ד' חשון תשע"ח

פרשת בראשית

שמירת ההארות הרוחניות מימי ההתעלות במועדים[1]

שמחת תורה – שמחת תחילת התורה

מה יפו פעמייך בנעלים בת נדיב (שיר השירים ז' ב'). בשפת אמת (בראשית לך לך תרמ"ט) אמר על פסוק זה בשם סבו חידושי הרי"מ, הנדיבות צריך מנעל. וכן במאמרים לפסח (ויקרא תרל"ט ד"ה בפסוק מה יפו) כתב:.. פירוש כי הנדיבות היה במנעול ושמירה שלא יתפשט נדיבות ושמחת החג לדברים חיצונים כו' ודפח"ח. וי"ל לפי זה 'בת' לשון מדה שהנדיבות [היתה] במדה[2]...(עכ"ל השפת אמת).

ויסוד לדברי השפת אמת ניתן לראות במאמר הרמב"ן האמונה והבטחון (כתבי הרמב"ן ח"ב עמ' תי"ט) וזלה"ק:

ודע כי כל זמן שאדם מחשב בתוך לבו שמו של הקב"ה או אחד מנפלאותיו, יש לפניו התעוררות  כפי מחשבת מעלת החושב...וכשהתעוררות ההיא מתעורר על דבר ריק במה יברכהו, והוא ראוי ההפך. וקרוב לענין זה מה שאמר הכתוב (שיר השירים ב' ז') אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. ואם לא היה כח באדם לעורר הדברים לא היה משביעם לעשות. ופירוש עד שתחפץ, עד שתצא מן הכח אל הפועל, כלומר לא תעירו עצמכם...לא התעוררת האהבה עד שיהיה שם הדבר הראוי שיהיה התעוררות בזה על ידו. עד שתחפץ, שתעשה חפץ על ידי הסבה ההיא, מלשון רז"ל (עפ"י שבועות ל"ח ע"ב) לאנקוטי חפצא בידיה, כלומר כלי. עכ"ל הרמב"ן.

הנלמד מהאמירות הקדושות הללו, כי בעבור עלינו ימי החגים, מתוך יראת הימים הנוראים, ושמחת הטהרה של אהבת ימי סוכות ושמחת תורה בחיתומם, יש לעשות כעין מנעל בחינת 'כלי' שה'אורות' לא יתפזרו בחלל העולם, אלא יהיו בחינת 'רצוא ושוב' מתוך נפש כמהת קרבת אלקים השואפת ועולה מעלה, תשוב אל האדם תרוממהו ותנשאהו, וכך הלוך ושוב עלה ונתעלה, והוא יהיה בחינת צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ואח"כ לא בעולם הבא.

עוד הוסיף ידידי הרב אהרן שווימר שליט"א, כי שמע בשם ר' אהרן מבעלזא זצ"ל, שפירש 'פעמייך' מלשון פעימות הלב, דהיינו בעבור הימים הקדושים לב יהודי הומה בקרבו בתחושה שלא התמלא דיו משפעי הרוחניות שיכל היה לקבל, ועל כך הוא מיצר, כאדם שניתנה לו אפשרות לאסוף כמות מטבעות זהב בזמן קצוב, וכשתם זמנו למרות כל מה שצבר אופפת אותו תחושת תסכול והחמצה שאם היה מתאמץ יותר, עושרו היה מתרבה. בדרך זו מבאר האדמו"ר: הקב"ה אומר מה יפו פעמייך בנעלים, כאשר מסתיימים ימי החגים והיהודי בפעימות ליבו מרגיש החמצה, גם פעימות אלו עולות לחשבון הזכויות ו'מטבעות הזהב' אותן הצליח לאסוף.

שמחת גמרה של תורה השמחה על העתיד

בספר הררי קדם לרב יוסף דב סולובייציק בעריכת הרב מיכל זלמן שורקין שליט"א, הביא שאלה מעניינת בסוגיית שמחת תורה והנלמד ממנה לשמחת סיומים בישראל (ח"א סימן קע"ד):

שמחת התורה בסיום התורה בסעודה משתה ושמחה, מקורו במדרש שיר השירים רבה (א' ט') כמובא בבית יוסף (אורח חיים תרס"ט) וז"ל המדרש: ...א"ל [אמר לו] הקב"ה שלמה חכמה שאלת לך וכו', חייך החכמה והמדע נתון לך וכו'. מיד ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה', ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו. אמר רבי אלעזר מכאן שעושין סעודה לגומרה של תורה. [עכ"ל המדרש] ולכאורה תמוה דהא שלמה לא סיים כלל את התורה, אלא הקב"ה נתן לו 'לב חכם ונבון' כלשון הכתוב (מלכים-א ג' י"ב) להשכיל ולהבין בכל דברי התורה, ושמחת שלמה היה בגוף החכמה, ולא בגמרה של תורה כלל?!

