מצינו בחז"ל על ארבעה שלקו, והתייחסו שונה לזה: '"אמר א'ל אלו'ה אל תרשיעני”- ארבעה הם שלקו: אחד לקה והיה מבעט, ואחד לקה והיה משחק, ואחד לקה והיה מבקש מאוהבו, ואחד אומר: למה הרצועה הזאת תלויה? הכני בה!. איוב לקה והיה מבעט: "אלו'ה אל תרשיעני הודיעני על מה תריבני, הטוב לך כי תעשוק", למה אני לוקה? מה עשיתי? אמור לי חטאתי, כמה לי עונות וחטאות, יודע אני שהרשות בידך, בשביל שהרשות בידך את עושה לי כך. אברהם לקה והיה משחק: "ויפול אברהם על פניו ויצחק”. משל למי שנשבע להכות את בנו. א"ל: בני, מושבע אני להכות אותך! א"ל: הרשות בידך הכה אותי עד שאומר די, כשלקה, לא אמר הבן די ואמר האב די! כך: "וירא אליו ה' וגו' אני א'ל שד'י" - די הכיתי. הג' היה לוקה ומבקש מאוהבו - וכן הכתוב אומר: "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל”. דוד אומר: למה הרצועה תלויה? הכני בה! "לדוד שפטני ה'”' (ילקו”ש נ”ך תתקה). וכן מובא בדומה (לא לגמרי בדיוק, אבל כמעט אותו דבר) במדרש שוח"ט (כו,ב). ויש במדרש שוח"ט גם גרסה אחרת, ובעיקר שונה בדברים על אברהם, שם נאמר: 'והשני אומר נאמן עלי אבא – זה אברהם, שאמר נאמן עלי אבא. הקב"ה אמר לו “כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה” מיד, "וישכם אברהם בבקר" וכי לא יכול אברהם לפייס? אלא שהיה אומר נאמן עלי אבא'. מה ההבדל בין הארבעה האלו, אמנם במציאות כך היה, ולכן בפשטות למדו שישנם ארבעה סוגי בני אדם בהתייחסותם למלקות. אולם נראה שיש כאן גם עקרון שבא ללמד על היחס למלקות בקשר למציאות. איוב היה מבעט, נראה שזה קשור לדעה שאיוב היה גוי (ב”ב טו,ב) ולכן באים לומר שזהו ההבדל בין אברהם היהודי שמאמין בה' בכל ('נאמן עלי אבא'), ולכן היה מצחק על היסורים. לעומתו איוב אינו יהודי ולכן מבעט ביסורים. זהו ההבדל בין המאמין בה' בשלמות כיהודי, לבין גויים שאינם בעלי מעלת קדושה כישראל. זהו ההבדל מאברהם ששמח ביסורים, ולכן לאחר מעשה העקידה, שבה נתגלה בשיא המעלה אמונתו התמימה בה', נאמר לו "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער איביו. והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקלי" (בראשית כב,יז-יח). לעומת איוב שעליו נאמר: ''חסיד היה באומות העולם, ואיוב שמו, ולא בא לעולם אלא כדי לקבל שכרו. הביא הקב"ה עליו יסורין, התחיל מחרף ומגדף. כפל לו הקב"ה שכרו בעוה"ז כדי לטרדו מן העולם הבא' (ב"ב שם). שבאים לומר כאן את האמונה התמימה שצריכים לחוש כלפי ה', שצריך תמיד להאמין בה' כראוי, שלכן 'חיב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה' וכו' (משנה ברכות ט,ה). אולי נאמר על איוב, כדי לרמז שאדם צריך שלא לבעט ביסורים, ואם זה גורם לו לבעט זה מראה במוכח שאלו יסורים שקשורים לעונש, כעין איוב שסיבת יסוריו הם: 'א"ר חייא בר אבא א"ר סימאי: שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו.. איוב ששתק נידון ביסורין' וכו' (סוטה יא,א). ממילא איוב שבעט ביסורים נראה שזה משום שהם על עונש, שלכן בהקשרם התגלתה בעיטה ביסורים, להבדיל מאברהם שנעשה מיסורים של אהבה, שלכן שמח בהם, שזהו כעין הנאמר: 'ת"ר: עלובין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר (שופטים ה, לא) "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"' (שבת פח,ב). 'עושין מאהבת המקום ושמחים ביסורים - על עליבה הבאה עליהם' (רש"י), נראה שמרמז כאן על אברהם ששמח ביסורים, וזה בהקשר לאהבת ה'. אברהם מובא כשמח ביסורים, ובגרסת השוח"ט (הרגילה) מובא בנוסף לנאמר בילקו"ש: 'אני הוא שאמרתי לעולמי דיי, אני הוא שאמרתי לנסותך דיי'. נראה שבא לומר בזה, שאברהם ידע שהיסורים קשורים לתיקון העולם, שזהו שאמר לעולם ולנסיונות אברהם דיי, שזה כהמשך בריאת העולם, שה' אמר דיי בבריאה, ועכשיו קשור להמשך תיקונה על ידנו, וזה (תיקון העולם) נעשה גם ביסורים שבאים עלינו. נראה שלכן כשמשה טוען כלפי ה' למה הוכבד השעבוד, עונה לו ה': "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא'ל