחשב כמלך (ויק"ר לב,ב) כך שהוא היה המלך הראשון, ממילא יש קצת קשר בניהם. (וכן במחלוקת קרח מובא: 'מיד התחילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל, ואמרו: משה מלך, ואהרן אחיו כהן גדול, ובני אהרן סגני כהונה' [תנחומא "קרח" סימן ג] שונאי משה כנראה הכוונה גם לדתן ואבירם. הרי שהתנגדותם למשה היה בקטע של כבוד ושלטון).