ואמר רבינו [הגרי"ד סולובייציק] בשם אביו הגאון ר' משה זצ"ל, דבאמת עיקר השמחה בסיום התורה אינה בכך שגומרים את פרשת וזאת הברכה עד לעיני כל ישראל, אלא באמת עיקר השמחה היא שע"י סיום התורה יש קבלת כח חדש להתחיל מחדש 'בראשית ברא' שע"י כל התורה שלמד קיבל 'לב חכם ונבון' ללמוד את כל התורה מחדש בעמקות גדולה ביתר שאת ועוז מבראשונה, וזו היתה באמת שמחת שלמה המלך, דשלמה לא סיים את התורה, שהרי רק קיבל אז לב חכם ונבון ללמוד ולהשכיל, אלא דבאמת שלמה היה 'חתן בראשית' ולא 'חתן תורה' דשמחת שלמה היתה על שקיבל 'לב חכם ונבון' להבין את כל דברי התורה, וע"י זה יוכל ללמוד מחדש את כל התורה בחכמה והעמקה גדולה יותר...עכ"ל הגרי"ד סולובייציק זצ"ל. 

בדרך דומה שמעתי מאבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, כי הקפות בשמחת תורה הן מלשון 'חנוני על פנקסו' (שבועות פרק ז' משנה א') כלומר שאדם הקונה ומעותיו אינם מצויות בידו, קונה בהקפה דהיינו שמתחייב לשלם בעתיד (הקרוב...) על ההנאה שמקבל מיד. כן אנחנו בשמחת תורה לוקחים את השמחה ב'הקפה' על ההתחייבות שלנו ללמוד טוב יותר בשנה החדשה הבעל"ט.

ובלשונו של האדמו"ר מקוצק (עמוד האמת מועדים) שמחת תורה היא קבלה להבא שנלמוד, ולא על העבר, כי מי ירהיב בנפשו עוז לומר שלמד...[השמחה] – שיודעים שגמרו את התורה ועדיין לא התחילו, מכח ידיעה זהו באה השמחה...עכ"ל.

פרפראות לקישור סיום התורה ותחילתה

ע"י אחדות הל"ב זוכה לקיום התורה כולה

בספר טל חיים לרב חיים פרידלנדר זצ"ל[3] (חתן האדמו"ר מליסקא בעמה"ח 'אך פרי תבואה') כתב בסיום פרשת וזאת הברכה:

לסיום התורה עפ"י מה שהקשו המפרשים, דהאיך יכול אדם לקיים כל התורה והמצוה, והרי יש כמה מצוות שאין שייכים בכל אדם?! ותירצו דע"י האחדות שיש בישראל וכל ישראל ערבין זה לזה, לו ייחשב כאלו קיים כולם.  

ובזה פירשתי הפ' [הפסוק] וכוונתי ב"ה לדעת המפרשים 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום'...ולזה מרומז בסוף התורה באות ל' ובראשית באות ב' ר"ת לב, שיהיה כל ישראל בלב אחד... עכ"ל הטל חיים.

בשולי דבריו חשבתי כי הפסוק שהביא מלמד על כך במפורש, שהרי התורה מכונה בלשון עוז, אין עוז אלא תורה (שוחר טוב תהלים כ"א) ונתינת התורה יכולה להתקיים רק ע"י ברכת השלום, שכל יהודי ירגיש קשר ואחדות עם חבירו, וכל אחד משתדל לקיים המצוות ששייכות אליו (מצוות כהונה או לויה, ישראל לא יכול לקיימם) אך ע"י השלום והרגשת הלב המאוחד, יחשב שכל אחד מקיים את מצוות התורה כולן. ואפשר שהמחבר כיוון לכך בדבריו, אך לפשיטותם לא כתבם לעיני כל ישראל...

 

מעלת ישראל יותר מהמלאכים

בספר טל חיים הנ"ל כתב בשבחם של ישראל שהם אף למעלה מהמלאכים, זאת למד עפ"י קישור סיום התורה לתחילתה ואלו דבריו:

י"ל [יש לבאר] עפ"י מה שבעלי המחקר אומרים דאדם הוא במדרגה התחתונה מ'אישים עליונים' ובעלי המקובלים נחלקו עליהם, ודעתם שאדרבה אדם מישראל מצד נשמתו הוא גדולה למעלה. והביאו ראיה מהפסוק (תהלים צ"א י"א) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, ומי גדול השומר או הנשמר, בודאי הנשמר!

ויש להביא עוד ראיה מהימנא[4] לדבריהם ממה דחזי' [דחזינן] שה' יתברך עשה אותות ומופתים במצרים (ושידה) [ושידד] מערכת השמים בשביל ישראל, הרי דישראל הם גדולים במעלה. וזה שנאמר אשר עשה משה לעיני כל ישראל, דהיינו בשביל ישראל, ומזה ראיה, בראשית ברא אלקים בשביל ישראל שנקראו ראשית, דעיקר כוונת הבריאה היה רק בשביל ישראל, להורות נתן שהם גדולים במעלה מהשכלים הנבדלים...עכ"ל טל חיים לרב חיים פרידלנדר זצ"ל. 

