הפטרת מחר חודש

 וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ יְהוֹנָתָ֖ן מָחָ֣ר חֹ֑דֶשׁ וְנִפְקַ֕דְתָּ כִּ֥י יִפָּקֵ֖ד מוֹשָׁבֶֽךָ[1] (שמואל-א כ' י"ח-מ"ב)

ענין ההפטרה בקצרה ושייכותה לשבת זו

בהפטרה אותה אנו קוראים בשבת מגיעה לשיאה המתיחות בין שאול לבין דוד, כזכור שאול כבר יודע שמלכותו אמורה להנתן למישהו אחר (לאחר מלחמת עמלק המתוארת בספרנו בפרק ט"ו ודברי שמואל הקשים אליו) בפרק הקודם (י"ט פסוק י') כבר מתואר נסיון פגיעה ישירה בדוד. (איננו נכנסים כלל לברר סוגיה זו על שאול, שאמרו עליו (יומא כ"ב ע"ב) 'בן שנה שאול במלכו' – כבן שנה שלא טעם טעם חטא). בהפטרה מתוארת סעודת ראש חודש שנערכה ע"י שאול המלך, ובכך אחד ההקשרים לבחירתו של פרק זה כהפטרת ערב ראש חודש, בנוסף למילים הפותחות 'מחר חודש' שזהו הקשר הישיר. במהלך הסעודה מנסה יהונתן בנו של שאול, לדבר על לב אביו ולשכנעו להניח לדוד מרדיפתו אחריו, אך תשובתו החריפה של שאול, מביאה את יהונתן למסקנה שאין מנוס ודוד צריך לברוח, ועפ"י 'קוד מוסכם מראש' יהונתן יוצא לפגישתו עם דוד, בה הוא מבשרו את הבשורה הקשה שעליו לברוח, אך ביניהם נכרתת ברית נצח.

בספר 'מה שהיה הוא שיהיה' לרב אליהו וולף שליט"א על ההפטרות, הביא ביאור מחודש לענין ההפטרה ואלו דבריו: ראיתי בספר מעין בית השואבה [לרב שמעון שוואב זצ"ל] דכתב ...וצ"ל דכוונת יהונתן לומר לדוד דראש חודש הוה זמן להתחדשות, וחשב יהונתן דאולי כשיהיה לו לשאול רוח התחדשות המתעוררת ע"י חידוש הלבנה מדי חודש בחדשו, אולי יתחרט גם הוא על רדיפתו לדוד. ולכן קוראים הפטרה זו בערב ר"ח לעורר את השומעים להתחדש בעבודתם ביום ראש חודש הבא עליהם למחרת השבת. כמו כן הפנה לעיין ב'אור גדליהו' לרב אליהו שארר זצ"ל בדבריו לאחר פרשת וארא. 

ביאור ענין מקום וזמן מפגש דוד ויהונתן  

וַיֹּ֤אמֶר יְהֽוֹנָתָן֙ אֶל־דָּוִ֔ד לְכָ֖ה וְנֵצֵ֣א הַשָּׂדֶ֑ה וַיֵּצְא֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם הַשָּׂדֶֽה (שם שם י"א לפני תחילת ההפטרה) מבאר הרב משה דוד וואלי בפירושו לספר שמואל: סוד הענין הוא, לפי שהצדיקים כשרוצים לכרות ברית או לעשות דבר מה שהשכינה תסכים על ידיהם, אז הולכים 'השדה' דאיהו רזא דשכינתא, שכן מצינו ביעקב שקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו. אי נמי, שה'שדה' הוא סוד ה'חצוניות', כדי שגם הוא יסכים  על ידיהם ו'מלאך רע עונה אמן בעל כרחו', [בסוד] דכתיב: ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו...ובהמשך הפרק (שם שם ל"ה, ובהפטרה)  וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיֵּצֵ֧א יְהוֹנָתָ֛ן הַשָּׂדֶ֖ה לְמוֹעֵ֣ד דָּוִ֑ד וְנַ֥עַר קָטֹ֖ן עִמּֽוֹ. פירש בהמשך דבריו וענין ההשכמה בבוקר, כי כן דרכן של כל הצדיקים להשכים בבוקר כדי להמשיך את החסד המתעורר באותה שעה, וכל שכן יהונתן שהיה צריך לכך כדי 'להמתיק את הדינים' שהיו מתגברים עליו ועל דוד מצד אביו...עכ"ל הרב משה דוד וואלי (תלמיד הרמח"ל) זיע"א.

