לאחר עלותו בסערה של אליהו, מתיישב אלישע ביריחו (מלכים ב', ב'). מתואר כי אנשי העיר אומרים לו "הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת". בתגובה מצווה אלישע להביא לו צלוחית חדשה של מלח אותה הוא שם במוצא המעיין ואומר: "כֹּה אָמַר ה' רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת", ואכן המים נרפאים.

הסיפור מעורר כמה שאלות:

א.      מדוע בוחר אלישע להתיישב דווקא ביריחו, עיר שנבנתה זה במקרוב בחטא, על ידי חיאל בית האלי שעבר על ציווי יהושע שלא לבנות עוד את העיר?

ב.      בני העיר מתארים לאלישע את מצבה של העיר, אך לא מבקשים ממנו דבר, זאת לאחר שניכרה גדולתו מול בני הנביאים שהבינו שרק הוא ראה בהסתלקות אליהו. מדוע לא מבקשים ממנו בני העיר בפירוש לרפאות את המים[1]?

ג.        אלישע בוחר בדרך ריפוי תמוהה: הוא לוקח מלח, שבטבעו מקלקל את המים הראויים לשתייה, ודווקא דרכו הוא מרפא את המים (כדברי חז"ל: "נס בתוך נס"). עם כל גדולת הנס, יש לשאול: הרי ידוע שאין הקב"ה עושה נס לחינם. אף שריפוי המים היה נס נצרך, לתועלת אנשי העיר, אך מה צורך היה בנס הנוסף שיעשה הדבר דווקא על ידי מלח?

נראה לי לבאר:

משימתו של אלישע ביריחו היא זמנית. מגמתו היא לחזור לאחור את מסלול הליווי שעשה עם אליהו בהסתלקותו, ומשום להתחיל את דרכו שלו כנביא ומנהיג (מיד לאחר ריפוי המים הוא ממשיך לבית א-ל, התחנה הקודמת בליווי רבו, משם להר הכרמל, מקום המעמד הגדול של אליהו, ומשם לביתו בשומרון).

הוא מתעכב ביריחו בכדי לתקן בה עיוות שהוא פוגש: אנשי העיר היו אנשים חסרי אמונה, שזלזלו בדבר ה' ובמסורת עליו. אנשים אלו הצטרפו לאחאב בבניית יריחו, אמירה מתריסה הכופרת בציווי יהושע וקללתו. גם לאחר שקללת יהושע מתקיימת וחיאל בית האלי משכל את כל בניו, הם לא משייכים זאת לדברי יהושע, אלא תולים את הדברים באקלים המקום ומימיה: "הארץ משכלת" - ולא קללת יהושע. אנשים אלה לא באו לנביא לבקש תיקון לעיר, כי הם בכלל לא מאמינים בכוחו, הם רק פורשים לפניו את תפיסת עולמם: "מושב העיר טוב" - אין שום בעיה וחטא בישוב העיר, ומה שראינו שהבונה נענש, זה לא קשור למעשיו, אלא מצד מי העיר ואקלימה.

אלישע מחולל נס ומרפא את העיר. בכדי לתקן את הבעיה האמונית של בני העיר, לא מספיק נס רגיל, אלא צריך נס שאף אחד לא יוכל לתלותו בגורמים טבעיים. לכן הוא נצרך לעשות "נס בתוך נס", לרפא את המים בעזרת מלח, ובכך ללמדם: "לא הערוד ממית אלא החטא ממית".

לאחר תיקון זה יכול אלישע להמשיך לדרכו, לא לפני שהוא מסלק את הדור שהתחנך על ברכי הכפירה של בוני יריחו, שאצלם הכפירה היא כבר "גירסא דינקותא", שאין בהם תקווה לחזור לאמונה, לכן הוא משלח דובים בנערים קטני האמונה, שממשיכים להתעלם מההשגחה האלוקית.