בהעלותך

"בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". (ח, ב).

הדלקת המנורה היא לעד, ואפילו חרב המשכן וחרבו המקדשות ונגנזו – הנר המערבי לא כבה, הוא נגנז עם אורו ועדיין דולק. (ספר הפרשיות)

להאיר את החושך

בהעלותך לשון עלייה. זה מה שאנחנו רוצים בחיים. לעלות מעלה מעלה, להיות הכי קרובים אל ה', כמו שלהבת הנר שהתנועה שלה היא כל הזמן כלפי מעלה. הגוף שלנו זה חושך, גוף גשמי ועכור כזה, ומעוצם החושך אי היה אפשר לו להתקיים, רק בשביל זה ירדה הנשמה לעולם, להאיר את החושך של הגוף.

ויש לה לנשמה כוח לעמוד במלחמה הזו בתנאי אחד: שלעולם לא תניח את הרצון, בכל מה שיעבור עליך. רצון לשון ריצה. אדם שיש לו רצון הוא רץ אחרי ה'. הוא מתעקש. הוא לא מוותר.

יהודי, יש לו מידה מופלאה ושמה עקשנות. התורה הקדושה מספרת בפרשת השבוע שהמנורה היתה עשויה מקשה זהב. אף על פי שיוצאים ממנה כפתורים, ופרחים, וכו', הכל נמשך מחתיכת זהב אחת. מקשה לשון עקשנות. צריך להיות עקשן בעבודת השם. הצלחה של יהודי שהוא לא מתייאש, שהוא מתחיל כל פעם מחדש. אין דבר כזה אין סכוי, אם אתה באמת רוצה, אתה תצליח.

אחד מזקני העיר בני ברק שהיה אדם פשוט, סיפר לגאון הרב שך זצוק"ל כי הוא ואחד מגדולי הפוסקים שבדור הקודם למדו יחד בישיבה. אותו גדול היה ממש קשה הבנה, ממש לא יאומן כי יסופר. שורה אחת אינו מסוגל לקלוט בכוחות עצמו. ואולם, אהבת התורה בערה בו בצורה בלתי רגילה.

בכל יום היה מחזר אצל אחד הבחורים שיעשה עמו חסד ויבאר לו שורה אחת בלבד. בקשה שאמנם נראתה פעוטה, אבל בהתאם לקליטה הקשה של אותו בחור, פעמים רבות הדבר היה נמשך מספר שעות, כך שברבות הימים הבחור היה למעמסה על בני כיתתו והחלו לדחותו בטענות של מה בכך. אחד מאותם "קורבנות" שנאלצו לסייעו בהבנת הנלמד, המשיך וסיפר אותו זקן, היה לא אחר מאשר אני עצמי. אך ברבות הימים גם אני הרמתי ידיים ודחיתי אותו מאחר וגרם לי ביטול תורה גמור.

והנה יום אחד אני מבחין בו יושב לו לבד באחת מפינות בית המדרש ולומד בתשוקה עצומה. התפלאתי מאד, וכי מה מסוגל הוא ללמוד בעצמו, הרי אינו מבין כלום! לכן החלטתי להתקרב אליו, להתיישב מאחוריו ולראות במה הוא עוסק. והנה מה רואות עיני. לפניו מונח סדור תפילה והבחור חוזר שוב ושוב על "אהבת עולם" כשהוא מדגיש: רחם עלינו ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה והאר עיננו בתורתך ודבק לבנו במצוותיך... כל זה אמר כשדמעות זולגות מעיניו. עד כאן סיפר אותו זקן, והוסיף ואמר: הנה, כעת הבט וראה מה יצא ממנו ומה יצא ממני, הוא מגדולי הפסוקים, ואני. איפה אני...

ההצלחה שלנו זה הכוח להתחיל כל פעם מחדש. לא להתייאש, לא להרים ידיים, לא לתת לרצון להתקרר. העיקר שרוצים, העיקר שמתפללים, העיקר שלא מתבלבלים מהנפילות האלה, העיקר שלא אומרים: גמרנו, אני כבר מיואש מעצמי. כי ה' אוהב אותך על הרגע הקטן של הרצון. כי מה שנשאר לאדם בכל העבודה שלו בעולם הזה זה הרגע והדקה של הרצון.

