י"ז אלול תשע"ז

סמיכות עמלק להבאת ביכורים - ללמד הגדלת האמונה והשמחה  [1] 

בעל הטורים מניח את היסוד לקשר בין מצות מחיית עמלק למצות הבאת הביכורים ואלו דבריו: שנצטוו למחות זכר עמלק מיד בכניסתן לארץ [מקורו בסנהדרין כ' ע"ב. אמנם שם נאמרו להם שלש מצוות, בדברי רבי יוסי להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה, ודנו בסדר המצוות האם הוא מעכב. עכ"פ בדברי הרוקח שביאר בדרך דומה מאוד לבעה"ט לא כתב 'מיד', אלא: מלמד שנצטוו בכניסתן לארץ למחות זרע של עמלק (עפ"י הערות הרב יעקב קאפל רייניץ למהדורת בעל הטורים הוצאת פלדהיים ירושלם תשנ"ו)] ועל זה רצה לעכב ביאתן, שהוא הגיד למלך מצרים כי ברח העם (מכילתא בשלח פרשה א' על הכתוב ויוגד למלך מצרים כי ברח העם), וכן הגיד ללבן כי ברח יעקב, ועל כן סמיך לו פרשת ביכורים שמזכיר בה 'ארמי אובד אבי'. עכ"ל הבעה"ט. וברוקח כאן הוסיף ביאור: עמלק רצה לעכבם מלהיכנס לארץ, לפי שעשו צוה לעמלק לשטום את יעקב, לכך סמך ביכורים לעמלק...רבי אליהו הכהן האיתמרי בספרו סמוכין לעד הוסיף באר לדברים אלו וכך כתב: למה סמך פרשת הביכורים לפרשת מחיקת עמלק? שהרי אחד מטעמי הביכורים הוא להורות שיש אלוק אדון ומושל בעליונים ובתחתונים, ולו כל הארץ, ולהעיד על זה אנו מביאים מראשית הפרי שהוא המובחר לפניו, לומר, אתה רבונו של עולם אדון כל הארץ, ואנו כאריסים בשדה שמחוייב להביא לפני רבו בעל השדה מובחר הפרי, באופן שהבאת הביכורים הוא קבלת האלקות, וגם המילה קבלת האלקות היא, [לעיל בדבריו שלא הובאו בכאן ביאר על הקשר בין מצות המילה לבין מחיית עמלק, ולענייננו, מביא עפ"י חז"ל שעמלק פגע במצות המילה כשתקף את ישראל]...וזהו הטעם שצוה הקב"ה עליו דוקא למחותו מן העולם יותר משאר אומות, והא מדה כנגד מדה, הוא בא לחלוק עם מי שנקרא 'אלקים' חיים ומלך העולם, ימחה מן החיים שלא ימצא אחד מהם ניכר בין החיים. עכ"ל הרב האיתמרי.

ומוסיף המלקט: עפ"י דברי אור החיים הקדוש והיה לשון שמחה [בראשית רבה מ"ב ג'] להביא שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ. ובהמשך דבריו המקודשים (פסוק ג') כתב: והצצתי בפרשה זו שרומזת ג"כ ביאת ארץ העליונה, ואמר והיה כי תבוא - שאין ראוי לאדם לשמוח אלא כשיבוא לארץ העליונה...[עכ"ל]. על לימוד התורה כתב את המשפט המפורסם מדבריו (כ"ו י"א): ושמחת בכל הטוב [אשר נתן לך ה' אלקיך]... גם ירמוז 'בכל הטוב' אל התורה, כאומרם ז"ל (אבות ו' ג') ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם. עכ"ל אור החיים הקדוש. נמצינו למדים מדבריו על מעלת השמחה וההרגש בלמוד התורה ובקיום המצוות. ולעומת זאת בסיום פרשת 'כי תצא' שהזכירה מלחמת עמלק, הרי מהותה היתה – אשר קרך בדרך...ואתה עייף ויגע...דהיינו קרירות ורפיון בעבודת ה', ולכך פרשתנו בתחילתה, מלמדת את החובה של עבודת ה' מתוך הרגשת הלבב וחומו, עד שתגיע הפרשה לשיאה בדברי התוכחה הקשים: תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה...היתה עבודת ה' – אך לא בשמחה, לכן מלמדתנו התורה כי המלחמה האמיתית והתמידית בעמלק תהיה ע"י שמחה בעבודת ה' בביאת הארץ  התחתונה, שהיא מקודשת מעצמה והן ההכנה לביאה לארץ העליונה ולמוד התורה הקדושה...

