אחד ממטרות העל שהאנושות הציבה לעצמה מאז ומעולם היא לגלות את הנוסחה המנצחת שמבטיחה את האושר האמיתי בחיי האדם ואף השקיעה לצורך כך משאבי זמן, מרץ וממון רבים. אנסה בעה"י לכתוב כאן כמה מהדרכים הרבות והחשובות שיעזרו לכם להשיג את המטרה הנכספת הזאת עפ"י השקפת היהדות.

נקדים לומר שכל עשירי העולם בכל הזמנים ללא יוצא מן הכלל, כפי שניתן לבדיקה פשוטה ע"י כל אדם, מכירים את אותה הרגשת אכזבה עמוקה שאחזה בהם זמן קצר דוקא לאחר שהצליחו לעמוד במטרה שהציבו לעצמם וקנו את הבית שהיוה את פסגת חלומותיהם, הרכב שגרם להם לחכות בציפיה לרגע שיהיה שלהם, היאכטה שגרמה להם לעשות שמיניות באויר או את מטוס המנהלים שעשה להם פרפרים בבטן, כשכל ההתלהבות, הריגוש והשמחה שהיו בתחילה התפוגגו כלא היו, והם חזרו לשגרה והשעמום הרגילים והמוכרים חרף השנים הרבות והעבודה הקשה שהוקדשו לחלומותיהם שלבם כה התאוה להגשימם.

אותם אנשים מתחלקים לשתי קבוצות, אלה שחושבים שהגורמים היחידים שחסרים במשוואת האושר המיוחל הם עוד כמה רכישות והגשמת חלומות גשמיים נוספים או שדרוג של הנכסים הקיימים שלהם, ולעומתם ניצבים אלה שבשלב כזה או אחר השכילו להבין ששם לא טמון סוד האושר האמיתי בחיים שיגרום להם להיות שמחים כפי שהיו בטוחים עד ליום בו אותה הארה רוחנית השתרשה בקרבם.

אם תעשו סקר בקרב בני אדם שהם אנשי חסד מצד אופיים או מצד תחום עיסוקם כפי שבא לידי ביטוי בחייהם, שמטבעם או מתוקף תפקידם הם נותנים מעצמם, עוזרים לזולת, תורמים מזמנם ומכספם, דואגים לאחרים, מעניקים אוזן קשבת ואף מייעצים לכל מי שצריך, אף אם לצורך ההמחשה תקחו את העשירון התחתון שלהם מבחינת רמת ההכנסה, תגלו דבר מדהים והוא שהם הרבה יותר מאושרים בצורה משמעותית אפילו ביחס לעשירון העליון של עשירי העולם, ומכאן מובן שלא זאת בלבד שחיים חומריים שנעים סביב כסף, הנאות ובילויים וסיפוק תאוות ויצרים לא מקרבים את האדם אל האושר שהוא תר אחריו אלא עובדה ברורה ומוחלטת היא שהם אף מרחיקים אותו ממנו.

הסיבה לכך היא פשוטה, שהרי אם האדם שקוע כולו בהגשמת חלומותיו הפרטיים והאנושיים שסובבים סביבו ושנמצא במרדף תמידי במטרה להגדיל את נכסיו, רכושו והונו, להצליח בעוד עסקה ולהגדיל את חשבון הבנק שלו וכל מחשבותיו מוקדשות לכך, אין אומלל ממנו בכל העולם מאחר והוא חי חיים מצומצמים מאוד שמתחילים ונגמרים בו, כשהוא מגביל בכך את החיבור שלו לאינסוף ב"ה בצורה משמעותית מאחר והוא מרוכז בעיקר בעצמו ועסוק בהאדרה עצמית וכבוד אישי, כאשר התכניות, המחשבות והרצונות הפרטיים שלו, גדולים וחשובים ככל שיהיו, הם מזעריים וזניחים ביחס לאלו של ד' יתברך, ולעומתו האדם שזוכה לעבוד את ד' יתברך, להוציא מהכח אל הפועל את רצונותיו ותכניותיו האלוקיים ולחבר את עצמו עם הכלל ברבדים שונים הוא השמח והמאושר מכולם, מאחר ולעומת חברו שפועל למען מטרות זניחות, זמניות, תועלתניות ומוגבלות, הוא זוכה לפעול למען המטרות והמגמות העליונות ביותר מאחר והן נצחיות ואינסופיות, והזכות הגדולה הזאת גורמת לו לאושר רב ושמחה אדירה, ואין לך דבר כללי יותר מאשר ד' מאחר והוא יתברך כולל בתוכו את הכל וכל מה שמעבר, והתורה הקדושה שהיא חכמתו וכלל ישראל, וככל שיתחבר אליהם ויעצים את האהבה והחיבור שלו כלפיהם יותר, גם האושר בחייו והשמחה בלבו יגדלו בהתאם.