כל אדם עובר נסיונות קשים בחיים שלו, וצריכים להיות חזקים ולהחזיק מעמד, כי בדרך כלל כשמחזיקים מעמד אז נהיה יותר טוב. אפילו שאדם חטא, אפילו שהחטא באמת חמור, אתה חייב להגיד לעצמך: מה שהיה היה, אני לא רוצה להמשיך לחטוא, אני רוצה לעשות רק את רצון ה', רוצה רק את ה', רוצה רק להידבק בה'. ה' רוצה שנתחזק ברצון, כי הרצון הוא נצחי, הוא קדוש, הוא בלתי מוגבל. אני לא יכול להשתנות מייד, אני גם לא יכול להשתנות לבד, אני מוכרח את העזרה שלך אבא. אבל אני לא מוותר. אני לא עוזב את הרצון. כל החיים של האדם נראים כמו הרצון שלו. הרצון זה החלק הכי גבוה שלנו, זה המנוע שלנו. כל הדרך אל ה' היא דרך של רצונות וכיסופים, של התחלות מחדש. זה כל הסוד. שאפשר לפחות לרצות. ולעשות מהרצון תפילה. אל תסתכל האם אתה יכול לקיים את זה או לא, אלא קודם כל תרצה את זה! ותתפלל שתזכה לקיים.

גם הצדיקים הכי גדולים, לא הכל הלך להם חלק. גם הם עברו נסיונות, גם להם היו זמנים של בלבולים וחלישות הדעת אך הסוד שלהם היה שהתחזקו והתגברו. הגדולה האמיתית של אדם היא שהוא לא נישבר מהכשלונות. שהוא לא מתייאש גם אם לא הולך לו כמו שהוא רוצה. שהוא לא רודף את עצמו. הוא מתחזק ומתגבר ומתחיל התחלה חדשה. ואם אחרי הרבה שנים של עבודת ה' בקדושה נפל לאן שנפל, ישמח ויודה לה' גם על הקצת שזוכה לו היום, ובזכות זה יוסיף עוד ועוד.

יש לנו איזו נטייה טבעית להתרכז במה שחסר לנו ולא כל כך לראות מה שיש. לגשת ישר לעניין ולבכות על החסרונות במקום לראות מה יש ולהגיד תודה, שזה בעצמו ימשיך לנו שפע הרבה יותר מכל הבקשות שלנו.

כשאדם לומד להודות, יש חשק לתת לו עוד. ככה בין אבא לבן, כך בינינו לאבינו שבשמים.

התורה הקדושה מספרת בפרשת השבוע על בני ישראל שמתלוננים בפני משה: " זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים... את הקישואים ואת האבטיחים,,, ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו" (יא, ו).

כל כל מהר שכחו את כל הניסים והנפלאות שעשה הקב"ה כדי להוציא אותם ממצרים. כל כך מהר גם אנחנו שוכחים. תראה מה יש, לא מה חסר. חצי כוס מלאה זה לא חמישים אחוז כוס, אלא מאה אחוז חצי כוס. צריך להתחזק בלשמוח במה שיש ולהודות על מה שקבלנו, על היש הגדול, על האוצר שבו כבר זכינו.

אנחנו רגילים כשיש חסרון, ונתמלא החסרון, אז אומרים תודה. אבל אם החסרון כבר מלא מלפני כן, לא צריך להגיד תודה? צריך להגיד יותר תודה! תודה לך הקב"ה שאני בריא. תודה שאני שמח. תודה שאני אוהב אותך כי זה בשבילי העונג והתענוג הכי גדולים.

לא לחכות שה' יקח מאתנו כדי שנתחיל להעריך מה היה לנו. כל הזמן לעצור, לשאת מבט אל השמים, להגיד תודה רבונו של עולם על הכל.

