התיצבות בחיים – חיתום ונחמת התוכחה   [1]

השבת החותמת את השנה, פרשת נצבים נקראת בה תמיד. יש אשר היא מחוברת לפרשת וילך כהשתא, ויש אשר היא נצבת לבדה. בספרו של הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל לתורה ולמועדים, מתוך עיון לשוני, מפליג למרחבי עומק הדעת. וכך הוא כותב בפרשתנו: 'נצבים' פירושו בקומה זקופה. יש קומה זקופה של פחיתות וחסרון, כמו שכתוב (במדבר ט"ז כ"ז) דתן ואבירם יצאו נצבים, ופירש רש"י: בקומה זקופה. זו קומה זקופה של גאוה והתנשאות והתרברבות, [ואילו] כאן בפרשתנו, קומה זקופה של מעלה ויתרון, אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם. וממשיך לבאר הרב זוין, כי האדם הוא יצור מיוחד התלוי בין עמקי ארץ לגבהי שמים, בין הצד הגופני-בהמי שבו, לבין הצד הרוחני נשמתי מלאכי השרוי בתוכו ואופף אותו (יסוד המובא במהר"ל תפארת ישראל ג'). אם האדם משועבד ומנתב מהלך חייו עפ"י צרכי ונטיות גופו, הרי הוא יורד מטה מטה, והוא וחמורו אוכלים מאבוס אחד. אך אם מגביר ומגביה שאיפות חייו ופעולותיו כלפי מעלה, הרי שהוא בעליה מתמדת אין סופית מתדמה למלאכים ואף עולה עליהם בבחינת 'אדם' – 'אדמה לעליון' (עפ"י השל"ה הקדוש, חלק 'תולדות אדם', בביאור הכתוב בישעיה י"ד י"ד). מכאן להבנה מיוחדת נוספת אותה מביא הרב זוין (שם) לאחר שמביא דברי בעל הטורים בפרשתנו: כדרך שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר [עכ"ל בעה"ט]. לא תמיד האדם בעליה כשהוא על ההר, ולא תמיד הוא בירידה כשהוא בתחתית ההר...לא העליה והירידה הפיזית קובעות אלא תכונותיהן המוסריות. יכול אדם להיות במעלה ההצלחה, והוא בעצם ירוד ושפל, ויותר מכך, אפשר שההצלחה גרמה לו לירידה בבחינת 'וישמן ישורון ויבעט' (דברים ל"ב ט"ו) ואפילו בעולם הרוחני, גם אם בעליה הוא, צריך לשמור שלא תכנס הגאוה ללבו. ולהיפך, אדם המרגיש נמוך אפשר כי גבוה הוא בחינת 'תפלה לעני כי יעטוף' (תהלים נ"א ה') ו'מרום וקדוש אשכון את דכא' (שם ק"ב א').