כדי להמחיש זאת במעט נסו לדמיין את רמת האושר של המעריץ הכי גדול של האמן המפורסם ביותר בעולם לאחר שהיו מודיעים לו שהתקבל למשרת עוזרו האישי, ואם כאן מדובר על בשר ודם, אי אפשר בכלל להתחיל לדמיין את עצמת האושר וגודל השמחה של האדם שזוכה לשרת את ד' יתברך, לעשות את רצונו, לקדם את תכניותיו ולהיות שותף במעשה בראשית יום יום, שעה שעה.

אם תעשו סקר בין שומרי תורה ומצוות בעלי יראת שמים שדבקים ב-ד', בוטחים בו ואוהבים אותו יתברך תגלו תופעה מעניינית, שרובם לא ביקרו בחו"ל ואף לא יצאו לנפוש בארץ מעולם או לפחות כבוגרים, שהרי האדם מתחיל להרגיש צורך לשבור את השגרה, לצאת מסדר החיים הרגיל ולנסוע לנופש במידה ואינו מרגיש שהוא מביא את עצמו לידי ביטוי ולא מתחבר למציאות שהוא חי בה, לא נהנה ממנה ולא מזהה את עצמו איתה עפ"י תפיסת העולם וקליטת המציאות שלו, ולכן הוא מחפש כל הזדמנות אפשרית כדי לברוח מאותה מציאות מדומה שהוא בנה לעצמו בעזרת הסביבה שלו בנסיון למצוא את האמת גם אם הוא לא שם לב לכך, מאחר ולדעתו האמת שהוא מחפש יכולה להיות חבויה בכל אחת מאינספור הדתות, הכתות והאמונות שיש בעולם ולכן הוא מוכן לחרוש את כל מדינות העולם על מנת למצוא אותה, כשהוא לא מעלה על דעתו שהיא קרובה אליו הרבה יותר ממה שהוא חושב, שהרי היא נמצאת עמוק בתוכו אלא שכדי למצוא ולפענח אותה הוא צריך להתנתק מכל צינורות הטומאה שהיוו את מקורות ההזנה המקולקלים שלו עד כה ולהתחבר לצינור הקדושה של ד' ולינוק מחכמתו יתברך בטהרה מאחר והיא כוללת בתוכה את כל האמת והתשובות שאי פעם חיפש והרבה מעבר לכך, והיא למעשה אותו מפתח שכולם מחפשים לכספת הגדולה ביותר שאין לה סוף.

לעומת זאת עובדי ד' המסורים כמעט ולא מכירים את הצורך לצאת לחופש ולהתנתק מהמציאות מאחר והם כבר נמצאים במציאות המיטבית שאין למעלה ממנה בעולם הזה, כשכל דבר אחר יהיה עבורם ירידה חדה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ובמצבים מסוימים מעבר בין אור לחושך, ולכן הם לא חשים כל צורך לברוח, למלא מצברים ולשנות אוירה, שהרי ד' יתברך לא מחסיר דבר מבניו ובנותיו ובפרט ממשרתיו הקרובים ביותר הן בעולם הבא והן בעולם הזה ובין היתר ממלא אותם בכוחות על טבעיים כמו אותם צדיקים מהדורות האחרונים שלא הזדקקו ליותר מארבע שעות שינה ביום וכאלה שהגיעו לדרגה של השבעת קולמוס והצליחו לכתוב כמות אדירה ובלתי נתפסת של דברי תורה, והאויר שהם נושמים הוא הצלול והטהור ביותר שאין טוב ממנו, ומכאן מובן כיצד זה שאדם שמחובר לאור, לחכמה ולקדושה של האינסוף ב"ה לא ירצה להחליפם בדברים סופיים וזולים בשום פנים ואופן, והיחס הנפשי שלו כלפי כל מה שמסמל חומריות וגמשיות נע בין סלידה לאדישות.

לדוגמא נזכיר את סיפורו של שלמה המלך שנשאל בזמן שחלם מה הוא מבקש לעצמו ומכל הדברים שיכל לבקש בתור מלך ישראל ביקש דוקא חכמה ובגלל זה קיבל את הכל, כדאיתא במשנה: "הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ דְּכֹלָּא בָהּ. ובָהּ תֶּחֱזֵי וְסִיב וּבְלֵה בַהּ וּמִנַּהּ לָא תְזוּעַ, שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה הֵימֶנָּה" (אבות ה, כב). ראיה נוספת לכך שהתורה משמחת את האדם טמונה בהלכה שאסור ללמוד ממנה בתשעה באב למעט נושאים מסוימים שעוסקים באבלות וחורבן, כפי שכתב דוד המלך ברוח הקודש בתהלים: "תּוֹרַת ד' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, עֵדוּת ד' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי. פִּקּוּדֵי ד' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, מִצְוַת ד' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם. יִרְאַת ד' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד, מִשְׁפְּטֵי ד' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו. הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" (תהלים יט, ח-יא).