כשאדם רגיל להגיד הרבה תודות ולא מסיח דעתו מחסדי ה', אז גם כשיש לו נסיון או קושי הוא מקבל את הכל בפרופורציה הנכונה. נכון שאני במצב לא כל כך נעים. אבל בסך הכל החיים שלי טובים, ה' איתי, משפיע עלי הרבה חסד, ואז כל ההתמודדות שלו היא אחרת לגמרי.

צריך להתרגל להודות לה' על כל דבר שנהנים ממנו, על המעיל, והמיטה, והספסל, והכיור, אנחנו לא נהנים מכל דבר ודבר? אז למה שלא נגיד תודה רבה?!

אדם צריך להתרגל לחשוב ולדבר, עם אשתו, עם הילדים שלו, עם החברים שלו, כמה טוב לנו, כמה אשרינו, כמה מתנות אנחנו מקבלים מה'. צריך להיות כמו ילדים שיש להם כל כך הרבה אושר ושמחה, בזכות שהם לא מוטרדים לא מהעבר ולא מהעתיד, חיים ושמחים בכל רגע קיים, מנצלים אותו עד תום.

גל של תודה שוטף את העולם, השי"ת ברא את העולם כי רצה לגלות את רחמנותו. זה נאמר בזוהר הקדוש וזה אומר גם רבינו בליקוטי מוהר"ן. אדם צריך להאמין שהכל זה רחמים, אין לי זיווג וזה רחמים. אין לי עדיין ילדים וזה רחמים, אם ה' ברא אותי בשביל לרחם עלי, אז הכל זה רחמים.

צריך להתחזק באמונה. בתוך החושך, בתוך הערפל, בתוך הנסיונות, בתוך היסורים צריך לגלות את השם, לא לשכוח שה' לא עוזב אותנו גם לא לשניה אחת. ומי כדוד המלך, שמצא את הקב"ה גם במקומות היותר מרוחקים, שאמר: "חצות לילה אקום להודות לך". כשהחושך הוא בעיצומו, כשההסתר כה רב, היה דוד עומד לפני ה' בשירות ותשבחות, בדבקות נפלאה. דוד המלך זכה להרגיש שהוא בידיו הבטוחות והאוהבות של הקב"ה גם כשהיה במקומות היותר כואבים והיותר מרוחקים שהיו לו במשך חייו.

האמונה הקדושה לוקחת את החיים האפורים האלה, הקשים האלה, המבולבלים האלה, שאדם לא מוצא את עצמו, והכל סתום, וכל הדברים הקשים שקורים לנו, כל אחד ואחד וענייניו, נדמה לו שהוא נפל בפח, ואצלו יש בעיה כזו במשפחה, ואצלו יש כזה ספור, ואצלו כזה ילד, ואצלו כזו בעיה בשלום בית, כל סוגי הבעיות שיש לבני אדם, באה האמונה הקדושה ועושה מכל זה ניגון עצום ונפלא, ניגון שאומר שהכל מתוכנן מראש, שבורא עולם יודע בדיוק מה אתה צריך לעבור כדי שתזכה להתקרב אליו, שדוקא בדרך הזו, דוקא על ידי הקשיים האלה, מפה תצמח הישועה שלך, זה המסלול שהנשמה שלך צריכה לעבור כדי להגיע לבירור שלה. רבונו של עולם תעזור שאני אזכור תמיד שהכל אתה עושה לי, שככה בדיוק אתה אוהב אותי, שזה מהאהבה שלך מה שקרה לי.

כדי שהשלהבת לא תכבה, צריך להתחזק לדבר כמה שיותר עם ה'. לא צריך שיקרו דברים גדולים כדי לפתוח את הפה ולבקש מה'. צריכים להיות כמו אותו ילד קטן שמבקש מאביו אפילו דבר פעוט, כי זה אביו, כי אם לא, ממי יבקש? רבי נחמן מטולטשיין זצ"ל, תלמידו של רבי נתן, דפק פעם מסמר וקיבל מכה באצבע. כשראה זאת רבי נתן, אמר לו: "מדוע לא התפללת לפני שדפקת את המסמר שלא תקבל מכה?"