קריאת פרשת ביכורים בליל הסדר, על שום מה?

בהגדה של פסח שבח פסח לרבי ישמעאל הכהן[2] (בעהמ"ח שו"ת זרע אמת) בביאורו את דברי ההגדה צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל, שנאמר, ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט... כתב: ...ולכאורה קשה, מה עניינו לדרוש בליל פסח כל פרשת הביכורים? ואין לומר דהיינו טעמא כדי להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כדקתני רישא דמתניתין (פסחים קט"ז ע"א) דהא בגמרא שם מוכח שהוא ענין אחר...[לאחר שמביא עוד כמה קושיות שואל] ועוד אעיקרא דדינא קשיא, מה כוונת המביא ביכורים לומר כל זה בפרשת הביכורים? שאם כוונתו להזכיר חסדי המקום כמו שאמרו חז"ל וכדפירש רש"י (דברים כ"ו ה'), א"כ היה לו להתחיל מאברהם אבינו שהוא ראשון שבאבות להגיד חסדיו יתברך שעשה עמו, וגם ביעקב גופיה היה לו להזכיר שהצילו מעשו, וגם מה ענין הודאה זו עם הבאת ביכורים, מלבד שצריך ביאור כל פרשת הביכורים מה תכלית המגיד להזכיר כל האמור עד הגיעו לביאת הארץ, מלבד כמה דקדוקים שיש לדקדק בכל פרשת ביכורים...ומן הפרישה יובן הדרישה בעז"ה. [לאחר שמביא דברי הזה"ק (וישלח קס"ו ע"ב) מביא דברי נזר הקודש[3] [ביאור על בראשית רבה ויצא ע"ג ו' ד"ה מעט ע' נפש] שכותב] אמנם כל זה מיוסד על אדני הזהר וחכמי האמת וכו'. ותוכן הדבר כי לא לחינם נעשה יעקב אבינו רועה צאן אצל לבן, אלא משום שיעקב הוה מעין שופריה דאדם הראשון  [עפ"י בבא מציעא פ"ד ע"א], דהיינו כח תקונו, ובאיפתו של אדה"ר [עפ"י שמו"ר מ' ג'] היו תלויים כל נצוצי הקודש וכו', ואמנם אדה"ר בחטאו נפלו ממנו נצוצי קודש אל תוך עמקי הקלי', ושוב היה תקונם עולה א' לא' [אחד לאחד] מדומם לצומח, ואח"כ במדריגת חי והם היו צאנו של לבן וכו' בהיותם עדיין תחת רשות החיצונים, ויעקב שהיה וכו' בא לתקן כל הנפשות שהיו תלויים באיפתו של אדה"ר במרעה צאן לבן ולפיכך התחכם בכמה תחבולות כו' כדי להמשיך אצלו כח הצאן, ומאז עלו אח"כ 'אדם' הם שלומי בני ישראל הנקראים 'אדם' משורש אדם קדמאה, ועליהם נאמר 'ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם, דעלו ממדריגת צאן למדריגת אדם, והיה תקונם א' לא'...ע"ש [בנזר הקודש]. יצא לנו מזה שיעקב בבית לבן התחיל התקון של ששים רבוא נצוצות שנפלו בתוך הקלי' ונשלם התקון במצרים, וא"כ בודאי כי היכי דפרעה היה רוצה לעכב את ישראל שלא יצאו...כך היה ג"כ דעתו של לבן, ועל כן חרה לו כאשר ידע כי ברח יעקב...