שד'י ושמי ה' לא נודעתי להם" (שמות ו,ג), אולי מרמז כאן שעניין השעבוד קשור לתיקון העולם, ולכן כמו ביסורי אברהם זה נמשך עד שה' אמר דיי, כך גם כאן אין לו להתלונן, אלא כך זה בחשבונות שמים, עד הזמן הראוי להפסק היסורים. לכן כרגע זה יסורים - כמו אצל האבות, עד שיפסק, שיאמר די, ואז יבוא שם ה' (שהוא מעל הטבע, כדברי מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת המקרא' "וארא" על שם ה') ויכה את מצרים ויוציאם לחירות. אולי זהו שמובא במדרש הפס' “ויאמר אליו אני א'ל שד'י התהלך לפני והיה תמים" (יז,א). לומר שיש לו ללכת בתמימות-שלמות לפני ה', ולכן שלא יבעט ביסורים שיבואו עד שיאמר דיי. השלישי הוא חזקיה, שלקה ובקש מאוהבו-ה' שירחם עליו. נראה שהוא לא רצה ביסורים כיון שזה קשור לחטא, ולכן היה לו רצון למנוע את היסורים, שזהו: '...מאי כי "מת אתה ולא תחיה"? מת אתה בעולם הזה, ולא תחיה לעולם הבא. אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה. א"ל: משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו. א"ל: בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד' וכו' (ברכות י,א). לכן קרה שלא רצה ביסורים כי זה קשור לחטא, אמנם באי עשיה (שנמנע מלהתחתן) אבל עדיין זה חטא [להבדיל מאיוב שבעקבות שתיקתו נעשה רצח ליהודים, כאן רק נמנע מלהביא לעולם ילדים, שזה פחות חמור] (שלא רצה ביסורים כאן, אין הכוונה ביסורים שלא יהיה לו עוה"ב, שזה ודאי שהיה צריך לבקש על כך, אלא הכוונה על מחלתו [כפשט הפס']). גם כאן מודגש הקשר לאמונה השלמה בה', שישעיהו אומר לו שלא היה עליו להתערב ברצון שמים ולא להתחתן. (אמנם מובא גם על יסורים של אהבה שהיו חכמים שלא רצו בהם, אבל כאן מובא הדחיה מהיסורים, שזה בא כהמשך לתיקון החטא, שלכן מואס ביסורים בעקבות המשך כוח מהחטא שמנסה למנוע ממנו מלתקנו [כאיוב], או שבעקבות החטא קשה לו לעמוד בהם [חזקיה]). דוד רצה ללקות, אמנם היו לו צרות (רדפו אחריו ומרידות וכדו') אלא שהתמודד איתם ולא היו יסורים כמו לאחרים, שלכן אומר שהרצועה תלויה ומבקש שיכהו. נראה שההבדל בין חזקיה ודוד הוא, שאצל דוד היה רווחה והצלחה ליהודים, לעומת אצל חזקיה שהיה את סנחריב שהציק, שנעשה חולה שלושה ימים לפני מפלת סנחריב (רש”י. מלכים ב,כ,א), ולכן אצלו התגלה יסורים גדולים שלא כמו אצל דוד. נראה גם שבין כל הארבעה ניתן לרמז, שאיוב קשור לצרת גלות מצרים, דוד למעלת ישראל ושלמות הארץ, אברהם למסירות נפש ואמונה תמימה בה', וחזקיה נס הצלה, אבל גם אי הפיכתו למשיח בשל שלא הודה לה' (סנהדרין צד,א) שהיה אז. שזה בא לרמז על היסורים של א"י: 'תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא' וכו' (ברכות ה,א). ע"י ישוב הארץ מקרבים את הגאולה: 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' (סנהדרין צח,א). ישוב הארץ בא ע"י יסורים וקשיים, כמו שמתגלה בדורות האחרונים, מלחמות ופיגועים ובכלל קשיים בישוב הארץ, כדברי רשב"י. לכן בהקשר ליסורים מביאים את ארבעתם כרמז, שיש לפעול בכוח ושמחה על אף היסורים, שבכך מתקדשים ומקדשים את העולם, שתהיה ראויה מציאות של גאולה, שע"י קבלת היסורים באהבה, שלא בועטים בהם, אלא ממשיכים בכוח ליישב את הארץ, מקרבים את הגאולה. זהו שאיוב קשור לגלות, שזה קשור לבעיטה ביסורים (שמי שמבעט ביסורים לא יכול ליישב את הארץ, שניתנת ביסורים, אלא נשאר לו רק לחיות בגלות). לעומת אברהם שאהב את היסורים, ולו (לאבות) הובטחה הארץ. ובהתרחקות מיסורים של הארץ זהו כחזקיה שלא נעשה למשיח, לעומת הרצון ליסורים, שזה קשור לדוד שממנו בא משיח בן דוד, שכך עלינו ליישב את הארץ על אף היסורים, ונזכה לגאולה שלמה בבי"א. נראה שבגרסת השוח"ט (השניה) הקטע הזה מובא בשם ר"ע: 'ר"ע אומר ארבעה הן' וכו', שר"ע היה שמח ביסורים, כמו שאמר שחיכה כל חייו למות על קידוש ה' (ברכות סא,ב). עוד נראה שהביאו את חזקיהו שלא רצה ביסורים, כדי לומר שמי שלא רוצה ביסורים זה לא אומר שאינו צדיק, שהרי חזקיהו היה צדיק (אלא שאין לבעט כאיוב).