כשמדברים עם ה' מוצאים הרבה נחמה ועדוד.. הרבה עובר על בן אדם ביום אחד, כמה טוב וכמה נפלא שיש לנו אבא בשמים, שהוא יכול הכל, ששום דבר לא קשה לו, שאוהב אותנו אהבה אינסופית ורק מחכה שנרים את הראש ונפנה אליו.

כמו הדיבור המפורסם של רבינו, שנכנס לליבו של רבי נתן כמו אש בוערת "שזה טוב מאד אם אומרים את כל מה שבלב לפני ה' יתברך". אתה זקוק לזה. לא רק בשביל הישועות, בעיקר בשביל החיים שלך, בשביל המתיקות, בשביל החיבור שלך לעצמך, בשביל השקט הנפשי שלך. כי לאן אפשר לברוח כשעוברים דבר קשה ואנחנו בדאגה , בחרדה, לא יודעים איך להמשיך? בורחים אל ה'. מבקשים ממנו שישמור עלינו, שירגיע אותנו, שיתן לנו עצה, שיחזק אותנו באמונה שלא קרה פה שום דב שלא היה צריך לקרות.

גם אם אתה מתפלל כבר כמה שנים ולא זוכה לראות ישועה, וגם אם אתה מתחנן בלי סוף ולא רואה שינוי, אסור לך להתייאש, כי היאוש גורם לאדם לומר "כאשר אבדתי אבדתי", ואז הוא עושה שטויות ונופל לעבירות, כי הוא אומר לעצמו "ממילא אני לא מסוגל ולא מצליח, אז מה שיהיה יהיה".

גם אם נפלת לאן שנפלת ח"ו, אתה לא נשבר, אתה מתחדש, מתחיל מחדש, ממשיך הלאה עם עוד יותר רצונות ועוד יותר כסופים. כל הדרך אל ה' היא דרך של רצונות וכסופים, של התחלות מחדש.

אדם יש לו כל הזמן שאיפות להשיג וכל הזמן אומרים לו המתן! אתה לא יכול לקבל מה שאתה רוצה מייד. אתה רוצה? יפה מאד שאתה רוצה, תמתין! חז"ל אומרים הבא להיטהר אומרים לו "המתן"! למה לא אומרים לו "ברוך הבא" ופותחים לו? כי אי אפשר לקבל בלי הכנות. בלי לבנות כלים.

לא כל דבר מקבלים מייד. אם אדם לא מכיר את סוד ההמתנה, אין לו שום אפשרות להתקרב לעבודת ה' באמת. כל מי שרוצה להתקרב לה' יתברך, צריך לדעת שאי אפשר שתכף ומיד ה' יתגלה אליו ויאיר לו פנים, ושירגיש תכף את אהבת ה', שה' אוהב אותו והוא אוהב את ה'. חייבים את העבודה של ההמתנה. וזה לא שממתינים בנחת ובנוחות, תוך כדי ההמתנה עובר על האדם מה שעובר. לפעמים הוא מרגיש שלא רק לא פותחים לו, אלא כביכול דוחים אותו ומרחיקים אותו, אבל אם אדם לא מפסיק להילחם, והוא מתחזק ברצונות, ומרבה בתפילות, אם הוא לא מוכן לוותר, הוא בודאי יכנוס סוף סוף אל הקדושה. כי אם היו נותנים לך כמו שאתה רוצה, היית מקבל גאווה ואין כמו הגאווה שמרחיקה את האדם מבוראו. לכן כשאתה רוצה להתקרב לקב"ה, אזי הדרך שמראים לך זה התרחקות, כדי שתיהיה לך ענוה. אין מצב שלא יעברו עליך קשיים ומשברים. אבל אתה תמשיך הלאה לרצות את ה', אל תעשה "ברוגז" עם הקב"ה בגלל שהוא לא נותן לך את מבוקשך, אל תתייאש, אל תפול בדעתך.

