פרשה מחייכת כי תבוא
נכתב על ידי אבי_טאוב, 8/9/2017
#פרשה_מחייכת #12 כי תבוא ה'תשע"ז
שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. (דב' פכ"ו, יד)
הילד בן ארבעים, יש לו חום גבוה, הוא שוכב על הספה בבית הוריו. כשאמא באה ואומרת: בא קצת לסלון, הוא מתרגז ואומר לא עכשיו. כולם שם ואני בן ארבעים ולא הגעתי לכלום בחיים. אמא אומרת עזוב אותך שטויות, זמנים משתנים, 40 זה ה-30 החדש. באמת? שואל הילד בן ארבעים? כן, עונה אמא ו-30 זה ה-20 החדש.רגע, אמא כשהייתי בן 10? איך זה נחשב?
כמו אפס, אומרת אמא.
כמו עכשיו עונה הילד.
בפרשת מקרא ביכורים - שנקראת תמיד שבוע לפני ראש השנה - יש וידוי מסוג אחר: הייתי טוב, עשיתי את כל מה שהיה צריך. חשוב מאוד, בחברה עכשווית, מערבית, ביקורתית, תחרותית, מִסְתַּכֶּלֶת וּמְתַסְכֶּלֶת להגיד את האמת: עשיתי הרבה ממה שצריך והגעתי למשהו.
לפעמים תחושת ההחמצה חריפה ולא מרפה. אז יש להתעודד מן ההחמצה עצמה. החיים גדולים ומרהיבים מדי בשביל ברייה קטנה כמוני שלא עומדת ביעדים. כך אומרת ויסלבה שימבורסקה:
כָּל -כָּך הַרְבֵּה עוֹלָם מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת עוֹלָם:
חוֹפִים וּזרִיחוֹת, אֲגַמִּים, מִפְרָצִים
ואֵשׁ וּמַכְתֵּשׁ ונצִּים וּכְבָשִׂים –
היכָן אַמָקֵּם אוֹתָם, אָנָה אָשִׂים?
חָצָב וְסַחְלָב, וחַרְשָׁף וְדֹלֶב,
פְּסִילִים, בְּצַלְצַלִּים – אֵיך אֵדַע לְצוֹפֵף
צָפִיר וצַפְרִיר, שָׂרָף, עֵשֶׂב וסֶבֶר?
תּוֹדָה, זֶה נרְאֶה כְּבָר מֵעל וּמֵעֵבֶר.
לְאֵי-זֶה כַּפָּרוֹת לִי הַבְּרוֹש והַרַחַש,
הַפָּשׁוֹשׁ, הַגַּבְשׁוּשׁ, הַתַּישׁ, הַתַּחַש?
אֵי-לְאַן אָגֹל סֶלַע, אֵי אַחְבִּיא הַזָהָב?
בִּרְצִינוּת, אֵיך אֶנהַג בַּמַּצָּב וּבַצָּב?
דּוּ -תַּחְמֹצֶת – אוֹצָר – לֹא בְּפָז תְּסֻלָּא הִיא,
והִנֵּה הַתְּמָנוּן וְלוֹ מֵאָה רַגְלַיִם!
אֵין סָפֵק, כִּ י מְחִירָם מְטָפֵּס לִשְׁמֵי - יהּ –
בֶּאֱמֶת שֶׁאֵיני מַרְגּישָׁה רְאוּיה.
בִּשְׁבִילִי הַשְּׁקיעָה, הַחַמָּה – לֹא חֲבָל?
אֵיכָה תְּשַׂחֵק בָּהֶם סְתָם בַּת -חַוָּה?
הֵן אֲני כָּאן לְרֶגַע וּלְרֶגַע בִּלְבַד,
אֶשְׁגֶּה בַּצָּפוּי, בְּכָל הַיֶּתֶר אֶמְעַד.
לֹא אַסְפִּיק אֶת הַיֵּשׁ לְהַבְדִּיל מִן הָאַין,
בִּבְהִילוּת הַמַּסָּע לִי יֹאבְדוּ מִן הָעַיִן.
לוּ יהִי הוֹצָאָה מִזְעָרִית – מְטֹרֶפֶת:
כְּעֻלּוֹ שֶׁל גּבְעוֹל, וּפְרוּדָה הַחוֹלֶפֶת
רַק אַחַת בֶּחָלָל, מִתָּמִיד, כְּסוּמָא,
מְדֻיֶּקֶת, גֵּאָה וּפְרִיכָה עַד אֵימָה.
בקיצור ובלי לחפור עוד הרבה: אפשר לחגוג את השבריריות של החיים שרק מבליטה את העוצמה והגודל האינסופי שלהם. שולמית חיה ארגמן זצ"ל, אמא צעירה וצדקת שהלכה לעולמה צעירה מדי אמרה זאת בשש מילים: החיים יפים, החיים קצרים, תהיו בשמחה.
שבת שלום לכולם
אבי ואילת טאוב
("🙃")
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