קישור שמות הפרשיות בדרך מוסר

בספר אליהו זוטא לרב אליהו הצרפתי[5] מחכמי מרוקו שיצא לראשונה מכת"י ע"י אהבת שלום, מצאתי מרגלית מיוחדת השוזרת שמות כל פרשיות התורה מבראשית עד וזאת הברכה. מפאת אריכות הדרוש אביא רק שלשלת הזהב של ספר בראשית, וזלה"ק:

ראיתי אני המחבר אליהו זוטא...לבאר סדר הפרשיות בדרך רמז, נרמז בהם...על הנשמה הבאה מעולם הנשמות בעל כורחה כדי לסגל מצוות ומעשים טובים, והם:

בראשית מנוחתי הלכתי ראיתי חיי ותולדותי קצי נגש להחיות...

ירצה, הנשמה מדברת ואומרת, אוי לי על ירידתי מעולם הנשמות ונתלבשתי בחומר בגוף עכור שבתוכו יצר הרע המתלבש בי, כי בא לפתות אותי להעבירני על דעת קוני, שהרי בתחילה בראשית שהייתי בעולם הנשמות, הייתי במנוחה [נח] ובהשקט ובשלוה, ליהנות מתענוג רוחני מזיו השכינה, ואין שטן ואין פגע רע ואין יצר הרע, ולא עוד אלא נתחייבתי בדין להתלבש בחומר עכור, וצריך אני לסגל מצוות ומעשים טובים להיות גיבור לכבוש יצרי הרע, ואם לאו ענוש תיענש בגיהנם, ואם אקיים אקבל שכר בגן עדן, ולכן הלכתי [לך לך] בעל כרחי, והראוני חיי [וירא חיי שרה] שהיא גן עדן לקבול שכר, ותולדותי [תולדות] מאורעות קשות ועונשים קשים המתרגשות לבא עלי אם איני מקיים עול מלכות שמים לקיים תורה ומצוות ומעשים טובים, והתרו בי ואמרו לי דע לך שצריך לעת קץ [מקץ], דהיינו שעת מיתה, השמר פן תצא משם ריקם ריקם לגזירה שוה, ולא עוד אלא תטנף ותבוא מלאה גלולים בשקצים ורמשים בעבירות קלות וחמורות, אלא תהיה נגש להחיות [ויגש ויחי], שתביא בידך במה שתחיה ותהיה נגש להתקרב למקום חיותך ולא להתרחק בר מינן ממקום חיותך חלילה וחס...עכ"ל אליהו זוטא לרב אליהו הצרפתי. 

מהמילה בראשית למדים לשמור על רעננות היראה

בספר לקחת מוסר לרב ישראל זאב הורוויץ[6] זצ"ל איתא בתקונים (תקוני זהר ה' ע"ב) בתיבת בראשית יש תיבת ירא. וי"ל [ויש לבאר] ונקדים מתחילה מה שנאמר בפרשת עקב (דברים י' י"ב) ועתה ישראל מה ה' אלקיך...כי אם ליראה. ולהבין תיבת 'ועתה' הנה הנביא ישעיהו [כ"ט י"ג] הוכיח 'ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה', ולכאורה אם אותם מצוות אנשים מלומדה, דהיינו מרוב רגילות שהורגלו בכך, ואיך שייך במ"ש בתחילה יראתם אותי, ואיך נופל לשון יראה בדבר הרגיל, הרי בדבר הרגיל איננו יראים?!

אבל יש לומר, כי הנה מתחילה כגון בדבר 'סור מרע' או בענין מצוות 'עשה טוב' הגם בעת התחלה היא באמת יראת ה', אבל אח"כ כשהוא עובד בו יום יום, ובהמשך הזמן עושה כך ושומר מעבירות [כבר מהרגילות, ונשכח ממנו הרגשת היראה שהיתה בתחילה] שאמר הנביא: ותהי יראתם אותי, כי מתחילה היה באמת 'יראתם אותי', אבל אח"כ מחמת 'מצות אנשים מלומדה' ורגילות, שכוח ליבם מה'. וזהו שאמר משה בתיבת 'ועתה', ר"ל אל יחשבו שגם זה מיקרי יראת ה' במה שאינו עושין עבירות, אינו כן אלא ו'עתה' ר"ל תמיד יהיה זה מחמת יראת ה' 'בכל עת'. ורמז ביאור זה שהיה זה תוכחתו של משה, מצאתי בספר חרדים בהקדמה. ובאמת עינינו רואות זה ומעשה בכל יום כמה וכמה שהתחלה היא בהתלהבות ויראת ה' הן בתורה או עבודה ויראת ה', ואח"כ לאט לאט בהמשך...תשקע האש [ביטוי מליצי לירידת ההתלהבות הראשונית] ובהמשך הזמן ממעט ופוחת מגוף העבודה עד אח"כ נשאר בעירום ובחוסר כל.