בניגוד לדעה הרווחת בעולם, האדם הוא לא הגוף הגשמי והזמני שלו כי אם הנשמה האינסופית שנפח בו ד' יתברך, שהיא חלק אלוקה ממעל וחצובה מתחת כסא הכבוד, וגם ככה יש לה צער עמוק על כך שירדה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא כשהגיעה מעולם הרבה יותר רוחני ואינסופי לעולם השפל הזה, ואם בנוסף לכך האדם מונע ממנה את החיבור הטבעי אל המקום העליון והנצחי ממנו הגיעה, אליו היא רגילה, אותו היא מכירה, ואליו היא כוספת, הצער שלה גדול הרבה יותר מאחר והיא מרגישה שהיא מנותקת מהשורש והמקור שלה שברא ומחייה אותה בכל רגע נתון.

זה גם מה שמסביר את תחושת האורות שחווים כל החוזרים בתשובה בשלב כזה או אחר, שהוא עונג פנימי ורוחני שמקורו באור האינסוף שחודר אליהם ומקדש אותם, כשנשמותיהם זוכות להרגיש סוף סוף את אותו חיבור מחודש ומיוחל אותו ניסו ליצור אל השורש והמקור שלהן ושל כל שאר הדברים בבריאה, ד' יתברך.

המילה "אושר" היא מלשון "אישור" וכך כאשר הנשמה מרגישה שהאדם מוליך אותה בדרך האמת הישרה והנכונה שהיא דרך ד', התורה, המצוות והקדושה, היא נותנת אישור לאדם על צדקת דרכו שמתורגם לכל תחושות האושר והשמחה העילאיות שהוא זוכה להרגיש, שנאמר: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּ-ד' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד), וכש-ד' משתמש במושג "חיים" הוא לא מתכוון לאותם שבעים או למאה ועשרים שנות החיים שיש לאדם בעולם הזה אלא לחיי נצח אינסופיים להם זוכים אותם מאמינים, בעלי יראת שמים שלומדים תורה, מקיימים מצוות, מתקנים את מידותיהם, מתפללים בכונה ועושים חסדים ומעשים טובים, ובכך הם מחברים את עצמם אל הנצח, וזאת הסיבה העיקרית לאושר שהנשמה מרגישה שהוא למעשה אותו אושר ששייך לאדם שבקרבו היא נמצאת, כשבכך נשמתו יודעת וגם הוא יודע לפחות בתת מודע שהקיום שלו הוא נצחי ואינסופי, ולא זמני כמו של אותם כופרים שאוחזים בדעה הכוזבת של "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיהו כב, יג), שלא מאמינים בעולם הבא ובשאר המושגים הרוחניים והעקרונות האלוקיים אלא רק במה שהחושים המוגבלים שלהם מסוגלים לקלוט, כשהם במו ידיהם מגבילים את כל הקיום שלהם לעולם הזמני הזה דרך תפיסת העולם המשובשת שלהם.

אפילו חומרים גשמיים חזקים יותר מגוף האדם לא יכולים להתקיים לנצח מאחר והם כפופים לחוקי הטבע, ולכן אדם שנותן לגוף הזמני שלו עם כל תאוותיו ורצונותיו הבהמיים להוליך אותו ולנהל את חייו, למעשה תופס את הטפל וזונח את העיקר, מאחר והוא מתרכז בעור ועצמות שקרוב לודאי יתליעו ולאחר מכן ילכו וירקיבו בתוך האדמה, ומתוך כך מגביל את עצמו ואת חייו עפ"י חוקי הטבע לרובד זמני שכפוף בין היתר לגבולות הזמן והמקום.

לעומת זאת, אדם שנותן לנשמתו לנהל את חייו מתחבר למימד שהוא מעל הטבע ומעל לגבולות הזמן והמקום, ולכן חיי אדם כזה הם נצחיים כפי שבא לידי ביטוי עוד בעולם הזה, וכך לדוגמא הוא מצליח לשלוט בטבע בתחומים שונים במהלך חייו, וידועים אינספור סיפורים על צדיקים שזכו לניסים גלויים ואף כאלה שעשו בעצמם מופתים בעה"י, וכל המצוות שנתן ד' יתברך לאדם הן ראיה נפלאה לכך מאחר והמכנה המשותף שלהן הוא שהן דורשות ממנו לפעול נגד טבעו הבהמי ולהתעלות מעליו אעפ"י שהוא מנסה כל הזמן למשוך אותו כלפי מטה.

