פרשת דברים : מאין, כי לא המדרש העיקר, אלא המעשה?

 מאת: אהובה קליין.

 הפרשה פותחת בדבריו של משה אל בני ישראל: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן:  בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב.  אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב, דֶּרֶךְ הַר-שֵׂעִיר, עַד, קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ.  וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּעַשְׁתֵּי-עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ; דִּבֶּר מֹשֶׁה, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ, אֲלֵהֶם.  אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ, אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב, בְּחֶשְׁבּוֹן--וְאֵת, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, אֲשֶׁר-יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת, בְּאֶדְרֶעִי.  בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר.  יְהוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ, בְּחֹרֵב לֵאמֹר:  רַב-לָכֶם שֶׁבֶת, בָּהָר הַזֶּה.  פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם, וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל-כָּל-שְׁכֵנָיו, בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב, וּבְחוֹף הַיָּם--אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת.  רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם, אֶת-הָאָרֶץ; בֹּאוּ, וּרְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם, וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם. [דברים, א, א-ט]

השאלות הן:

א] נאמר: "הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה"- למה הכוונה?

ב] "רַב-לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם"-מה המשמעות?

תשובות.

משה מבאר את התורה.

על פי רש"י: משה  פירש את התורה בשבעים לשונות. אין הכוונה ללשונות שאר העמים, כי איזו תועלת יש לעם ישראל מכך ? אלא לשבעים כוונות- כפי שאומרים רבותינו: "שבעים פנים לתורה"

מדובר בכוונות הפנימיות שבתורה חוץ מהכוונה הראשונה והפשוטה.

הרמב"ן שם את הדגש על המילים: "הוֹאִיל מֹשֶׁה,..."  כי משה רצה מרצונו לבאר את התורה ולא על פי ציווי ה'.

אברבנאל סובר: כי ספר דברים - הנקרא גם : "משנה תורה"- נועד לבאר ולהסביר עניינים ולימודים שלגביהם היה ספק במוחותיהם של עם ישראל והיו צריכים הסבר נוסף לכך.

רבינו בחיי מביא  שני הסברים לעניין ביאור התורה:

א] על דרך הפשט, רצה משה לבאר לעם ישראל את  כל המצוות ואת עיקר התורה והכוונה: לעשרת הדיברות ,היות והאבות שמעו את המצוות מפי ה' כעת חוזר משה על כך- מפיו  לבני ישראל וזאת לאחר שהם כבר ידעו את התורה מפי אבותיהם, דברי משה והסבריו - נחשבו בעיניהם כאילו נאמרו מפי עליון.

ב] על דרך הדרש: התורה נדרשת ב-מ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים- טמא כמניין מואב כפי שנאמר בשיר השירים:" דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם",- "דודי  צ"ח ואדום" [שיר השירים ה', י']

כלומר כ"ד ספרים הן נדרשים מ"ט לימין ולשמאל, זהו דודי צ"ח ,ואדום וזהו שכתוב :"וכמטמונים תחפשנה", מ"ט מונים מלשון עשרת מונים [בראשית ל"א]

על פי פירוש: "מאור ושמש": השאלה המתבקשת היא: הרי מצוות התורה מתחילות רק בפרשת ואתחנן, בעשרת הדיברות ולפני כן יש רק דברי  תוכחה ולכן היה מתבקש שרק שם יהיה כתוב:" הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת" אם כן מדוע נאמר כאן בפרשה על כך?

אלא, שכתוב בספרים הקדושים: אחד מעיקרי העבודה ביהדות היא: לשוב בתשובה, טרם  מתחילים בלימוד תורה, והרבי מלובלין אמר: מי שלומד תורה ללא חזרה בתשובה קודם לכן, עליו נאמר: "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי"?[תהלים נ-ט"ז] לכן לפני שמשה ביאר את התורה פתח בדברי  מוסר, טרם ביאר את התורה -במטרה לעורר את ישראל לתשובה שלמה.  לפיכך משה  הקדים להם דברי תוכחה על  חטאיהם תחילה.

"רַב-לָכֶם שֶׁבֶת, בָּהָר הַזֶּה.  פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם"

חכמים אמרו: כי לאחר  מתן תורה, היו יכולים בני ישראל לבוא בטענה: כי היו אנוסים לקבל את התורה שהרי נאמר: "כפה עליהם הר כגיגית" ולכן פטורים לקיימה כדין אונס [שבת פ"ח]

אך הרשב"א סובר: מאז שבני ישראל נכנסו לארץ ישראל- בטלה טענה זו, לפי שארץ ישראל ניתנה להם בתנאי  שיקיימו בא את מצוות התורה., כפי   שכתוב:"ויתן להם ארצות גויים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו" [תהלים  ק"ה, מ"ד, מ"ה]

לכן נאמר : "הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת"-  ביקש משה להעמיק בלב העם את התורה ואמר להם: "רַב-לָכֶם שֶׁבֶת.." בטענה שלכם המסתמכת על ההר הזה: "פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי" ובארץ ישראל – תתבטל טענתכם!