עד כאן עסקנו במשמעות פשוטה של המילה – נצבים. כעת נפנה לעיין בקשר 'דרישת סמוכים' לפרשה הקודמת. (בהלצה, ב'משנה תורה' גם רבי יהודה דורש 'סמוכים' (ברכות כ"א ע"ב)...) בפרשת 'כי תבוא' מובאת בהרחבה פרשת התוכחה שבתוכה דברים נוראים, והבדל משמעותי יש בין פרשת התוכחה בספרנו, לזו שבסיום ויקרא בפרשת 'בחוקתי'. בתוכחה הקודמת נאמרו פסוקי נחמה בסופה, אך בפרשת 'כי תבוא' אין פסוקי ודברי נחמה. נשאל על כך הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז ח"ב סימן תשס"ט) ועונה שלש תשובות: האחת - עפ"י דברי הזהר הקדוש (זהר חדש כי תבוא דף נ"ט ע"ב, מהדורת 'מתוק מדבש' זהר חדש ח"ב עמ' תער"ב) שהבטחות טובות לעתיד ונחמות, מסתתרות מתחת למעטה הקללות. תשובה שניה - שבפסוקי התוכחה מוזכר 'שם הוי"ה' המורה על רחמים. התשובה השלישית - שפרשת נצבים היא המשכה של פרשת כי תבוא ובסופה יש דברי נחמה. (ע"כ עפ"י הרדב"ז). בלקוטי תורה לבעל ה'תניא' (נצבים ד"ה אתם נצבים היום כולכם) כתב: הנה פרשה זו קורין לעולם קודם ראש השנה ומרומז במלת 'היום' דקאי על ראש השנה, כי זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון...מקור קדום לדבריו מצאתי (בעזרת פרוייקט שו"ת בר אילן) בדברי האלשיך הקדוש (ויקרא אמור כ"ג כ"ג) ודברי שניהם יונקים מאותו מעיין קדוש וטהור, הלוא הוא הזהר (פינחס רל"א ע"א) על הפסוק (איוב א' ו') ויהי היום ויבואו בני האלקים להתיצב על ה', בכל מקום שכתוב 'ויהי היום' זה ראש השנה (ע"כ עפ"י הזה"ק). ואפשר לרמז עוד שכתוב 'להתיצב' כמו בפרשתנו 'נצבים'. לעיל כתבנו עפ"י הרדב"ז, כי פרשת כי תבוא נמשכת לפרשת נצבים, ובה פסוקי הנחמה. על דרך הדרוש אפשר אולי לומר: אנו נמצאים בסיומה של שנה, ובשערה הגדול והנעלם של השנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה. עם זאת יודעים אנו כי חלק מהאנשים, מהם מוכרים לנו, בני משפחה, חברים, שכנים וכו' אינם נמצאים ונצבים אתנו בפתחה של השנה החדשה. אנו זכינו, והקב"ה נתן לנו מתנת חינם הגדולה מכל המתנות – מתנת עצם החיים! היש נחמה וברכה הגדולה מזו?!  תשובתנו ותודתנו הגדולה לנותן החיים תהיה, ע"י השיבה לעצמיותנו לגילוי כוחות הנשמה והעלאתם מעל מאווי הגוף, נדע להעפיל מתחתית ההר לקראת האלקים, וביום בו נשמע את קולות השופר שראשיתם מעקידת יצחק, דרך שופר סיני של מתן תורה עד שנזכה עם כל ישראל והבריאה כולה, לשמוע קול שופר של גאולה אחרונה במהרה בימינו, אמן.

התיצבות כלל ישראל – בירור תפקידי חלקי האומה

אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹקיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל. טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֑יךָ מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ. לְעָבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית ה' אֱלֹקיךָ וּבְאָלָת֑וֹ אֲשֶׁר֙ ה' אֱלֹקיךָ כֹּרֵ֥ת עִמְּךָ֖ הַיּֽוֹם (דברים כ"ט ט'-י"א).

בהעמק דבר לנצי"ב מציב יסוד בפירושו לתורה, אשר מביא ממנו בכמה מקומות בתורה בתחילת פרשתנו הוא כותב: ....ארבע מדריגות במעלות האדם מישראל: ראשים, תלמידי חכמים, המון עם ה', נשים ועבדים וטף. כל אחד נדון לפי השאלה שהקב"ה שואל ממנו...[עכ"ל] וכן בספר במדבר בפרשת בלק על הכתוב (כ"ד ה') מה טובו אהליך יעקב וגו'. בפרשת ראה (דברים י' י"ב) שם מפרש פסוקים מפרשתנו זו (נצבים), לאחר שמפרט ארבע סוגי האנשים הנ"ל (הקבוצה השלישית של 'המון העם' מגדיר אותם: בעלי בתים העוסקים בפרנסתם)  מבאר: ...ונבוא לפי סדר הכתוב ראשיכם שבטיכם – שהם הראשים מנהיגי הדור [לא המנהיגים הרוחניים] והם הנקראים 'עוסקים בצרכי צבור' [תפקידם] שהם אינם רשאים להבטל מזה ולעסוק באהבה ודביקות, שהרי בזה לא תהיה שקידתו בעבודת הצבור תמה. [כעת מבאר דברי חז"ל (שבת קכ"ז ע"א) גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה, הנלמדת מאאע"ה, ומבאר הנצי"ב: ואין הפירוש שמי שזכה להקביל פני שכינה, אינו דומה לזו המעלה של המכניס אורח, אלא שזו המצוה גדולה והיא נדחית ממנה] ומזה נבין כל צרכי צבור שיש בהם מצוה, עוד גדולה מהכנסת אורחים (שהרי העוסק בצרכי צבור פטור מקריאת שמע, כדתניא בתוספתא ברכות (א' ד')...ומכל שכן שגדולה מצוה זו לדחות מצות אהבה ודביקות שנדחית מפני מצוות מעשיות, כמו שכתבתי בפרשת ציצית [(במדבר שלח ט"ו ל"ט). חוט הלבן – כנגד בני אדם שדרכם היא 'דרך הכבושה לרבים' העוסקים לפרנסתם אך עליהם לשמור לעשות המצוות בזמנן. חוט התכלת – היחידים שמופרשים לעבודת ה' ומתבודדים ושוקעים עצמם לאהבת ה', גם עליהם לשמור מצוה בזמנה ולא לקפח מעשה המצוות בשביל הדבקות] ואם כן 'מה ה' שואל' מראשי ישראל? הלא לא אהבה ודביקות, ולא שמירת מצוות עשה - אלא יראה...באשר מי שהוא ראש ועוסק בצרכי רבים עלול לבוא להנאת עצמו וכבודו במעשיהם, ולראות לטוב למי שחונף לו, ולהיפך מי שיגע בקצה כבודו, יעלים עיניו מלראות בצר לו, או אף תמצא ידו להרע לו. על כן עליו כתיב 'מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה' – ובכל שעה עליו לידע כי 'גבוה מעל גבוה [שומר וגבוהים עליהם' (קהלת ה' ז')] עוד יש לפניו לירא יותר את ה' מכל בני אדם, באשר השגיאה בין אדם לחבירו אינה מתכפרת בקל, שהרי 'אדם מועד לעולם, בין שוגג וכו' [בבא קמא פ"ב משנה ו'].