לכן אדם שמצליח בכך יהיה תמיד מלא באושר ושמחה כפועל יוצא של האהבה, הדבקות, האמונה והבטחון שלו בבורא עולם, ואחת המתנות הרבות להן הוא זוכה שנובעות מכך היא שאינו סובל כלל מחרדות ופחדים, שהרי הוא יודע שהקיום שלו נצחי מאחר והוא לא תלוי בגוף הנוכחי שלו, ומתוך כך הוא לא נמצא בסכנה קיומית מצד מחבלים, שליטים אכזריים, מחלות ואסונות טבע כמו הוריקנים, רעידות אדמה, צונאמי, שריפות ענק וסופות מטאורים, והמעבר שלו לעולם הבא בכל זמן ואופן שיהיו יעיד על כך שזכה לסיים את התיקונים והתפקידים לשמם נשלחה נשמתו לעולם הזה, כשפניו תהיינה מועדות לעולם הנצח והאינסוף בו יזכה להידבק בקונו ברבדים הרבה יותר עצמתיים ועליונים בצורה שלא יכולה להתאפשר בעולם הגשמי הזה שמלא בקליפות ומחיצות בין הנברא לבוראו, וזה מה שהיוה את מקור הכיסופים והערגה הגדול ביותר של נשמתו כל ימי חייו הרבה לפני שהכיר בעובדה הודאית ביותר שיש בורא לעולם שנתן לכל ברואיו ספר הוראות ברור שעד היום לא נמצאה בו ולו טעות זעירה או סתירה קטנה אחת, שבין היתר נועד כדי ללמד את כל בני האדם כיצד ניתן "לעלות כיתה" מהעולם הזה לעולם הבא מבלי להיכשל, והספר הזה הוא לא אחר מאשר התורה הקדושה שלנו שמאז שירדה לעולם המונים היו מוכנים למסור את נפשם עליה וכמה אף זכו לעשות זאת בפועל.

כמו בכל המסגרות הלימודיות גם כאן אף אחד לא היה מעלה על דעתו אפשרות איומה של להישאר כיתה בעולם הזה שהוא השפל ביותר ובר חלוף, אלא בתוך תוכו גם היהודי הרחוק ביותר יודע ומרגיש שהוא רוצה להתחבר לעולם שכולו נצח ואינסוף ולהעניק לעצמו קיום נצחי, וכך ככל שהאדם בטוח יותר שהוא שייך לאותו צוות העל שעתיד לעלות כיתה, כך הוא יותר מתמלא באושר ושמחה.

כשם שלא ניתן לקנות תחושות של אהבה, געגועים והתרוממות הרוח בכסף או בכל אמצעי גשמי אחר כך גם אי אפשר להשיג אושר ושמחה בדרך הזאת מאחר וכל אלה הם מושגים רוחניים ועקרונות אלוקיים ששייכים לנצח ולאינסוף, ולכן הדרך להשגת היעדים האלה חייבת לעבור דרך הנשמה, ומי שמתעלם ממנה ולא נותן לה את המזון הרוחני לו היא זקוקה הרבה יותר מהצרכים החומריים שהגוף דורש לעולם לא ישיג את אותם יעדים חשובים, ולטועים שמשלים את עצמם וחושבים לדוגמא שניתן להגיע לאהבה גם ללא הרובד הרוחני, מובטח להם שהם לא מרגישים אהבה אמיתית וטהורה כלפי הצד השני כי אם משיכה גופנית-בהמית, הידלקות רגעית ואהבת בשרים זולה וזמנית שתלויה בדבר, וברגע שיתבטל אותו דבר בין אם זה יופי, כסף או מעמד, תתבטל האהבה יחד איתו, מה שמסביר את אחוזי הגירושין הגבוהים בקרב הציבור שלא משתייך לשומרי התורה והמצוות שלפחות רובו צופה על המציאות בעיניים חומרניות ותועלתניות, כך שאם לדוגמא תשאלו גבר כזה מי האישה איתה היה רוצה להתחתן, תוכלו להבין לבד מהתשובות שלו שהוא למעשה מחפש שפחה שתבשל לו, תנקה לו, תגדל לו את הילדים וכו' כשפה טמונה אחת הבעיות בשלום הבית שלהם, כשהגבר מגלה לפתע פתאום כשגם לאשתו יש רצונות, ציפיות ודרישות משלה, ובכך מתנפצת לו האשליה שהוא התחתן עם רובוט ממושמע שיודע לבצע פקודות.

