בכל כניסה של עם ישראל לתוך מדרגה חדשה של עבודת ה', מצינו פתיחה המזהירה בחריפות להתרחק מעבודה זרה.

כשיעקב אבינו, בשלב שהוא כבר מייצג את גרעינו של עם ישראל[1] (ולא רק כאחד האבות) נכנס לעם ישראל וחוזר להקריב מזבח לה' הנגלה עליו בבית א-ל, הוא מצווה את בני ביתו "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם", והם טומנים אותם תחת האלה ליד שכם[2].

דורות אחר כך, בכניסת עם ישראל לארץ נערך טקס במיקום קרוב (הר גריזים והר עיבל שאצל שכם), הפותח במילים[3]: "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן".

תהליך כניסת עם ישראל לארץ נעשה בשני שלבים, שלב המלחמה, המזוהה עם יהושע, עורך הטקס המוזכר לעיל, ושלב ההתבססות, שקורית בעיקר לאחר מות יהושע עם כל תקופת השופטים. לפני מות יהושע, עורך יהושע שוב ברית עם העם, אותו הוא פותח במילים[4]: "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים". ובהמשך מבקש יהושע מהעם להסיר את אלוהי הנכר מתוכו ולעבוד את ה' בתמים.

גם בהמשך הדורות, בעת כניסה לדרגה רוחנית חדשה אנו מוצאים שוב ושוב פתיחה באזהרה מעבודה זרה. כשרשב"י מגלה סודות תורה מיוחדים באידרא רבה, מתואר: "פָּתַח (רשב"י) וְאָמַר: אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנּוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ אָמֵן". הפסוק לא מובא שם על מנת לבארו אלו לדרוש עליו, אלא הוא כתנאי ופתיחה הכרחית בפני עצמו לגילוי הסודות שנאמרים שם.

גם בפנקסי הראי"ה קוק זצ"ל נמצא כי המילים הראשונות אותן הוא כותב בעלותו לארץ ישראל הן[5]: "איסור עשיית פסל צורת אדם, משריש להכיר כי אין צורתו של אדם והשלמתו תלויה במה שהוא נוי שלו החיצון, כי אם צורתו הפנימית דהיינו שכלו ומוסרו. ללא הידיעה השלמה של הכרת האלהות, מרימה את האדם משפלותו, ומעודדתו להיות חפץ להיות מתדמה ליוצרו בדרכיו הטובים, בחכמה ובחסד. על כן היסוד תלוי בשמירת הציור היסודי, שלא ישפל לעולם. ואם ייוחס עניין אלהות לדבר שהוא חוץ משלימותו של השלם האמיתי יתברך, אז כבר יאבד השורש של השאיפה לההתדמות היותר שלמה, ואין קץ לכל הרפיון ושלילת החיים שיורגש על ידי זה בכל רוחב החיים".

 על פניו נראה כי האזהרה מעבודה זרה היא מפני שהיא למעשה היפך כל התורה. אלא שההדגשה המיוחדת שלו דווקא בכל פתיחה של כניסה להשגה רוחנית חדשה (בפרט של תורת ארץ ישראל) אומרת דרשני.

נראה לבאר[6] כי ישנה תופעה בה אנו מחדשים חידוש ברוחניות, ומסתפקים בו. אנו חושבים שבזה השגנו והבנו את האלוקות, וכעת אנו יודעים להגדיר אותה. תופעה זו היא, כלשון הראי"ה קוק זצ"ל, אליליות רוחנית. הרי הקב"ה הוא נעלה מעל כל הגדרה, וכל מה שאנו עמלים בידיעת דרכיו ומידותיו הוא רק כדי להתקרב לעבודתו, אך אם נסתפק בזה ונחשוב שהשגנו אותו, אנו טועים טעות חמורה. טעות נפוצה היא שאדם בתקופה מסויימת עמל בעבודה רוחנית, ואחר כך בשגרת החיים ממשיך כביכול עם ההשגה אותה כביכול השיג. חושב הוא שכבר הבין מהי האלוקות ומה מעליו, בעוד העבודה האמיתית היא להמשיך לרדוף את ה' בכל עת, כי אין שום השגה בו, רק התקרבות והתקדמות. ההבנה הזאת גורמת לכך שהמושג האלוקי מטשטש, ונהיה בדמות מסויימת ומוגבלת.

לכן רואים לנכון בכל זמן של כניסה למדרגה רוחנית חדשה, להזהיר את השומעים שלא יבינו חס ושלום שזו הגדרה סופית ושלימה במהות האלוקית. וזוהי אזהרת "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה" - מי שמצייר את ההבנה של באלוקות כמסכה, דמות ברורה.