[כעת מבאר הסוג השני באנשי ישראל] אכן זקני הדור שהם תלמידי חכמים עמלי תורה – עליהם מוטלת מצות אהבת ה' ודביקות הרעיון בו יתברך בכל לב ונפש, ומצוות מעשיות בכל מיני דקדוקים היותר אפשריים, שהרי התורה מכשרתו גם לכך, וגם ללכת בדרכי ה' - מה הוא רחום וכו' וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ה ה"א) שתלמיד חכם שונה בכל דרכיו מאיש המוני, במאכלו ובדבורו וכו'... [הסוג השלישי] אמנם המון ישראל העוסקים בפרנסתם - עליהם מוטל לשמור המצוות בזמנם ולא יהא העסק שלהם מבטל המצוה, אבל אי אפשר לשאול מאיש עמוס בעסקיו – שקידת היראה והאהבה, רק מעשה המצוות בפועל...[הסוג הרביעי] נשים וטף ועבדים פחותי הנפש, וגם כמה מצוות עשה אין עליהם כלל, מהם הקב"ה שואל להיות לטוב הישוב והליכות עולם של האנשים. וכמו שאמרו חז"ל (תנדא"ר ט') איזו אשה כשרה, שעושה רצון בעלה, וטוב מזה זכיין 'באתנויי גברי לבי כנישתא' כדאיתא בברכות (י"ז ע"א). ועל העבד מוטל לעשות טוב לאדוניו, והטף לציית את אביהם...עכ"ל הנצי"ב בהעמק דבר.

הבטחת התשובה והגאולה

בספר מופלא ומיוחד 'יד הקטנה'[2] (שער י"א, שער הגאולה האחרונה בתחילת פרק ד') מציב שאלה חובקת זרועות עולם וזו לשונה:  ועתה נתחיל לחקור בענין התמיהה השנית, ואצלה יתבאר ג"כ ענינים גדולים משרשי ויסודי הדת, והוא...בעת אשר אנחנו מבקשים ומתחננים תמיד בכל אריכות הגלות הזה, על גאולתנו ופדות נפשנו ובפרט בראש השנה ויום הכפורים מידי שנה בשנה, אשר כולנו בני ישראל זרע קודש צמים ובוכים ושבים בכל לב, ומפילים תחנונינו בכל לב ונפש, ואין קול ואין קשב!