כדי להמחיש את הכח שיש בחיבור אל הכלל נספר על אברך שמעיד על עצמו שכאשר הוא מזמר ביחד עם הציבור לכבוד ד' יתברך במהלך התפילות בבית הכנסת בעיקר בשבתות וחגים, לפתע הקול שלו נהיה מדויק ויפה יותר ביחס לאותם חלקים בתפילה בהם כל אחד מזמר ביחיד, והוא מרגיש שזה בא מכח הכלל שמשפיע על כל פרט שכלול בו, ומכאן יוצא שהכלל מעצים כל פרט ופרט שמשתייך אליו מכח אותו כלל, וכך לדוגמא אי אפשר להתפלל תפילה בציבור עם חזרת הש"צ ולומר קדיש, קדושה וברכו עם פחות מעשרה מתפללים יהודים, וברגע שמצליחים לארגן מניין כזה נוצר כח ציבורי-כללי שמזכה כל אחד ממשתתפיו לשפע של מצוות וזכויות אדירות מכח הכלל שהם זכו להיות חלק ממנו.

אותו אברך מספר שהשתתף באירוע תורני שהשתתפו בו עוד אברכים ויהודים יקרים, ובשלב הריקודים הוא חבר לאברך נוסף שלומד בכולל שלו ומקורב אליו מאוד לריקוד שגרם לו להגיע לרמות של טירוף חושים אעפ"י שלא היה תחת השפעת אלכוהול, והיתה לו תחושה שמיימית מדהימה של התרוממות הרוח ושמחה עילאית מעין עולם הבא. הסיבה העמוקה שעומדת מאחורי התחושות האלה היא שאותו אברך היה מדבר עם חברו בדברי תורה, משתף אותו בחידושים מעניינים ופונה אליו בשאלות תורניות שהיה מחזיר לו מענה הולם. הוא היה מחובר אליו ברבדים העליונים ביותר בו יכולים להתחבר שני חברים - תורה וחכמה, ומכאן שהתחושות האלה היו פועל יוצא של החיבור העמוק ביניהם שיצאו מהכח אל הפועל בזמן הריקוד שמהוה גם סוג של חיבור שיכול לגלות במצבים מסוימים את רמת הקרבה בין אנשים.

זמן קצר לאחר שאותם שניים רקדו, קפצו להם באויר ושרו בהתלהבות, הצטרפו אליהם עוד כמה אברכים למעגל ריקודים נלהב וכל אותם רגעים היו שיא הערב עבור האברך מאחר והשמחה בהם היתה אדירה ושמיימית. מה באמת קרה שם ומדוע הצטרפו אותם אברכים דוקא לאותם שניים כאשר באותו זמן היה מעגל נוסף וגדול יותר אליו היו יכולים להצטרף? התשובה נעוצה בדברי הגמרא: "אֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה" (שבת ל ע"ב), שנאמר: "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן, וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ד'" (מלכים ב, ג), וכשאותם אברכים ראו את השניים רוקדים בשמחה והתלהבות מה שהם באמת ראו זה השראת שכינה והזדמנות נפלאה להידבק בה מהר וקרוב יותר ככל האפשר.

לחיזוק הנקודה הזאת נביא סיפור נוסף על אברך שהיתה תקופה מסוימת של ריחוק בינו לבין בנו הקטן, שנוצר כנראה לאחר כמה דברי תוכחה ומוסר שהעביר לו, ופתאום הוא לא כ"כ התלהב לחבק את אביו ולרקוד איתו כמו בעבר, עד שפעם אחת אותו אברך התחיל לשיר שירי קודש ולרקוד לעצמו בבית מתוך שמחה והתלהבות ועם חיוך רחב, וכשבנו הבחין בכך הוא ניגש אליו מיד ביוזמתו, חיבק את אביו בחוזקה וזה הניף אותו אל על והשניים רקדו להם בשמחה רבה. ניתן ללמוד מכאן בעה"י שהנשמה הנצחית שלנו יכולה לזהות השראת שכינה של יחיד או של רבים ללא מגבלה של גיל, ואז היא מיד רוצה להתחבר אליה, מאחר וזה מזכיר לה את המקום בו היתה לפני שהגיעה לעולם הזה.