וזה רמזה התורה בבראשית אותיות ירא, ר"ל [רוצה לומר] שיהיה תמיד זוכר שזו הראשית והתחלה ליום ליראה [את] ה', והוא על דרך מה שאמרו (ספרי ואתחנן ח') אשר אנכי מצוך היום (דברים ו' ו') בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. עכ"ל הרב ישראל זאב הורוויץ זצ"ל.  

כח מעשיו הגיד לעמו, בכח מצוות עמו העולם מתקיים

ברש"י, אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מ'החודש הזה לכם' מה טעם פתח בבראשית, משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים' (תהלים קי"א ו') שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם וכו'.

מבאר הקדושת לוי[7] דבר נפלא ואלו דבריו הקדושים:

ונראה לפרש דהנה 'באורייתא ברא קב"ה עלמא' (זה"ק תרומה קס"א ע"א) וכל דבר שיש בעולם יש בו אותיות התורה ונצוצות קדושות המתלבשות שם. ואדם כלול מרמ"ח אברים כנגדם יש רמ"ח מצוות עשה (מכות כ"ג ע"ב) ושס"ה גידים כנגדם מצוות לא תעשה (זה"ק וישלח ק"ע ע"ב) והם החיות של האברים והגידים[8]. והארץ יש לה ג"כ רמ"ח אברים, שיש לה 'לב הארץ' [עפ"י ישעיהו מ' ב'] ו'פי הארץ' [במדבר ט"ז ל"ב] ו'עין הארץ' [שמות י' ה'] וכו'[9], ובהם יש ג"כ חיות של מצוות, וכשאדם עושה מצוות אזי כל הארץ שלו, ולפיכך בזה היה כובש יהושע שבעה ארצות, שהוא ידע כל החיות של כל עיר ועיר והמצוה השייכה לה, והיה מקיים אותה, ולפיכך כבש כולם.

וזה שאמר ר' יצחק שמפני זה התחיל התורה בבראשית מפני 'כח מעשיו הגיד לעמו' היינו כח של כל דבר ודבר והחיות דהיינו המצוות, שאם יאמרו לישראל 'ליסטים אתם' הם אומרים להם 'כל הארץ של הקב"ה, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, דהיינו ישראל שהם מקיימים המצוות של כל דבר ודבר, שהם החיות של כל דבר ודבר, שהקב"ה הגיד לעמו הכח של כל דבר ודבר, דהיינו המצוות וזה 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים' והלואי שה' יתברך יתן לנו לב טהור לידע המצוה של כל דבר ודבר. עכ"ל הקדושת לוי זיע"א.  

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד – יסוד האמונה

בספר באר משה לאדמו"ר מאוז'רוב יחיאל הלוי אפשטיין זצ"ל ביאר כי מפסוק זה היהודי לומד כי כל תהלוכות חייו הן אלו הטובות שהצלחתו קורנת מהם, והן חלילה מצבי ההסתר והקדרות – כולם מאת ה' יתברך. ואלו דבריו (באר משה בראשית ח"א עמ' ר"כ):

רצונו של מקום הוא, ואף יסד עולמו לשם כך, שהאדם מישראל יקבל על עצמו עול מלכותו יתברך, בכל הזמנים ובכל התנאים...וזהו שאמר הכתוב: ויהי ערב ויהי בוקר, כלומר כשהאדם נמצא במצב של ערב 'אפילה כלילה' והן כשהוא נמצא במצב של בוקר –שהטובה נמשלה לאור הכל מכוון ליום אחד כדכתיב (זכריה י"ד ז') והיה יום אחד [הוא] יודע לה', דעת ה' יתברך, וכמו שסיים [המשיך] שם הפסוק 'לא יום ולא לילה' כלומר כלפי האמונה בה' יתברך צריך האדם להיות מוכן, שיתנהג כך שלא יהיה אצלו הבדל בין יום ללילה, ואזי [סיים הפסוק] – והיה לעת ערב יהיה אור [זכריה שם], מהערב והחשיכה עצמם יזרח אור. עכ"ל הבאר משה. 

חטא הארץ הניתוק בין הרגשת השאיפה להשגתה

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹקים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֗שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן. וַתּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא עֵ֣שֶׂב מַזְרִ֤יעַ זֶ֙רַע֙ לְמִינֵ֔הוּ וְעֵ֧ץ עֹ֥שֶׂה־פְּרִ֛י אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹקים כִּי־טֽוֹב. (בראשית א' י"א-י"ב).

רש"י (ד"ה עץ פרי עפ"י בראשית רבה ה' ט') שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי, ולא העץ פרי....