והנה בהשקפה הראשונה אין זה מן התימה כל כך...אשר מי גדול לנו מדור המדבר, אשר כולם שמעו את קול אלקים חיים מדבר מתוך האש, ועין בעין ראו את כבודו ואת גודלו...ובכל זאת ובכל אלה כאשר הכעיסו לפניו בענין המרגלים, ויקצוף ה'...אז התודו את עוונם ואמרו  חטאנו לה' ונלחמנו ככל אשר ציונו ה' אלקינו...וישובו ויבכו לפני ה' ולא שמע ה' בקולם ולא האזין אליהם. ואם דור דעה כמותם לא הועילו, בתשובתם ובבכייתם, מה יעשו עוד אזובי קיר? אך לפי הנחה הזאת, הנה כבינו את האש בתבן, כי עתה אנחנו נופלים בענין היותר תימה הפלא ופלא לאמור, אם כן למה זה אנכי אלך לדרוש את ה' בבכי ובתחנונים, להתפלל ולבקש לפניו על גאולתנו ופדות נפשנו, אם לריק יהיה ואם לשוא נשא נפשינו?!...[לאחר שעונה תשובה אחת שעיקרה היא,כי רצון ה' יתברך שנרבה ונפציר בתפילה ובקשה לפניו, ממשיך לבאר בפרק הבא (פרק ח')]...ובכל זאת לבל יתיאשו ישראל מן הגאולה ומן התשובה ומן התפלה, הן לזאת צריכין אנחנו להקדים עוד הקדמה אחת. והנה יתבאר עוד איזה יסודות מיסודי הדת. והוא אשר הוא יתברך ייעד לנו מראש בפה מלא, אשר סוף כל סוף, יתנהג הגלות על מה שיהיה ויתארך איך שיהיה, עכ"פ סוף הכל נהיה נגאלים בתשובה, והגאולה תהיה גאולה שלימה עד למאוד. עוד יותר ויותר מבואר ומפורש, אמרו יתברך בפרשת נצבים ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחימה ובקצף גדול, וישליכם אל ארץ אחרת וכו', והיה כי יבואו עליך וכו' והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלקיך שמה, ושבת עד ה' אלקיך...ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה...כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך, כי תשמע בקול ה' אלקיך לשמור מצוותיו וחקותיו הכתובה בספר התורה הזה...ואם תשכיל ותדקדק מאוד ומאוד בכל תיבה ותיבה, מן זו הפרשה הקטנה מתחילתה עד סופה, והפוך בה והפוך בה, תראה פליאות נשגבות משרשי ועיקר אמונה, ראשית מהענין הגאולה השלימה מן הגלות האחרון הזה, האיך שהוא יתברך גלה אותה לעין כל, ולא ברמז ולא בחידה, רק בפה מלא ובביאור רחב בתורתו הקדושה בזו הפרשה הקטנה, אשר אין דרך לפרשה על פקודת הבית שני, או על איזה דרך אחר, כ"א במתג ורסן בפיהם, בהכרח לפרשה בגאולה האחרונה. כי אם בפה מלא דבר הכתוב ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך וכו' אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך. ועדיין דבר זה לא היה מעולם, כי בבית שני רובם נשארו בין האומות, ולא שבו כ"א קצת מעולי בבל...כימי צאתנו מארץ מצרים אשר יתגלה ויתראה כבודו יתברך לעין כל, ויכירו וידעו כל יושבי תבל ויאמרו כולם, הן ה' אלקים בכבודו ובעצמו הגדיל לעשות עם אלה, ויקבלו כולם את עול מלכותו. ודבר זה לא היה ולא נראה כלל בבנין בית שני, כ"א הכל היה בהסתר פנים למאוד, ועוד היכן נתקיים והטיבך והרבך מאבותיך...

וכל העיקר של הששון והעריבות והטובה, אינה כ"א בהשראת שכינתו יתברך בתוכינו לעין כל, ובנבואת נביאיו ובשאר עניינים הקדושים האלקיים אשר היה לנו במשכן ובבית ראשון אשר בם היינו נפלאים מכל העמים אשר על פני האדמה...ולרוב האהבה והדביקות, אשר הוא יתברך יקרב אותנו אז באהבה ודביקות נפלא עד למאוד, בכפלי כפליים מאהבת הקדמונים, כמבואר פעמים רבות בדברי הנביאים הקדושים, עד אשר מפני הדביקות הגדול [והאהבה] העזה תסור ממנו כל החמדה והתאוה להבלי העולם, וישיב לנו הבחירה בטוב לאהבתו ועבודתו לטבע [לאחר שמביא פסוקים מהנביאים ומהכתובים בענין הגאולה כותב לסיום] הרי נאמר בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים נביאות העתידות וכולם בסגנון אחד, שישכין שכינתו בתוכינו ושיבטל יצה"ר מאתנו. ושלא יוסיפו בנ"י לדאבה עוד, אשר את כל הענינים האלה מן הנמנע לפרשם על שום איזה פנים שבעולם, כ"א בהכרח על הגאולה השלימה העתידה לבוא באחרון לאחרונה...עכ"ל יד הקטנה.