לעומת זאת, מספר אברך שלפני שחזר בתשובה נהג להצחיק את בני משפחתו בצורה חסרת גבולות עד שבשלב מסוים היו מתחננים אליו שיפסיק. ניתן ללמוד מכאן בעה"י:

א. כשהנשמה מרגישה שהיא לא מקבלת את המזון הרוחני לו היא זקוקה אין לה ברירה אלא להסתפק בתחליפים פשוטים יותר שעומדים לרשותה כמו אכילה מופרזת, שמיעת שירים בהגזמה והתמכרות לעבודה, וזה מסביר מדוע הוא המשיך להצחיק אותם וקשה היה לו לעצור, שהרי גם נשמתו חיפשה כל הזדמנות אפשרית לעשות טוב וחסד אך לא ידעה איך, מאחר וכשהאדם ניגש לכל דבר ועניין בלי תורה הוא עלול לנחול כשלון חרוץ פעם אחר פעם גם אם כונותיו טהורות.

ב. אם מקור השמחה הוא לא מצד הקדושה אז התגובה שיכולה להיוצר היא הפוכה מאחר ולא כל צחוק הוא תמים וטהור, ולראיה, התגובה המיידית כשמדגדגים בני אדם היא בדר"כ של צחוק אעפ"י שתחושתם אינה נעימה כלל ואעפ"כ זה המנגנון שהגוף מפעיל בתגובה לכך, ולכן הצחוק אינו מהוה תמיד מדד מדויק לכך שהנשמה באמת נהנת מדבר כזה או אחר, ולדוגמא נציין את מופעי הסטנד-אפ שמתבססים על בדיחות גסות, זולות, רדודות ושחורות, כשהנפש הבהמית אמנם צוחקת באותו זמן אך הנשמה בוכה.

ככל שהאדם מקדש יותר את עצמו כך הוא נמשך באופן טבעי לדברים מצד הקדושה מחד ומאידך מפתח יחס של אדישות עד סלידה כלפי דברים מצד הטומאה, אחרת אדם שאינו שומר תורה ומצוות יכול להתבלבל בין שני הצדדים מאחר ואינו יכול להבדיל ביניהם ולזהות לאיזה צד כל דבר איתו הוא נפגש במציאות שייך, לצד האור, האמת והקדושה או שמא לצד החושך, השקר והטומאה, וכל זאת מפאת המחיצות והקליפות שמפרידות בינו לבין הבורא ב"ה שעוונותיו יצרו.

שמעתם פעם על אדם שפוחד לעבור בין חדר אחד למשנהו? כמובן שלא, ואם השאלה נשמעת לכם מוזרה, יכול אדם לבוא ולטעון שמפחיד אותו לעבור כל פעם לחדר אחר שמא מימד מסוים ממנו עלול להיעלם כביכול מאותו חדר שהיה בו עד כה, שהרי היה שם ועכשיו כבר לא, אלא שלא קיים פחד כזה לבני האדם, מאחר וכולם יודעים שזה לא מסכן את הקיום שלהם והוא לא יפגע מעצם המעבר שלהם מחדר לחדר, מאחר והם לא צריכים כל הוכחה למה שהם יכולים לראות בחוש, אלא בזמן שאת העולם הזה כולם יכולים להרגיש באמצעות החושים, כדי להאמין שהעולם הבא קיים עומד האדם בפני מבחן האמונה מאחר ולחושיו אין כל יכולת לראות אותו ולהוכיח את קיומו, שהרי הם הוגבלו ע"י בורא עולם והותאמו לצורך עבודת ד' של האדם בעולם הזה.

יוצא מכאן שסיבת הפחד של אדם חסר אמונה מהמוות היא פועל יוצא של תפיסת העולם השגויה שלו, שכל הקיום שלו יפסק בכך והוא פשוט יעלם וכל מה שישאר ממנו זה רק עוד זכרון שיצטרף לאוסף הזכרונות של האנושות, כשלמעשה הפחד הזה הוא לא פחות מדומה מהפחד הקודם ואינו שונה ממנו כלל, כשההבדל העיקרי הוא ששם מדובר על מעבר בין חדרים שונים וכאן מדובר על מעבר בין עולמות שונים.

בזמן שאף אחד לא יכול לדעת אם בחדר השני יהיה לו טוב יותר, במעבר לעולם הבא לעומת זאת ניתן לדעת בודאות שיהיה לו הרבה יותר טוב מאינספור בחינות וסיבות, אך את הבטחון הזה יכול לקבל רק אדם ש:

א. מכיר את בוראו ויודע שברא את האדם כדי להיטיב עמו ולא כדי להתאכזר אליו ח"ו.