ומעתה אבוא לפירוש הפרשה של המביא ביכורים, ואען ואומר שכל כוונת פרשה זו היא להוכיח חסדיו יתברך, שכל גלגולי דברים אלו שעברו עלינו מאז היותנו לעם, כולם היו בהשגחה אלקית שהשקיף לטובה עלינו כדי לטהר נפשנו ולהכין אותנו שנוכל לזכות למתנת ארץ הקדושה אשר ה' אלקינו דורש אותה...ועל זה נמשך מה שאמר לו המקום ב"ה [לאברהם] ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, שע"י מירוק גלות מצרים יזכו לתורה ולארץ ישראל כנודע...ועל כן אמר המגיד בפרשת ביכורים 'ארמי אובד אבי' כלומר שהאמת שכל תכליתו יתברך היתה בגלות מצרים לטובתנו ולא להעניש אותנו אלא להעלותנו מטומאה לטהרה, שהרי התחיל הבירור מיעקב שלבן ביקש לאבדו...וזהו שלא אמר בפירוש: לבן אובד יעקב אבי, כדי לרמוז שורש העניין דבלשון זה ג"כ רמוז דארמי היינו הנחש הערום, שהוא הס"מ אובד אבי – היינו אדה"ר בחטאו הקודם...ומכל זה הוכיח חסדיו יתברך שלא דרך נקמה ועונש הביא אותנו בכור הברזל במצרים, אלא לטובתנו ול'ברר האוכל מתוך הפסולת'...וכדי לברר ולחזק כל האמור אמר עוד 'ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת' ופירשו ז"ל בספרי [בפרשתנו] ויביאנו אל המקום הזה – זה בית המקדש, ויתן לנו את הארץ הזאת כמשמעו.

[כעת מבאר מדוע מקדים ביאת המקדש לנתינת הארץ, שהרי בפועל, קדמה הכניסה לארץ לבניית בית המקדש ארבע מאות ושמונים שנה (מלכים-א' ו' א'), וכעת עובר לכח הלמדנות ה'נגלית' שלו ]...ואני בעוניי פירשתי זה בדרושים שלי בפרשת 'תבוא' [ספר דרושים עה"ת בשם שפת אמת] שהכתוב בא בזה להוכיח שארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו, עפ"י מה שכתבו התוספות בפרק ג' מעבודה זרה (דף מ"ה ע"א ד"ה כל) אמאי דתנן התם אמר רבי עקיבא: אני אובין [אפרש]  ואדון לפניך, כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן – דע שיש שם ע"ז. [בדבריו רצה לתת הסבר לפסוק שנותן סימן היכן מצויה ע"ז, ויש לבערה]  וכתבו התוספות על זה, בירושלמי פריך א"כ איך נבנה ביהמ"ק בהר הבית?! ותירץ שעפ"י נתן הנביא נבנה. אכן הקשה על זה הר"ב [הרב בעל] נפתלי שבע רצון בפרשת משפטים, דמ"מ [דמכל מקום] קשיא לאלקינו, דכיוון דבכל הר גבוה יש לתא דעבודה זרה, למה הותר מכללו הר הבית? ותירץ עפ"י מה שאמרו במדרש (ילקוט שמעוני ח"א רמז ק') על פסוק 'וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק', ד'הר' אינו אומר, אלא 'מקום' מלמד שתחילה היה המקום עמק, אמר הקב"ה אין כבודי שתשרה שכינתי במקום עמוק, ונעשה הר מיראתו. וא"כ בהר המוריה לא שייך לתא דע"ז, דמתחילה לא היה הר, עכ"ד. אך קשה לכאורה על דבריו ז"ל דמה הועיל בתירוצו, דאכתי יש לחוש משום לתא דע"ז לאחר שנעשה הר?! ויש לומר דלא קשה מידי, דמאז והלאה לא שייך שיאסר אף אם עבדו תחתיו ע"ז, דכבר קודם העקידה המקום ב"ה הקנה ארץ ישראל לאברהם, כמו שאמרו בבבא בתרא (ק' ע"א) מנין שהילוך קונה, שנאמר קום התהלך בארץ. וקיימא לן 'דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו', וק"ל. אכן התינח למאן דאמר התם 'הילוך קונה' דאברהם קנה ארץ ישראל בהילוך, וממילא ארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו, אבל למאן דאמר התם 'דהילוך אינו קונה' וא"כ ארץ ישראל אינה מוחזקת לנו מאבותינו, הדרא קושיה לדוכתא. אבל מדחזינא שנבנה ביהמ"ק בהר המוריה, שמע מינה שלא נאסר במה שעבדו תחתיו ע"ז אחר העקידה, וממילא צ"ל [צריך לומר] שארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו, ולפיכך לא נאסר לבנות עליו ביהמ"ק משום ש'אין אדם אוסר דבר שאינו שלו'. ומעתה מובן הפסוק הנזכר והכי פירושו, ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת – כלומר מכח מה שאנו רואים שהביאנו אל המקום הזה - דהיינו ביהמ"ק, דלכאורה קשה דהלא יש נעבד ומחובר אצל גבוה?! וצ"ל [וצריך לומר] דהיינו טעמא משום דמתחילה היה 'מקום' כלומר עמק ולא הר, ואחר שנעשה הר, כבר היתה ארץ ישראל מוחזקת לאברהם, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, א"כ יוצא ד'ויתן לנו את הארץ הזאת' כמשמעו, דהיינו נתינה ממש, שהיא שלנו בתורת ירושה מאבותינו...והשתא עפ"י האמור בביאור הפסוקים הנ"ל מובן שפיר, שכוונת פרשת ביכורים היא להוכיח דעל כרחך לומר כמו שאמרנו למעלה שלא היה גלות מצרים דרך עונש, אלא היה למרק נצוצות הקדושה לזכותינו לתורה ולארץ ישראל...עכ"ל הרב ישמעאל כהן בשבח פסח.  

