"ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם" (דברים יא,יט). '"ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" - בניכם ולא בנותיכם, דברי ר' יוסי בן עקביא; מכאן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו לשון הקודש ואינו מלמדו תורה - ראוי לו כאלו קוברו; שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם”, אם למדתם אותם את בניכם - "ירבו ימיכם וימי בניכם”, ואם לאו - יקצרו ימיכם, שכך דברי תורה נדרשים מכלל לאו אתה שומע הן, ומכלל הן לאו' (ספרי). הספרי מדגיש את החשיבות לדבר לשוה"ק, כיון שבכך יוכל ללמוד תורה כראוי. נראה גם שזה קשור לא"י שהיא קשורה לאריכות ימים: 'אמרו ליה לר' יוחנן: איכא סבי בבבל. תמה ואמר (דברים יא, כא) "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה" כתיב, אבל בחוצה לארץ לא. כיון דאמרי ליה: מקדמי ומחשכי לבי כנישתא. אמר: היינו דאהני להו, כדאמר ר' יהושע בן לוי לבניה: קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי' (ברכות ח,א). רואים שאריכות ימים היא דווקא בא"י (וביה”כ זה כעין קצת כא”י שהשכינה בה), ולמד זאת מהפס' שאצלנו. ובהקשר לא"י נאמר: 'וכן היה ר' מאיר אומר: כל הדר בארץ ישראל, וקורא ק"ש שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש - הרי הוא בן העולם הבא' (ספרי. דברים לב,מג) הרי שיש קשר קדושה בין לימוד תורה (שהמינימום שלו הוא ק"ש) לשון הקודש וא"י. כיון שאדם מתקשר להיות בן עוה"ב, אז מתקשר גם לאריכות ימים כנאמר על העוה"ב, 'ולמען יאריכון ימיך- לעולם שכולו ארוך' (קידושין לט,ב) שקשור אריכות ימים (פשטות הפס') לעוה"ב (דרשת הפס'). נראה שלימוד ולשון הקודש שניהם מתחילים באות ל', רמז לשלושת האבות (גימטריה קטנה 3) שהם אבותינו שלמדו תורה: 'אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (בראשית כד, א) "ואברהם זקן בא בימים". יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (בראשית כז, א) "ויהי כי זקן יצחק", יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (בראשית מח, י) "ועיני ישראל כבדו מזוקן"' (יומא כח,ב) ואנו באים מכוחם ולומדים תורה ברבים, בכלל בנ"י שאנו רבים [שלא כאבות שהיו בודדים] (ולכן בגימטריה גדולה זה ל') כמו שהם לימדו לרבים (וגיירו) וכוח זה התגבר ללימוד שלנו כרבים. (נראה שהלימוד שהאבות למדו תורה, זה מ"זקן" רמז לאריכות ימים). התורה היא חיבור שלנו לה', זהו כעין נבואה, ואומר הרמב"ן בהקשר לשם 'לשון הקודש': '... "לשון הקודש", שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו... ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ: אברהם יצחק ויעקב ושלמה וזולתם' (רמב"ן. שמות ל,יג). הרי יוצא שהתורה במהותה והקשר הישיר לה' (נבואה) ושמות האבות (ושם מרמז על מהות) קשורים לעברית (אמנם מותר ללמוד תורה בכל לשון, אבל מעלתה זה בעברית) לכן לימוד התורה ולשון הקודש שניהם מתחילים באות ל'. התורה קשורה לא"י (ספרי עקב מג) והאבות קשורים לא"י, שרצו בה כ"ך והובטחה להם ולזרעם, לכן גם היא קשורה איתם, ויחד הם שלושה (תורה א"י ולשוה"ק) ולכן קשורים ל-ל' (3 בקטנה), גם בא”י היו ל”א מלכים, והאות ל' זה שלושים ויחד עם האות עצמה (עוד אחד) זהו ל”א המלכים, כך שגם א”י קשורה לאות ל'. נראה ששלושת אלו הם ביטוי של הקדושה המחוברת השלמה של תורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל (שמדבר עברית, והלשון הוא שפת העם) לכן שלושתם קשורים להביא להיות בן עוה"ב. אמנם הביא הספרי רק תורה ולשוה”ק, כי יש מצוות לימוד תורה בכל מקום (והוא מדבר בלימוד בכל מקום) אבל וודאי שלכתחילה יש מעלה גם לחיבור לא"י, כיון שבפס' נאמר "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיכם לתת להם" הרי שיש קשר לא"י (כמו שמביא ר' יוחנן), וכן הספרי נכתב בא"י, ולכן היה פשוט לו החיבור לא"י. נראה שלמוד שורשו ל.מ.ד, כשם האות ל', שקשור כמו שאמרנו ל-ל'. אבל גם נראה שקשור בכך שהמצווה היא ללמד אב את בנו, ולכן זה לימוד של שנים, ובנ"י בשורשם הם שישים ריבוא (כיוצאי מצרים) [ואף את 'ישראל' רמזו ל'יש שישים ריבוא אותיות לתורה', כך שקשור המספר הזה עם לימוד התורה בישראל] ולכן שנים של ל' זה שישים. הלימוד קשור באבות, כמו שאמרנו, וגם קיבלנו את התורה בשל היותנו בני ישראל, מכוח בחירת האבות, ולכן דגש על ל'. נראה שלכן 'אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן: כל המלמד בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. שנאמר (במדבר ג, א) "ואלה תולדות אהרן ומשה" וכתיב "ואלה שמות בני אהרן", לומר לך אהרן ילד ומשה לימד לפיכך נקראו על שמו' (סנהדרין יט,ב). שכיון שהתורה קשורה באבותינו, אז כשמלמד בן חברו זה כאילו מתחבר לאבות, ולכן כאילו בן חברו שיצא מהם, קשור גם לו כאילו יצא ממנו (ומה שלא נאמר 'חברו' אלא 'בן חברו', זה כדי לרמז על האבות)