הפסוק המקורי, שכידוע היה ללא ניקוד ופיסוק, אומר: "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני ולא יסף עוד לדעתה" (בראשית לח כו). מכיוון שהפיסוק הוסף מאוחר יותר והניקוד הומצא מאות שנים אחר כך, הרי שהם בסך הכל פרשנות, לאו-דווקא נכונה.

בתנ"ך שמבוסס על ספר כתר ארם צובא, שנכתב בטבריה עם פיסוק וניקוד, מתחת למילה "בני" מופיע סימן של פסיק לאחר המילה, ואין נקודה לאחר המילה. אולם חז"ל, הרמב"ן, ורש"י, מוסיפים נקודה לפסוק שמחלקת אותו לשניים: "צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני. ולא יסף עוד לדעתה". וכך נוצר מצב שהחלק הראשון הוא דברי יהודה, והחלק השני הוא קביעתו של העורך.

רש"י התעלם מהניקוד המקובל "יָסַף", וטען שהמילה "יסף" כאן הוא במשמעות: "שם סוף", כלומר יהודה לא הפסיק לדעת את תמר. הרמב"ם, שחי אחרי רש"י, טען שחל איסור לאב לשכב עם אלמנת בנו, מלבד לצורך יבום.[1] וכך הרמב"ן, שחי אחרי הרמב"ם, הבין את "יסף" במובן "הוסיף", על סמך הניקוד המקובל, ויהודה, שידע את תמר, מאותו רגע שתמר התעברה, הפסיק לדעת אותה כדי לא לחטוא.

אולם קיימת אפשרות שחלוקת הפסוק לשני קטעים היא שגוייה. את כל הפסוק אמר יהודה.

יהודה שמע שתמר הרתה לזנונים, אולם לא קישר הריונה לכך שהוא שכב עם זונה, לא בירר את זהותה, נתן לה עירבון ולא הצליח לשלם לה בטרם נעלמה. מכל אנשי יהודה, רק חירה ידע על הפרשה, כי יהודה רצה לשמור על שמו הטוב (בראשית לח כג).[2] יהודה ידע שעל פי החוק, שילה היה אמור לשאת את תמר ולייבם אותה. יהודה לא טרח לברר, אם שילה הוא ששכב איתה, וקבע שדינה של תמר להישרף.

תמר ציפתה לתגובה כזאת מצד יהודה: היא הציגה את הערבון לקצין שנשלח לשורפה, וטענה שהיא הרתה לבעל הערבון. ככל הנראה, הקצין הכיר את הערבון והבין שלטענת רחל, יהודה הוא אביו של העובר, ואסור לו לפגוע בבן אדונו ובאימו. הקצין גילה ליהודה בסוד שלטענת תמר, היא הרתה לו, והציג את הערבון. כעת יהודה הבין שאם ישרוף את תמר הוא יהרוג את ילדו, ישאר עם בן אחד בלבד ולא ישאר זרע לער ואונן. בנו של יהודה ,שילה, היה המיועד לשאת אותה לאישה במשך שנים רבות. יהודה הבין שבנו ידע זאת, ועלול לטעון שהוא האב - כדי להציל את תמר, וכך לסבך עוד יותר את המצב.

יהודה החליט לגלות טפח ולכסות טפחיים, והכריז: "צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשילה בני ולא יסף עוד לדעתה". בהכרזה זאת הוא השיג כמה וכמה מטרות חשובות:

1.      הוא ביטל את הצוו לשרוף את תמר.
2.      הוא הודה לתמר על היורש שתלד לו.
3.      הוא נמנע מלהסביר את התעברותה של תמר.
4.      הוא הצליח לתרץ את מעשיו ולהציל את כבודו וכבוד תמר ובנה.
5.      הוא הבהיר לתמר ששילה אינו צריך לייבם אותה.
6.      הוא מנע משילה להתערב.
7.      הוא ביטל את זכותו של שילה ליבם את תמר ולשאת אותה לאישה.
8.      הוא הכיר במרומז באבהותו על בנה של תמר. 

תמר, חירה, שילה ומי שנשלח לשרוף את תמר הגיבו בשתיקה.

המשפט מביא את דברי יהודה, ועוסק בשילה, בנו. לכן אין סיבה להפרידו לשני משפטים. יהודה מודיע לה שהיא צדקה, כי הוא התעכב מלתת לה את שילה, ולכן שילה לא 'יּסף' (שורוק חסר ביוד) "יוסף",כלומר לא יצטרף לער, אונן ויהודה שעד עתה ידעו את תמר.

אין בכתובים כל רמז ליחסים בין יהודה לתמר לאחר שיהודה נשא אותה "בביאה". לפי ההלכה אדם יכול לקדש את יבמתו בביאה בלבד, וטעות או מרמה אינן מבטלות את הנשואין.[3] סביר שתמר לא התעברה מהמפגש היחיד ביניהם. ייתכן שתמר בדתה את ההריון, והיא שהפיצה את השמועה שהיא בחודש השלישי להריונה, כשההריון עוד לא ניכר, כדי שתוכל להציג את הערבון ליהודה, למנוע ממנו להרוג אותה בזכות העובר, ולכפות עליו שהיא אשתו. סביר שיהודה שכב איתה כמה פעמים עד שהתעברה, הרי לא נאמר מתי נולדו התאומים, ולא ברור מהכתוב שהם נולדו תשעה חודשים לאחר הגז בתמנע. אמנם לא נאמר שתמר ילדה לו עוד ילדים, אבל מכאן לא נובע שהוא הפסיק לשכב איתה, כי כבר אז ידעו על שיטות למניעת הריון (בראשית לח ט).

הייבום הוכתר בהצלחה מלאה, והשפיע על כל עתידו של עם ישראל: חצרון, בנו של פרץ ונכדו של יהודה, היה ליורשו של ער, בכורו של יהודה, והקים את המשפחה שממנה יצא דויד מלך ישראל.

.