על הקשר בין הארץ והתורה

בדרשות המגיד מווילנא לרב זלמן זאב פייוויל זצ"ל[4] (הררי נמרים פרק ו')...זכור אזכור מה שהביא הגאון בעל ב"א [איני יודע לאיזה ספר כונתו] בענין מצות ביכורים בשם המדרש [תנחומא תבוא א'], שראה (הקב"ה) [משה] שבית המקדש עתיד ליחרב וישראל יהיו גולים [עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום...] ופירש הבחיי [רבינו בחיי (דברים כ"ו א-ב בסיומו]  סוד זה, הוא כמו הטנא שהיא מלאה נקבים וחרכים, והוא סוד מציץ מן החרכים (שיר השירים ב' ט') להודיעך שהקב"ה עמנו בגלות[5]. והביא הגאון הנ"ל ענין נפלא בשם המדרש על הפסוק (תהלים צ"א ט"ו) עמו אנכי בצרה, אל תקרי בצרה אלה בצֵירֶה. וכתב שהענין הוא שג' נקודות נקרא סגול, וב' נקודות נקרא צירה. וכתבו ז"ל שג' יודי"ן יש, יו"ד מהוי"ה ברוך הוא, ויו"ד מישראל ויו"ד מירושלים, וכשהשלש נקודות ביחד הוא נקרא סגול, כי יו"ד היא נקודה, והוא כשישראל שרויין על אדמתם, ואז מקויים 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך' (דברים כ"ח י') ואז הוא הסגול, שלש נקודות ביחד.

ואז נאמר עלינו מקרא (שמות י"ט ה') והייתם לי סגולה מכל העמים, הסגול בשלימות – ישראל וירושלים ושם הוי"ה [ברוך הוא] נגדם, אבל כשישראל גולים, נטלה ממנו נקודה, יו"ד מירושלים, אז נשארו ב' יודי"ן והוא צירה, להורות שהקב"ה בגלות והוא שוכן אתנו. וזהו 'עמו אנכי בצרה' אל תקרי בצרה אלא בצירה, כי הב' יודי"ן יחדיו יהיו תמים יתלכדו ולא יתפרדו, והוא החיוב להאמין באמונה שלימה אשר עין הקב"ה והשגחתו עלינו בכל עת לטוב לנו כל הימים. וזה הכוונת בפסוק [דניאל ט' י"ט] ה' שמעה ה' סלחה כי שמך נקרא על עירך ועל עמיך וכו' כי שמו של הקב"ה הוא משותף עם כלל ישראל וארץ הקדושה, אבל כשאנו בגלות, אזי הוא אינו בשלימות ויש פירוד בין היודי"ן...וסיום הברכה 'פורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים' אשר אם יהיה השם הוי"ה ברוך הוא חופף עלינו בארץ הקודש, ואם יהיו הג' נקודות ביחד, יקוייים בנו 'והייתם לי סגולה' וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך...