את דימוי העץ ופירותיו לחיי האדם בכל תהלוכותיהם, ובעיקר לכך שכידוע כי בחיי האדם ישנן שאיפות גדולות שהן מהוות כח מפרה מאוד בהתפתחותו הגשמית  וביותר הרוחנית. אמנם לעיתים קרובות כאשר האדם זוכה ומגיע לרום שאיפתו ומגשים אותה והנה חלומו קורם עור גידים ונשמה הרי שהוא מאבד את הטעם המתוק של הציפיה והתשוקה שליוו אותו בכל התהליך, והוא נצב מול בית חלומותיו אחוז בקורי התרגלות ותחושת חוסר שמחה וסיפוק כל שהם, על אף כל מאמציו. תהליך זה מתאר אותו הראי"ה כעומק לביאור חטאה של האדמה, באשר הפרי הוא התכלית ופסגת השאיפות, והעץ הינו ה'כלי' התהליך של ביצועה של השאיפה ותוחלת האדם, וכך הוא כותב באורות התשובה (ו' ז'):

מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראוים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגובה והנועם שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ, התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים שהם נושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגידול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם.

זהו חטא הארץ, שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו. וכל פגם סופו לתקון. על כן מובטחים אנו בבירור, שיבואו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, וארחות החיים המעשיים לא יהיו גורמים לחוֹץ [מלשון חיץ] בעד הנועם של האור האידיאלי, הנתמך בדרכו ע"י אמצעים הגונים, המחזיקים אותו ומוציאים אותו מן הכח אל הפועל...עכ"ל הראי"ה באורות התשובה[10].

  התהלכות ה' מלמדת הנהגתו לפי מעשי האדם

וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח היום...(בראשית ג' י"ז)

רש"י: לאותו רוח שהשמש באה משם.

על יסוד דבר רש"י שביאר ענין השמש כאן, הציב הנצי"ב בפירושו העמק דבר, יסוד בעבודת האדם והנהגת ה' יתברך עמו, וכך כתב שם:

ללמדהו דעת כי לא כמו שהיה האדם עד כה, שהיו הליכות עולם של אדם למעלה ממשלת השמש כמשה וישראל במדבר [בהקדמתו לספר במדבר ביאר הנצי"ב באריכות הנהגת ישראל במדבר שהיתה באופן ניסי למעלה  מדרך הטבע, ובארץ ישראל בדרך הטבע.] אבל עתה יהא תחת השמש. ובלשון המקרא בקהלת (א' ג') מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. אלא שמכל מקום השגחת הקב"ה על הטבע עצמה הוא לפי מעשה בני אדם...ומשום הכי כתיב 'מתהלך' ולא הולך, אלא משום שמעשי בני אדם מנהיגים השגחת ה' על היום שהוא ממשלת הטבע, וזהו מכונה בשם מתפעל כמו דכתיב בפרשת בחקותי (ויקרא כ"ו י"ב) והתהלכתי בתוככם, ומבואר שם. [במהדורת הרב קופרמן הביא דבריו משם: אע"ג שהשכינה במקדש בקרב ישראל בכלל, מכל מקום השגחה בפרטות אין אחד דומה לחבירו, אלא כל אחד לפי מעשיו, נמצא השגחת ה' מתהלכת מממקום למקום.] עכ"ל הנצי"ב.   

משמעות נצחיותה של שאלת ' אַיֶּֽכָּה' לאדם

וַיִּקְרָ֛א ה' אֱלֹקים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה (בראשית ג' ט')

בספר בית רבי[11], המתאר ראשית תולדות שושלת חב"ד, מובא תיאור מופלא של מעשה שהיה בעת מאסרו של אדמו"ר הזקן בעל ה'תניא' ו'שולחן ערוך הרב'. ושאלה שנשאל האדמו"ר ע"י שר המשטרה הרוסי. תיאור זה הינו קשור ישירות לפסוק בפרשתנו, ולכן מביאו כלשונו שם:

...אח"כ בא אליו שר [המשטרה] לקבל [חקירה ודרישה] ממנו, ויתנהו ה' לחן ולחסד בעיני השר. אחד הרבנים מנכדי רבינו סיפר שכאשר בא השר לשם וראה תואר פני רבינו כי איום הוא, ומצאו טרוד בעמקי עשתנותיו, הבין שהוא איש רם המעלה. השר היה גדול בחכמה ובקי בתורתנו הקדושה, ואמר לו השר: יש לי שאלה לשאול ממך, האם תשיב לי מה שאשאל, ויאמר לו רבינו: שאל מה תשאל. אמר לו השר: תאמר לי פירוש הפסוק: ויקרא ה' אל האדם ויאמר לו איכה, איך שהקב"ה לא ידע איה האדם?

אמר לו רבינו: האם מאמין אתה שהתורה היא נצחית וישנה בכל זמן ובכל דור ובכל אדם? השיב לו השר: הן, אני מאמין בזה. ואמר לו רבינו: פירוש הפסוק הוא, שבכל זמן, קורא ה' לכל אדם (על דרך שה'בת קול' שמכרזת בכל יום וכו') ואומר לו איכה, איה אתה בעולם? הנה לאדם נקצב ימים ושנים, שבכל יום ובכל שנה יעשה הטוב עם ה' ועם אנשים, ועל כן התבונן איה אתה בעולמך, כמה שנים עברו עליך ומה עשית באותן הימים ושנים. למשל אתה חיית כך וכך...מה עשית בהם האם היטבת למי [שהוא]...עכ"ל תשובת אדמו"ר הזקן זיע"א, המובאת בספר בית רבי.    