בחינה דקה בהרגשת הנפש הנלמדת מסימון החיצים

בספרו של הרב חיים אפרים זייציק זצ"ל קול צופיך (חלק שני מאמר לב יהונתן) ביאר תמיהה העולה בפשטות מלמוד המקראות. שהרי דוד ויהונתן נפגשו ודברו, א"כ מדוע כלל היה צורך במעשה הסמלי של החצים? ותשובתו: לבו של יהונתן לא הירשה לו לבשר לדוד באורח פתאומי את הבשורה הרעה, הוא היה בוש ונכלם, לבו דאב עליו וכאב והתכווץ מצער כאשר תיאר לעצמו איך פני דוד משתנות לשמע הבשורה הרעה, הוא הרגיש כי לבו הטוב אל דוד לא יוכל לעמוד בעומס ובלחץ הרגשי הזה, ולכן ניסה קודם להודיעו ולבשרו ע"י רמז וסימנים כדי שבהפגשו אתו כבר ידע דוד ויעכל את הבשורה הזו, דוד יתרגל לאט לאט למצבו, ואז כשיבוא לראותו לא יהיה זה כבר הלם פתאומי, וכן עשה, אך בכל זאת פרצו שניהם בהפגשם בבכיות רבות, נשקו איש לרעהו, עד כי דוד הגדיל. עכ"ל הרב זייציק זצ"ל.

ובקדושת לוי לרב יצחק לוי מברדיטשוב (ליקוטים) הוסיף היבט מוסרי לשמירת כח הדבור ופעולתו, וכך דבריו: יבואר עפ"י דאמרינן בגמרא פסחים (ג' ע"ב) אהדריה קרע לאחוריה משום 'מוציא דבה' וכו'. [הגמרא עוסקת בענין נקיות הלשון ומביאה כמה דוגמאות לדבר. אחת מהן: היתה שמועה שרב כהנא חלה, ושלחו חכמים את רבי יהושע בריה דרב אידי לדרוש בשלומו. כשהגיע למקומו ראה שנפטר, קרע את בגדיו לסימן אבילות אך סובב את הבגד לאחוריו, כדי שלא יבהלו חבריו 'ויצא ליבם' כלשון רש"י. חזר לחבריו כשהוא בוכה, ראוהו חבריו ושאלוהו האם רב כהנא נפטר. הוא ענה להם: שהוא לא אמר זאת. כונתו היתה שלא תצא מפיו שמועה רעה, וסמך הנהגתו זו על הכתוב (משלי י' י"ח) מוציא דבה הוא כסיל]. נמצא יהונתן היה ירא שמא יצטרך לומר לדוד בשורה רעה, 'ומוציא דבה' וכו', ולכך עשה הסימן כדי שלא יוציא דבר תקלה מפיו. עכ"ל הקדושת לוי זיע"א.

המשמעות הכפולה של פקידת מקומו של דוד 

 וְנִפְקַ֕דְתָּ כִּ֥י יִפָּקֵ֖ד מוֹשָׁבֶֽךָ (שמואל-א שם)

רש"י פירש ונפקדת, לשון חסרון. כלומר מקומך יהיה חסר בשולחן המלך. וכן הרד"ק פירש לשון חסרון, עם זאת הוסיף הרד"ק כי מילת ונפקדת הראשונה, משמעותה לשון זכרון, כלומר שיזכרך המלך כאשר תחסר ממקום מושבך. הרב שמואל לאנידו 'בעל הכלים' בפירושו לנביאים כלי יקר פירש באופן מחודש ואלו דבריו: ...כי יפקד מושבך, ולא אמר 'כי תפקד מושבך' ולא אמר 'כי תפקד ממושבך', להורות כי האיש השלם יתן שלימות למושבו ויקדשהו, ע"ד [על דרך] מה שפירשתי בכלי חמדה [פירושו לתורה] בפסוק [תהלים א' א'] ובמושב לצים לא ישב, אפילו כשאין שם לצים כי המקום ההוא נטמא במה שהתלוצצו שם. ומרובה מדה טובה, וזהו כי יפקד מושבך, שיהיה לו חסרון, חסרון בפועל וחסרון בקדושתו. עכ"ל הכלי יקר.

ענין זה של קדושה הנחקקת במקום מובא בראשית חכמה (שער האהבה פרק י"א (אות י"ח מהדורת הרב חיים יוסף ולדמן זצ"ל)) ...וזו מעלה יתירה לקדושה על הטומאה, כי הקדושה בכל מקום שתשרה, לא תפרד משם לעולם, כמו שפירשו ז"ל (מגילה כ"ח ע"א) על בית הכנסת שחרב, אין מספידין בתוכו וכו'...  והשימותי את מקדשיכם (ויקרא כ"ו ל"א) בקדושתן הן... 

שלשת החיצים רמז לשלשה שלשון הרע הורג

כך ראיתי הספרים, (כמדומני בכוכב יעקב למגיד מדובנא להפטרות) שזה  הרמז בשלשת החצים שירה יהונתן. ומוסיף מדילי בעזהי"ת, ר"ח תקון לפגם הלבנה, שהיה ע"י דבור.