לאחר שראינו דבריו של אור החיים הקדוש, את טוב הארץ וטוב התורה שחוברו להן בדרשה אחת יחדיו, קישור נוסף המגיד מווילנא שם (בפרק הבא, פ"ז): באנו למחוז חפצנו, אשר אנחנו עם ה' הדבקים בתורתו ויראתו, אשר עלינו נאמר (דברים ד' ד') ואתם הדבקים בה' וכו' כמו כן אנו מחושקים ומדובקים בארץ הקודש, חיבור עצמי וסגולי אשר היא הארץ המקודשת לתקון נפשותינו והכשר שלימותנו, אשר מהסגולות הנפלאות שהוכשרו בה רוח חכמה וטהרה וקדושה, מיוחדות הנה לישראל ולא לאומה זולתה...

בכל יום יהיו בעיניך כחדשים – בכח האדם לחדש מציאות

הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה ה' אֱלֹהֶ֜יךָ מְצַוְּךָ֧ לַעֲשׂ֛וֹת אֶת־הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וְשָׁמַרְתָּ֤ וְעָשִׂ֙יתָ֙ אוֹתָ֔ם בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ (דברים כ"ו ט"ז) בשפת אמת לאדמו"ר מגור (שנת תרל"א ד"ה במדרש) כתב יסודות גדולים מחדשים ומאירים ואלו דבריו: במדרש תנחומא היום הזה ה' כו' מצוך לעשות את החקים כו' לכו נרננה כו' נשתחוה ונכרעה כו' צפה משה רבינו ע"ה שביכורים עתידין ליפסק תיקן תפלה כו'. אא"ז מו"ר ז"ל [חידושי הרי"מ]  פירש שגם תפלה הוא ליתן הראשית בכל יום לה' יתברך כמו ביכורים כו' ע"ש. אך השייכות להיום הזה צריך ביאור. ובמדרש וברש"י הביאו 'היום הזה' - בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. וכי הרצון להטעות להאדם אף שבאמת אינו התחדשות ח"ו?! [התשובה] אך בכח האדם לחדש כל דבר, כי וודאי יש בחינת התחדשות בכל דבר, שהרי הקב"ה 'מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית', ופירוש 'תמיד' בכל רגע. וגם כי הלא אין דבר בלתי חיות הש"י והנקודה שממנו יתברך, לעולם לא יתישן כי דבריו חיים ונובעין תמיד, אך כי החושך יכסה ארץ הקליפה חיצוניות היא המסתרת נקודה הנובעת. דכתיב [קהלת א' ט'] אין כל חדש תחת השמש, והיא הטבע ועוה"ז שמסתיר ההתחדשות. אך בכח האדם להאיר הנקודה מהחשיכה, וזה שאמר היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות - פירוש למצוא בחינת 'היום הזה' שהיא התגלות האור בחינת אספקלריא דנהרא גם תוך המעשה ממש, שהיא המסתיר הנקודה הנ"ל. והיא ע"י מצוות דכתיב [משלי ו' כ"ג] 'נר מצוה' שכיון שמצוה הוא במעשה גשמיי ויש בה חיות הש"י בהציווי לעשותה, בכח האדם להתדבק על ידה באור הגנוז כנ"ל כמ"ש במ"א. וז"ש את החוקים כו' כלומר ע"י המצוות ה' יתברך נותן לך כח למצוא בחינת 'היום הזה' גם במעשה.

והוא גם בחינת שבת דכתיב, לעשות השבת. כי כתיב [יחזקאל מ"ו א': שער החצר הפנימית הפונה קדים יהיה סגור] ששת ימי המעשה [וביום השבת יפתח] כו'. ופירש אא"ז מו"ר ז"ל פירוש 'הפונה קדים' כענין שכתוב [בראשית רבה א' ד'] בנ"י קדמו במחשבה ע"ש. והוא כנ"ל שבשבת נתגלה המקור והשורש שמשם נמשך תמיד חיות חדש לכל הנבראים. וי"ל כן הפירוש 'מתעטרין בנשמתין חדתין' [תפלת 'כגוונא' עפ"י זהר תרומה קל"ה ע"ב] שנתחדש החיות שבנשמת בנ"י. ופירוש 'לעשות השבת' שצריכין להביא בחינת התחדשות הנ"ל של השבת תוך ימי המעשה, כמ"ש בראשית חכמה שער הקדושה [פרק ב'] ע"ש. וכמ"ש במ"א פי' וביום השבת יפתח גם בימי המעשה ע"י בחי' יום השבת כנ"ל.