ב. אין שום דבר מקרי בעולם אלא הכל בהשגחתו הפרטית של ד' יתברך שלא מתעלם מאף פרט ולו הזניח ביותר ויודע כל דבר הן בנגלה והן בנסתר וזה כולל אף את כל מחשבות בני האדם ורגשותיהם הכמוסים ביותר.

ג. כל מה שקורה הוא לטובה, כדאיתא בגמרא: "כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא לְטַב עָבִיד" (ברכות ס, ב) גם אם לעתים מתרחשים דברים שסותרים את האמירה הזאת לכאורה, אלא שהוא יודע שזה רק מוכיח את עליונותו של הבורא כלפי נבראיו שלא יכולים להגיע לצורת חשיבתו ורמת חכמתו יתברך ולראות את התמונה השלמה של עבר-הווה-עתיד בעת ובעונה אחת ולקחת את כל הפרטים בחשבון מאז בריאת העולם ועד סוף כל הדורות.

מכאן מובן שהסיבה שאדם כזה לא מפחד למות בצורה כזאת או אחרת היא מאחר והוא יודע שיום המוות למעשה הוא היום בו יזכה לעלות כיתה ולהגיע לעולם הבא שהוא הרבה יותר טוב, בו יזכה להידבק עם ד' יתברך בצורה הרבה יותר עצמתית, ונשמתו הרי חיכתה לרגע המיוחל ולמפגש הקדוש הזה מרגע ירידתה לעולם השפל, שם האור והאמת גלויים לכל ואין שום ספקות לגבי קיומו של הבורא יתברך ואמיתות התורה, כשהשקר לא קיים בו יחד עם כל הדברים הפסולים שנמצאים רק בעולם השפל הזה כשלהם באמת אין כל זכות קיום בעולם הנצח והאינסוף שהוא מעל הטבע אליו מגיעים אותם אנשים שהצליחו להתגבר בעולם הזה על יצרם וכל מציאותם גם היתה מעל הטבע.

ניתן לדמות את העוה"ז לשדה קרב, וכשם שלאחר שהלוחמים משלימים את משימתם הם חוזרים מיד לבסיסם מאחר והם יודעים שתפקידם באותה גזרה הסתיים ואין להם מה לחפש שם יותר וכל שניה של שהות נוספת שם מיותרת בלשון המעטה אף אם ניצחו כשידם היתה על העליונה, כך גם האדם צריך להתייחס לעוה"ז שהוא עולם של נסיונות, מבחנים ותיקונים מתוך ההבנה שעליו לעשות את כל התפקידים והתיקונים לשמם נשלחה נשמתו לעוה"ז על הצד הטוב ביותר במשך התקופה שנקצבה לו לשם כך מחד ומאידך לא לקבע את עצמו אליו ובטח שלא לראות בו כתכלית ולא כתחנה אחרונה ח"ו אלא רק כשלב ביניים חשוב נוסף בדרך אל התכלית וממנה אל התכלית הבאה וכך חוזר חלילה. ועוד הדבר דומה לנטיה הטבעית של האדם לעזוב מיד את אזור המבחן ולחזור לביתו לאחר כל סוג של מבחן בין אם היה צפוי ומתוכנן מראש ובין אם לאו.

חיים ארוכים מהוים יתרון רק לאדם צדיק שהשכיל למלאם בתורה, מצוות, מעשים טובים ודבקות ב-ד' יתברך, אחרת אם במשך כל יום מימי חייו רק הוסיף עוד ועוד חטאים ועברות, ובכך במקום להתקרב אל התכלית ואל קונו רק הלך והתרחק עוד ועוד, הנזק שעשה לעצמו ולבני עמו בכל העולמות והסבל שהוא עתיד לסבול על כך בעוה"ז ובעיקר בעוה"ב גדולים לאין ערוך מכל ההנאות והתענוגות המדומים שחשב שהוא חווה במשך כל חייו, ועבורו חיים ארוכים הם קללה של ממש.

לכן כשמברכים אדם שיהיו לו חיים ארוכים זה בבחינת הכלי החיצוני שלא יכול להוות ערובה לכך שמה יונח בו יהיה טוב לאותו אדם ולעולם כולו, ולעומת זאת ברכת "תזכה למצוות" לדוגמא היא בחינת התוכן הפנימי של הכלי שמהוה את העיקר שלא רק הופך את הכלי עצמו למפואר יותר אלא גם קובע את הערך האמיתי שלו, ולכן גם בברכות ותפילות שהאדם מברך ומתפלל על עצמו ועל אחרים יש להתמקד הרבה יותר בצדדים הפנימיים ביחס לחיצוניים, מאחר ואף אחד לא ירצה להכניס לביתו שרץ גם הוא מונח בצנצנת היפה ביותר בעולם.