משמעותה הרוחנית-פנימית של הליכת משה  

וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם בֶּן־מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם לֹא־אוּכַ֥ל ע֖וֹד לָצֵ֣את וְלָב֑וֹא (דברים ל"א א'-ב'). בקדושת לוי מבאר הליכה זו, בהקשר עניני תפילה הטובים ויפים לשנה כולה, ובמיוחד לימים אלו בפרוס הימים הנוראים הבעל"ט, וזלה"ק: יבואר על פי מה שאמרו חכמינו ז"ל פעמים 'היורד' לפני התיבה (שבת כ"ד ע"ב), ופעמים 'העובר' לפני התיבה (ברכות ל"ד ע"א), כי הצדיק בשעה שמתפלל לפני השם יתברך צריך לדבק עצמו בהתיבות מהתפלה, והתיבות הקדושות הם הם המנהיגים אותו. ויש צדיקים גדולים אשר הם למעלה ממדריגה זו, אשר הם מנהיגים את התיבה, וזהו מדריגות משה שהוא 'בעלה דמטרוניתא', כנאמר בזהר הקדוש (ח"ב קל"ז ע"ב). וזהו 'היורד לפני התיבה' - שהתיבה מנהיג אותו והוא למטה מן התיבה, ויש צדיק 'העובר לפני התיבה' - שהוא מנהיג התיבה והוא למעלה מן התיבה, וזהו 'העובר' לפני התיבה. וכאן שהיה סוף ימיו של משה, ונסתם ממנו מעיין החכמה כמבואר במדרש (עיין רש"י כאן. תנחומא ואתחנן, ו; סוטה י"ג, ע"ב) והיה בבחינה הראשונה שהתיבה היה מנהיג אותו. וזה 'וילך משה וידבר' - הלך אל הדיבור, שהתיבה היה למעלה ממנו. עכ"ל הקדושת לוי זיע"א.

בעבודת ישראל למגיד מקוזניץ זיע"א, ביאור נפלא לדברי רש"י: לא אוכל עוד לצאת ולבוא – לצאת ולבוא בדברי תורה, שנסתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה [עכ"ל רש"י]. והדבר אינו מובן שרבן של כל הנביאים בהגיעו לכלל מאה ועשרים שנה והלולא רבא שיצאה נשמתו בנשיקה, התעלה על הדעת כי נגרע ערכו בחכמה מקודם. אדרבה לפי גודל התחזקות קדושתו, תרב חכמתו. וגם מלת 'ולבוא' מיותר, שמכיוון שלא יכול לצאת, בודאי שאינו יכול לבוא, כי הביאה היא אחרי היציאה. ואפשר לומר הענין בהיפך, כי לגודל השגתו ביום זה והתדבקותו באלקים חיים לא יכול עוד להפרד ולמסור חכמה ותורה לישראל אשר הם למטה במדריגה ממנו, כי כל ימי חייו אשר לא הגדיל ללכת כזה, היה יכול להשתלשל ולמסור להם חכמה ותורה, אבל לא ביום הזה אשר הגדיל לעשות לדבק באלקים חיים בנשיקה. וזה שאמר רש"י נסתמו ממנו מסורות דייקא....עכ"ל העבודת ישראל זיע"א.

נצחיות שירת התורה 

וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם לְמַ֨עַן תִּהְיֶה־לִּ֜י הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֛את לְעֵ֖ד בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל (דברים ל"א י"ט). בצלח רכב לרב יצחק מג'לד מחכמי בגדאד ביאר כתיבת ה'ל' הגדולה המובאת בדרשת חז"ל (פסיקתא זוטרתא נצבים ד"ה ויתשם) על הפסוק (דברים כ"ט כ"ז) וַיַּשְׁלִכֵ֛ם אֶל־אֶ֥רֶץ אַחֶ֖רֶת – למ"ד גדולה משונה מכל למ"ד שבמקרא, לומר לך אורך הגלות עליהם. גם כתב רש"י ז"ל כי לא תשכח מפי זרעו (דברים ל"א שם) כאן הבטיח לישראל שלא תשכח התורה מפיהם. וזהו 'ולמדה' ולמ"ד הגדולה לרמוז לאורך הגלות המר, ועכ"ז שימה בפיהם - התורה כי לא תשכח מפני זרעו.