על פי מאור ושמש: בחורב ציווה ה' את  ישראל: שלא יראו כל מניעה והפרעה כהר שאי אפשר לעבור מעליו, אלא אם כן יתגברו על כל המניעות בעבודת הבורא - כאילו היה זה  חוט השערה.

 רעיון זה  גם מופיע בגמרא:

" לעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ומפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט- השערה, הללו בוכין והללו בוכין, צדיקים בוכים ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט- השערה הזה" [מסכת סוכה נ"ב]

בעולם הזה צדיקים מתגברים על כל המכשולים בעבודת אלוקים ואפילו אם נתקלים במניעה כגודל הר גבוה בעיניהם הדבר נראה כחוט השערה, מנגד הרשעים נרתעים מכל מניעה שגם אם היא כה קטנה כחוט השערה בעיניהם היא נתפשת כהר גבוה, לכן בעתיד לבוא יקבלו מידה כנגד מידה- הצדיקים יראו: שמה שנראה בעיניהם כחוט השערה הוא באמת גדול כהר ואילו הרשעים יראו שמה שנראה בעיניהם כהר גבוה היה כה זעיר כחוט השערה. [שם]

ה"כלי יקר" מסביר: "רַב-לָכֶם שֶׁבֶת, בָּהָר הַזֶּה.  פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם"-  מילים אלה מביעות תוכחה ראשונה  על שהאנשים שנאו את הארץ והתיישבו בהר דרך קבע, ולא  פנו פניהם אל ארץ הקודש- בה נתחייבו  בקיום  המצוות, והמילים: "רַב-לָכֶם .."   הוא מלשון: "רב לכם בני לוי" [במדבר ט"ז, ז]

הכוונה: המעט הוא המרד והמעל הזה כי רב הוא לכם לשבת על ההר באופן של קביעות עליכם לפנות לארץ ייעודכם- היות  משם נוצר חומר של האדם הראשון כפי שאמר ה' לאברהם: "לך- לך..."

כוונת ה' הייתה   שעם ישראל יממשו את הנאמר בתורה- אותה קיבלו בחורב- ויפנו אל ארץ ישראל- בה יקיימו את המצוות הלכה  למעשה - כי לא המדרש עיקר, אלא  המעשה.

משה טוען שמאז שקיבלו את התורה בחורב- הייתה עמהם רוח אחרת והיו צריכים  לפנות אל מקום שמירת המצוות – ארץ ישראל ,אבל הם מרדו בשנאתם את הארץ ולכן אמר להם: "וַנִּסַּע מֵחֹרֵב, וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל-הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" [דברים א, י"ט] הכוונה שכל אחד מתוך בני ישראל יפנה פניו אל המדבר ולא אל הארץ, הרי המרגלים אמרו:" נשובה מצרימה.."[דברים, א, כ]

אך לאחר חטא המרגלים שה' יעד להם עונש קשה, בני ישראל חזרו בתשובה שלא בטובתם, ושם  נאמר: "ונפן וניסע"[דברים ב, א]

יש אומרים: שמשה האשים את העם על  שברחו מהר חורב כתינוק הבורח מבית הספר, ועל זה אמר להם:" רַב-לָכֶם שֶׁבֶת, בָּהָר הַזֶּה" כי הימים אשר ישבו בהר לא היו בעיניהם כימים אחדים באהבתם אותם, אלא  כימים רבים של צער וזהו: "רב לכם"

ממשיך ואומר להם משה שהם באו עד הר האמורי ולא משה, כי הם הסיעו את דעתם ומחשבותיהם מכל  מה שהיה בהר חורב, לעומתם משה מחשבותיו משוטטות שם בהר חורב כי מעמד הר סיני הוא לנגד  עיניו תמיד.

רש"י מבהיר את המילים: "רַב-לָכֶם שֶׁבֶת, בָּהָר הַזֶּה" על ידי שני פירושים:

א] כפשוטו: זמן רב ישבו בני ישראל בחורב- שנים עשר חודשים פחות עשרה ימים.

ב] מדרש אגדה: [ספרי] יש לעם ישראל שכר רב שישבו בהר זה תקופה ארוכה, לפי שהספיקו לעשות את המשכן, שולחן והמנורה.

דבר אחר, הנאה רבה הייתה להם לפי שקיבלו על ההר את התורה ומשה מינה עליהם שבעים זקנים, שרי אלפים ושרי מאות ,שרי חמישים ושרי עשרות.

בעל הטורים מסביר: כי מתוך המילים:" יְהוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ, בְּחֹרֵב לֵאמֹר:  רַב-לָכֶם שֶׁבֶת"- כתוב את המילה:" חֹרֵב" בכתיב חסר ללא האות וו ומכאן שאם עם ישראל לא יקיימו את התורה ה' יביא עליהם חרב.[ספרי]

לסיכום לאור האמור לעיל: אנו לומדים: כי משה ביאר את התורה  שהתקבלה בהר סיני לשבעים לשונות- כמו שנהוג לומר: שבעים פנים לתורה.

לגבי חנייתם של עם ישראל באזור הר סיני בו  קיבלו התורה, אומר להם משה    עתה הגיע השעה  לקום ולנוע קדימה אל ארץ הבחירה- על מנת לקיים את התורה- הלכה ולמעשה, כי לא המדרש עיקר, אלא המעשה.