ככל שהאדם מזהה את עצמו פחות עם הגוף הגשמי והזמני שלו ויותר עם הנשמה הרוחנית והנצחית שבקרבו ומאפשר לה להתקרב עוד ועוד לבוראה כך כל חייו יהיו הכי טובים ומוצלחים שיכולים להיות מכל הבחינות ובכל תחומי החיים, ובתוך כך גם רמות השמחה והאושר שירגיש יהיו לא רק גבוהות אלא גם אמיתיות וטהורות, היינו שהאדם צריך להבין בשכלו שכל העצמיות וה"אני"יות שלו הם לא הגוף הבהמי שלו כי אם הנשמה האינסופית ש-ד' נפח בקרבו. והדבר דומה לכך שאפילו האדם הכי רחוק מתורה ומצוות לא יוכל להמשיך לחיות אם אישה שבגדה בו כי הוא יבין שהחשיבות הגדולה שהוא ייחס לחיצוניות היתה שגויה מצדו וכעת כשהוא גילה שאת עיקר החשיבות הוא היה צריך להעניק דוקא לצד הפנימי והנסתר, ובמקרה של אשתו התברר שהוא רקוב וכעת הוא מבין מה עיקר ומה טפל, ואת ההחלטה לעזוב אותה מהר ככל האפשר הוא מבסס דוקא על הצד הפנימי והרוחני שעד עתה התעלם ממנו כמעט לחלוטין גם אם היא תבטיח לו להיות האישה הכי טובה בעולם בשבילו מעתה ואילך. זה לא שאין לה תקנה ח"ו אלא שגם היא תצטרך להתחיל לעבוד על עצמה כדי לא לחזור על הטעות הזאת עם בעלה השני. יוצא מכאן שהבגידה סמלה תפיסת עולם משובשת שמאדירה את הגוף, הבהמיות, החיצוניות והרגעיות ביחס לנשמה, לפנימיות, לנצח ולאינסוף. תארו לעצמכם איך מרגישה משפחה שנותקה מהזרם הכללי של החשמל, המים והתקשורת. הצער הזה זניח ביותר ביחס לזה שהנשמה מרגישה אם היא לא מחוברת לזרם הכללי והראשי של האינסוף ב"ה. כל תענוגות העולם הזה ומנעמיו הם בזויים ושפלים עבורה גם אם יתנו לה את היוקרתיים והמפוארים שבהם והיא לעולם לא תשמח או תתרצה בכך, מאחר והיא בת של מלך שהגיעה מעולם האמת, רגילה היא לגינונים של מלכות וכל עולם המושגים שלה שונה ומותאם לעולם האינסוף. חשוב לדעת שגם אם האדם מרגיש סוג של הנאה כשהוא חוטא לאמת ועובר עבירות מקורה הוא מהיצר הרע והנפש הבהמית שלא רק בטווח הארוך אלא אף בטווח הקצר יולידו תולדות של עצבות, דיכאון ויאוש ויהוו מקור לפרנסה גדולה לפסיכולוגים. אחד הטעמים לכך שהקב"ה קבע חוק בבריאה שהאדם יהנה מהעבירה הוא שתהיה לו זכות בחירה חופשית אמיתית אחרת לא תהיה לו כל סיבה או דחף לעשות חטאים ועבירות נגד רצון ד'. כשם שקל להבין שמקור תחושת האהבה לא יכול להיות מהגוף החומרי אלא מהנשמה האלוקית כך גם השמחה מגיעה היישר מאותו מקור ולכן אדם שלא רוצה שכל חייו יהיו פספוס אחד גדול והחמצה אומללה צריך לגייס את כל כוחות הנפש והכלים בהם ד' חנן אותו כדי להתעלות מעל לנפש הבהמית שלו ומהעולם החומרי הזה שמנסה למשוך אותו חזק אליו ולהפסיק לחשוב במושגים של סיפוקים מיידים, ריגושים מתחלפים, הנאות זולות, תועלתנות אישית, כסף, בתים, מכוניות וכבוד אישי. תפסיקו להיות עבדים לסיפוק תאוות הגוף שלכם, תשאירו את זה לבהמות, אבל לכם יש נשמה שאסור לכם להתכחש לקיומה. הגיע הזמן שתתחילו לדבר במושגים שהנשמה מכירה שיזכו אותה לחיבור לנצח ולאינסוף ועניקו לה קיום נצחי וזאת ע"י תורה ומצוות שמהוים את מהות האדם והתוכן והמשמעות האמיתיים לחייו. בהצלחה לכולם וש-ד' יהיה בעזרכם למציאת האמת והתכלית האמיתית של החיים.