וכפי מה שהאדם מברר החיות שבכל דבר ובעיניו כחדשים, נתגלה לו ההתחדשות באמת. וזה שאמרו [ברכות מ' ע"א] שמוע בישן תשמע בחדש. שכפי מה שמאמין שיש בחינה גנוזה מה' יתברך אף שנסתר מבחוץ, כך זוכה להתגלות הפנימיות כנ"ל. וכן 'נשתחוה ונכרעה' פירוש השתחויה - שרוצה להכניע עצמו, ו'נכרעה' - לשון נפעל, שכפי הרצון באמת זוכה להתגלות האמת להיות נכנע באמת לאמיתו...עכ"ל השפת אמת זיע"א.

סוד עבודת השמחה להרגיש התחדשות הבחירה בעם ישראל

תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת ה'אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל (דברים כ"ח י"ז).

במי מרום (חלק י"ב שיחות לדברים מאמר מ"ז) לרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל כתב: השמחה תבוא בעת ההתחדשות, בזמן החידוש מתחדשים עמו כל כוחותיו, ומתבטלות התכונות הטבעיות. אין שנאה ואין תחרות, וממילא אין עוון. וכן הוא בדרך משל כשאדם יתבשר שזכה בזכיה גדולה, הוא מוותר על כל ההקנטות שמקניטים אותו, ואין זה עולה על דעתו כלל. ורק כשהתרגל אל הבשורה והדבר נעשה אצלו ישן, חוזרות אליו התכונות הטבעיות שיוצאות ממחבואן ופועלות ברעתן כפי שהן באמת. וכן הוא בשעה שמרגישים את ההתחדשות, רחוקים אז מכל כבלי עולם. הרגשת ההתחדשות היא להכיר שכל העולם וכל ההויה כולה מתחדשת מאתו יתברך בכל רגע ורגע, וממנה ועל ידה תבוא השמחה הישרה ומבלעדה אין שמחה בעולם. אמנם כמו שמשיגי השמחה ומביני החידוש ההוא הם אך ישראל עם קדושו, כמו"כ המקום המבוצר להכרה זו הוא אך ורק ארץ ישראל...בזהר הקדוש [במדבר קי"ח ע"א] נאמר [על הכתוב (תהלים ק' ב')] עבדו את ה' בשמחה – בארץ ישראל [בכך מיישב הזהר סתירה מפסוק זה, לפסוק (שם ב' י"א) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה. מה בין האי להאי? אלא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא קדישא, כאן בזמנא דישראל שראן בארעא אחרא...עכ"ל הזה"ק], באשר השמחה רק בזמן הרגשת ההתחדשות שמשיגים בארץ ישראל דוקא, וכשמזניחים את ההרגשה הזו, באה ח"ו התוכחה – תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב. וזהו תוכן הפרשה – לעורר את ישראל שיהיה הכל בעיניהם כחדש – היום הזה נהיית לעם [דברים כ"ז ט']. ובהיות שתעודתם ומקור חיותם של ישראל הוא אך ע"י הכרת ההתחדשות והשמחה הבאה ממנה, ובזמן שאין להם זה אין להם כלום, התעורר משה להמשיך זהר ההכרה והשמחה הלזו גם בהיותם בגלות...[ובמאמר מ"ח המשיך יסוד זה וכתב:] ...וזהו שאמר הכתוב [דברים כ"ט ג'] ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה...ולדברינו הכוונה דכל זמן שלא הגעתם למדריגה זו של 'היום הזה נהיית לעם' לא היה לכם עדיין 'לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע' כי כל ההשגות שלכם הם השגות חיצוניות, ורק עתה שזכיתם להרגיש את החידוש התמידי בבחינת 'היום הזה נהיית לעם', לא היה לכם עדיין 'לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע' כי כל השגות שלכם הם השגות חיצוניות, ורק עתה שזכיתם להרגיש את החידוש התמידי בבחינת 'היום הזה נהיית לעם' אתם מלאים בכל, בלב לדעת, עינים לראות ואזנים לשמוע...[ראה שפ"א תרל"ד ד"ה 'ולא נתן']