הלימוד מהבל שעבודת ה' היא לאורך זמן

החת"ם סופר בספרו חתם סופר עה"ת (ד"ה וישע ה' אל הבל) מבאר יסוד גדול בעבודת ה', והוא שאין להביט לטווח הזמן הקצר של הפעולה, אלא זו עבודה שתוצאותיה לעתים ניכרים לאחר זמן מרובה, אבל קיומם הוא נצחי, ואלו דבריו הקדושים[12]:

בתחילת תורתינו הקדושה נתן לנו מקום להורות דרכיו יתברך שמו. כי הנה שעה אל קרבנו של הבל, ונראה ונתבונן מה היה לו תכלית מזה, לימים אחדים נהרג. וזה אשר לא שעה ה' אל מנחתו, הרגו ונמלט עד שבע דורות, וראה בני בני בניו לאלפים ורבבות בוני עיירות ומדינות, והצדיק הזה הבל אשר שעה ה' אל מנחתו לא נשאר לו שם ושארית בעוה"ז וא"כ מה היה לו מצדקתו וממנחתו?!

וזה מורה לנו כי אין תכלית האדם חיי העוה"ז והבליו, ודרך רשעים אשר צלחה, אין ראיה כי חפץ ה' בם ובמעשיהם אלא טובתם להאבידם עדי עד, וכל בני קין אחר אלף ושש מאות שנה נאבדו במבול ולא נשאר להם שם ושארית, והבל אחר ק"ל שנה נתגלגל בשת [זהר בראשית נ"ה ע"א] שממנו הושתת העולם, ואח"כ בנח בונה עולם השני אחר המבול, ואח"כ במשה רבינו ע"ה שבשבילו נברא כל העולם כולו. נשמ"ה ר"ת נח שת משה הבל. עכ"ל החת"ם סופר זיע"א.

בנתיבות הרואים להפטרה

אשכנזים: ישעיהו מ"ב (ה'-מ"ג י') כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ ה' בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם רֹקַ֥ע הָאָ֖רֶץ וְצֶאֱצָאֶ֑יהָ נֹתֵ֤ן נְשָׁמָה֙ לָעָ֣ם עָלֶ֔יהָ וְר֖וּחַ לַהֹלְכִ֥ים בָּֽהּ. ספרדים: ישעיהו מ"ב (ה'-כ"א). תימנים: ישעיהו מ"ב (א-ט"ז): הֵ֤ן עַבְדִּי֙ אֶתְמָךְ־בּ֔וֹ בְּחִירִ֖י רָצְתָ֣ה נַפְשִׁ֑י נָתַ֤תִּי רוּחִי֙ עָלָ֔יו מִשְׁפָּ֖ט לַגּוֹיִ֥ם יוֹצִֽיא.

הקשרה של הפרשה להפטרה

הרד"ק כותב (פסוק ה') הא-ל שהוא בורא שמים. הענין הזה אמרו הנביא כמה פעמים לפי שהיו בדורו בעלי אמונה רעה שהיו מאמינים כי העולם לא נברא אלא כך היה קדמון, אבל הוא 'עלול' ויש לו 'עילה' [המהר"ל משתמש הרבה בספריו במושגים אלו]. ויש שהיו מאמינים כי העולם מקרה אין לו בורא ולא עילה...ומפני האמונות הרעים ההם היה שונה תמיד הענין הזה כי השם יתעלה הוא בורא העולם ומחדשו והוא מוציאו מאין ליש. ואמר בורא השמים, אמר אל יחשוב אדם כי השמים בעבור שהם קיימים ולא יקרה אותם שום הפסד ושום שנוי שהם קדמונים אלא הא-ל בראם וחדשם...עכ"ל הרד"ק.

בפירושו של האלשיך הקדוש לספרנו הוא כותב (פסוק ה'): גם פרשה זו על משיח צדקנו תדבר. [דבריו הינם המשך לפתיחת דבריו בראשית הפרק (מנהג התימנים) הן עבדי אתמך בו הוא מלך המשיח...(וכמו"כ מן הראוי לזכור כי אנו נמצאים בפרקי הנחמה בענין הגאולה העתידה, שהתחילו בפרק מ' 'נחמו נחמו עמי')] לספר אשר החשיבו הוא יתברך חשיבות נמרץ, מטרם יברא העולם, למען התכלית אשר יאושרו ישראל והעולם כולו ע"י מלך המשיח, והוא מהזכיר מאמרם ז"ל בבראשית רבה^[13] [א' ד'] ובשוחר טוב [תהלים צ"ג ד"ה נכון כסאך] כי מהשבעה דברים שקדמו לעולם הוא שמו של משיח, שנאמר [תהלים ע"ב י"ז] לפני שמש ינון שמו...עכ"ל האלשיך הקדוש. ובכתבי הרב משה דוד וואלי זלה"ה (תלמיד הרמח"ל) בפירושו לישעיהו תשועת עולמים בפרקנו כתב וזלה"ק: סוד הענין שהקב"ה מבטיח למלך המשיח, שעל ידו יתגלה האמת בעולם כשנשלם התקון, ומפני שהוא מתעטר בחסד וברחמים לפיכך זהו הטעם שאמר האל ה' [בורא שמים וכו'] שהם שני שמות...שהם חסד ורחמים...