ובשיח שאול לרב שאול ישראל זצ"ל (ישיבת 'מרכז הרב') כתב: שימה בפיהם בגימטריא 'זה תלמוד' (בעה"ט שם) ולא מספיק ללמוד את התלמוד, נדרשת ה'שימה בפה'. נדרשת ההכנסה היסודית לתוך הנפש של הבנים עד כדי שתהא שימה בפה, שהבנים לא יהיו רק שואלים כענין, כי אם גם משיבים כהלכה. ודבר זה מושג רק ע"י כתבו לכם את השירה הזאת. כל הקורא בלא נעימה ושונה ללא זמרה, עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ' כ"ה) וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם (מגילה ל"ב ע"א). התורה צריכה להיות נקראת בנעימה, בנגון, בשירה, והשיר הוא הוא אשר מסגל את התורה לכל תקופה ותקופה. כי כל תקופה והשיר שלה, הנגון שלה ה'ועתה' שלה...הביטוי המיוחד של ערגתה של הנשמה לדבר ה'. והתורה אינה משתנה, אולם הנגון משתנה לפי האוזן והסביבה...

עוד דברים נפלאים על שילוב בין מילים למנגינה – בין תורת נצח לשירה נצחית המתחדשת תמיד כתב בבפחד יצחק לרב יצחק הוטנר זצ"ל במאמר בו הוא מחבר עולמות ע"י נגינת השירה וכך הוא כותב באגרות וכתבים (עמ' קיד): ...בין החזון וביטוי המלה - עומד הוא ביטוי הנגינה. לגבי החזון הפנימי יש בו משום הגשמה, ולגבי ביטוי המלה יש בו משום הפשטה. כאותו כרוב התלוי בין השמים ובין הארץ, כנפו האחת למעלה וכנפו השניה למטה - תלויה היא המנגינה בין מסתרי הנפש ובין גלויי ההבעה. בכנפה האחת המורמה הפונה אל על, הרי היא מרקיעה עד עצם מקום הנביעה הנשמתית; ובכנפה השניה הרי היא מרחפת, נוגעת ואינה נוגעת בקרקע ההבעות, הגלויים והבטויים. ובהגיע שעת הרננה הרי היא מורידה את העליונה ומרימה את התחתונה, וככה דרוכת כחות רום ותחת, היא נותנת בשיר קולה - בת קול היוצאת מתבל ומלואה. ושוב לפניך שני הצדדים. מצד אחד: מעטה היא השביה לחזון במסגר המנגינה. כי על כן אין היא כובלת את חיות המחשבה. ואם תמצי לומר כובלת, הרי כבליה גמישים הם. מדתם ודמות תבניתם משתנים לפי קצב-תנועותיו של החזון האצור בהם. ולכן אף חייו של החזון בלבוש המנגינה, חיים מרווחים הנה. ברם, מאידך גיסא: אין החזון מוצא את תיקונו השלם בהבעת-המנגינה. כי על כן אין בכוחה להשקיט את עריגתו להתגבשות, והוא להתגבשות מלאה ישאף, למוצק יחתר, ובהריחו מרחוק את ריח האדמה לא ינוח ולא ישקוט עד אשר יכה בה שרשיו, עד אשר ימצא את המלה ההוגנת. וכמה השכיל האדם לצרף שני מיני בטויים אלה להרכיבם זה בזה ולהבריכם זה על זה למען הוציא  פרי-נצח!  הנה נחרז שיר, מאי-שם נזדווגה לו מנגינה, הנה הרכבה! מלה מלה וצליל שלה. יפדו המלים את החזון מהפשטתו, ימצא לו בהם את תקון­ הגשמתו. ומכיון שכאן סכנת-הצטמצמות והתכווצות אורבת לו - תלוה לו, איפוא, המנגינה בדרכו, תלטפנו אף תסוכך עליו. רק בידה לשמור על חרות מעופו. וככה מעוטף מלה וצליל, ינסח לו כלפי חוץ...וטוב לו, ויפה לו. ויש אשר אין החזון אוחז בשני אופני ההבעה הללו בבת אחת, כי אם חורז והולך ממלה למנגינה וחוזר חלילה. וככה על ידי שמוש-סירוגין הם משלימים זה את זה, ומתקן האחד את פגם משנהו. מטפס הוא החזון ועלה למנגינה, מטפס ויורד למלה. והשיג במלה את תיקון הגשמתו, ובמנגינה - את חירות מעופו...

שנה טובה כתיבה וחתימה טובה בתוך כלל ישראל