ה' חפץ למען צדקו – ע"י האדרת מלבושו

ה' חָפֵ֖ץ לְמַ֣עַן צִדְק֑וֹ יַגְדִּ֥יל תּוֹרָ֖ה וְיַאְדִּֽיר (ישעיהו מ"ב כ"א). בעמוד העבודה לרבי ברוך מקאסוב (דרוש שני למסירת נפש עמ' נ"ה, מהדורת ברוקלין תשס"ד) כתב: ...והענין הוא שהקב"ה אוהב אותנו בלי קץ ותכלית, וכל מה שמשפיע לנו טובה נדמה בעיניו הוא דבר מועט לעומק אהבתו אותנו. ואם יאמר האומר מי ימחה בידו להשפיע לנו טובות רבות, יתן ויחזור ויתן. התשובה בזה, שאין אנו יכולין לקבל רוב הטובה, כי בית קיבול שלנו הוא חלש, ואין המניעה מצדו כי אם מצדנו. והבורא יתברך שמו לעוצם טובו ותשוקתו מצטער כביכול צער עמוק ועצום על חלישת בית קיבול שלנו, שלבעבור כן נעצר צנור השפעתו הרחבה...ובעבור כן נתן לנו הבורא יתברך שמו תורה כלולה מתרי"ג מצוות, כדי שע"י התורה והמצוות נזכה לחזק ולאמץ כח בית הקיבול שלנו לקבל טובותיו הנפלאות, וע"י זה יגרום נחת רוח עצום מאוד לבורא יתברך על מוצאו מקום לכבות במקצת תוקף חום אהבתו אלינו...והמשל בזה, מי שראובן יש לו בן קטן, והיה חפץ להשפיע לו חכמה ובינה עצומה, אלא שבית קבולו חלש, והמניעה אינה מצד אביו אלא מצד הבן...ונלע"ד לפרש שאפשר שזהו כוונת מאמר רבי חנניא בן עקשיא (מכות כ"ג ע"ב) רצה הקב"ה לזכות את ישראל – להשפיע להם טובה, וראה שבית קבולם חלוש, לפיכך המציא להם להם סגולה במה שנתן להם הרבה להם תורה ומצוות, כדי לחזק את בית קבולם. וזה שאמר לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר (ישעיהו שם) ה' חפץ למען צדקו – פירוש למען גודל טובו שחפץ מאוד להשפיע טובה, בשביל כך חפץ מאוד להגדיל את התורה במצוות הרבה ולהאדירה. ו'יגדיל' הוא מבנין הפעיל, וקאי על הקב"ה, שהוא מגדיל את התורה ומאדירה באדר ואומץ. ויהיה מילת 'ויאדיר' מלשון אדר מלכות [בהערות המלבה"ד הביא דברי הרד"ק עה"כ (יונה ג' ו') ויגע הדבר  אל מלך נינוה ויקם מכסאו ויעבר אדרתו שעליו, אדרת המלכות] שהוא ענין הוד והדר...עכ"ל רבי ברוך מקוסוב.

בריאת העולם לצדיק כפרט ולישראל ככלל

וְעַתָּ֞ה כֹּֽה־אָמַ֤ר ה' בֹּרַאֲךָ֣ יַעֲקֹ֔ב וְיֹצֶרְךָ֖ יִשְׂרָאֵ֑ל אַל־תִּירָא֙ כִּ֣י גְאַלְתִּ֔יךָ קָרָ֥אתִי בְשִׁמְךָ֖ לִי־אָֽתָּה. בכלי פז לרב שמואל לאנידו זלה"ה פירש וזלה"ק: ...כי להיות השלם והצדיק יסוד עולם ומניע כל העולמות להשפיע עליהם מסיבת כל הסיבות ועילת כל העילות ית' [יתברך] ויתעלה שמו לעולמי עד, מזאת הבחינה יקרא השלם 'בורא העולם ונוטהו' ככתוב בצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ. עוד יקרא חן מסיבת שהיה גלוי [לפניו] יתברך שעתיד להיות בעולמו איש שלם...שלזאת הסיבה נתעורר ה' יתברך לברוא את עולמו, וזה יהיה ביחיד, כל שכן באומה שלימה, לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל...אבל יעקב כולו זרע אמת שלזה ראוי לתלות בו ענין בריאת העולם יותר מכל האבות...עכ"ל הכלי פז. ועיין עוד ברחבות ועומק דבריו.

גילוי כבוד ה' יתברך בעולם

כֹּ֚ל הַנִּקְרָ֣א בִשְׁמִ֔י וְלִכְבוֹדִ֖י בְּרָאתִ֑יו יְצַרְתִּ֖יו אַף־עֲשִׂיתִֽיו (ישעיהו מ""ג ז')

הרב אליהו דסלר זצ"ל בספרו הגדול מכתב מאליהו מבאר בדרך הדרכתו הרוחנית מוסרית פסוק זה בכמה מקומות. נפתח בחלק השלישי (עמ' 193) מכיוון שיש לו קשר ישיר לענין לימוד החומש שזוכים אנו להתחילו היום מחדש, ושמחתנו בו. וכך הוא כותב: ...בכל העולמות, עולם הבריאה, והיצירה והעשיה, הענין הוא אחד: הכל נקרא בשמי ולכבודי – תוכן כל העולמות (השם מציין את  התוכן כידוע) וכל אשר בהם, הוא למען כבודו יתברך. הנפק"מ בין העולמות השונים היא רק במדרגות. הילד לומד את החומש, וכן הגדול והגאון, כמו"כ התנאים והראשונים למדו אותו חומש ממש, אבל כל אחד מעיין בהערכה אחרת ובהבנה שונה. כך באותם המעשים ממש שנעשים בעולמות השונים הנפק"מ אינה ביעוד המעשים אלא במדריגתם הפנימית, וזה מה שעושה אותם למעשים אחרים לגמרי.  כל התורה היא שמותיו של הקב"ה [הקדמת הרמב"ן לתורה, ויסודו בזהר הקדוש (יתרו פ"ז ע"א)] פירוש גילויי רצונו, ורצונו שנקדש את שמו ונגדל את כבודו. וכן כל הבריאה כולה...כל פרט ופרט שבה תוכנה כבוד שמים, כי הרי 'אסתכל באורייתא וברא עלמא' [ראה זהר בראשית כ"ד ע"ב ובר"ר א' א'] כלומר שברא את העולם כפי מה שצריך לקיום התורה. אולם כל אחד ואחד הבנתו בתורה ובבריאה היא רק לפי מדרגתו....

ובחלק ב' (עמ' 158) כתב: ...לכל אדם יש חלקו לעוה"ב, שהוא חלקו בגילוי כבודו יתברך. כל הנשמות חצובות מתחת כסא הכבוד, כלומר מקורם הוא כסא הכבוד, הם נבראו למען תכלית הבריאה – כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכו' שעל ידם ועליהם ישרה כבוד ה'. וכל אחד יש לו חלק מיוחד בזה...שככל הנדרש לחלקו נותנים לו כלים ומסייעים, בדיוק ממש. ולצורך זה קובעים את זיווגו ומכריזים קודם לידתו 'בת פלוני לפלוני, שדה פלונית לפלוני' (סוטה ב' ע"א) כל אלה הם כליו לעבודת ה' לפי חלק נשמתו... והנה צדיק הוא מי שאינו לוקח לעצמו אפילו נקודה אחת מהניתן לו, ומחזיר הכל ליוצרו, בהשתמשו בכל ממש אך לכבודו יתברך כתכלית בריאתו, לא יגנוב רגע, ולא יגזול פרוטה מרכושו למען צרכי עצמו, ולא יחמוס אפילו נצוץ מחשבה, נוראה המדריגה מאוד.. [ראה ח"ג מאמר גדול בנושא ה'כלים' שניתנים לאדם לעבודת בוראו (187-201)].

בחלק א' (עמ' 22) ...כל המסתכל רואה שבני אדם שונים הם זה מזה. הן מראיתם  הן בכוחות נפשם, הן בכשרונות שכלם וכן בסביבה שימצאו בה. גם שונים הם פרטי כוחות הנפש בכל אחד ואחד...המצוה העיקרית היא קדוש ה' כי היא כוללת הכל...במה שאנו מתגברים על יצרנו כדי לעשות רצונו יתברך, אנו מקדשים את שמו. ומקרא מפורש הוא: כל הנקרא...אין הכוונה כי ה' יתברך צריך לכבוד זה, אלא כי הוא לטובתנו, שנזכה לזכות הגדולה הזאת לכבד את שמו יתברך לקדשו ולרוממו על כל המעשים. .[בהמשך מבאר דרגה הרבה יותר גבוהה של שאיפה, להרחיב את חלקו להגדיל ולהרחיב כבוד שמים]. אמנם אם חבורת  אנשים באו לכבד את שמו יתברך לקדשו ולרוממו על כל המעשים. אמנם אם חבורת אנשים באו לכבד מלך בשר ודם, וכולם ינאמו בנוסח אחד ממש, איך ירגיש בעצמו הנואם השני וכל שכן האחרון ביודעו שלא הוסיף כלום על כל הקודמים?! ע"כ הוסיף ה' יתברך בחסדו לברוא אדם בכחות והתמזגיות אחרים וגם יצה"ר שלו ומלחמתו שונה, וממילא גם קדוש ה' שלו שונה מאשר עשו חבריו...עכ"ל המכתב מאליהו זיע"א.

הגליון נערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 052-6514000 [email protected]