יהודי צריך כל הזמן לצפות לישועה כמו שאומרים "לישועתך קיוונו כל היום ומצפים לישועה". צריך לעמוד בפני ה' בידיעה אמיתית שרק הוא מסוגל לעזור לנו, שאין לנו משלנו מאומה. הבעיה שלנו שאנחנו נחלשים באמונה. רואים טבע מול העיניים, לא את ה', והעצה היחידה היא התחזקות. להאמין בישועה גם בעומק ה'חוסר תקוה'. בעמקי ליבו של כל יהודי שוכנת לה האמונה האמיתית בכוחו הבלתי מוגבל של הבורא. צריך להתחבר אליה. אסור לאבד את האמונה והתקוה המונחות בצד המילים "כל יכול". לפעמים בחיים כשחושבים ש'זה הסוף', דוקא אז מתחילה הישועה.

כל הזמן ללכת עם התחזקות. השם אוהב אותנו! אין יאוש בעולם כלל! ירידה לצורך עליה! השם חי את הצער שלך! יש לך צער! השם חי את הצער שלך! מה שלא עובר עליך, תזכור בורא עולם נמצא איתך! בורא עולם מלווה אותך! הוא מרגיש את הנסיון שאתה נמצא בו, הוא יודע מה שעובר עליך! הוא לא שכח אותך! הוא אוהב אותך! תתחזק! תפנה אליו!

התורה הקדושה מספרת לנו בפרשת השבוע על אנשים שהיו טמאים ולא יכלו להקריב קורבן פסח במדבר, אך הם לא התייאשו וביקשו ממשה לתקן את החסרון אפילו שהם היו פטורים מן המצווה. כך נולד "פסח שני", בזכות השאלה ששאלו את משה – "למה ניגרע", וזאת שאלה שכל אחד צריך לשאול. אפילו לצעוק. למה אגרע. גם אני רוצה להתקרב אל ה'.

העיקר שממשיכים. העיקר שלא מתייאשים. כי אם אדם מתייאש, זה יותר קשה מכל העוונות שהוא עושה. כי כשאדם מרים ידיים, מתייאש, ועוזב את הרצון שלו, הוא מתנתק מכל הפנימיות שלו, הוא מתרחק מעצמו! הוא מאבד את כל החיות שלו, הוא הופך לשבר כלי, אין עם מי לדבר. יאוש זה לאבד לגמרי את הרצון ואז האדם מתנתק מהקב"ה ובלי הקב"ה מה נשאר?

אסור לאבד את הרצון. הטוב שלך זה הרצון שלך. אפילו אחרי החטא הכי חמור, אתה חייב להסתכל קדימה. הרי מה שאתה רוצה זה לא להמשיך לחטוא, אתה רוצה להידבק בה', לעשות את רצון ה', והרצון הזה זה מה שאתה! כמו בסיפור הבא:

לרצות להקים ישיבות

אמצע שנות העשרים של המאה הקודמת.

הצורב הצעיר זלמן גנץ, היה קשור בכל נימי נפשו ל"סבא" שהרביץ תורה ומוסר בצעירי הצאן. עיניו לא משו מלהביט בגדול הדור, שהיה עבורו מעיין מפכה ונובע של חידושי תורה מדהימים בפלפולם, ובמהלכים משובבי נפש של מוסר זך, המוסיף כוחות נפש לעמול ולעיין ולשקוד באוהלה של תורה, ולא לרצות דבר. חוץ מתורה ועוד תורה, ועוד תורה.

יתום היה זלמן. הוא איננו זוכר את אביו, כי בן שנה היה כאשר חלה אביו בדלקת ריאות קשה המכונה "שחפת", וידי הרופאים בברלין קצרו מלהושיע. נחום גדליה גנץ הותיר בלכתו אלמנה צעירה עם שש בנות, וינקותא אחד בשם זלמן, שבקושי מלמל את המילה "אבא".

פייגע גנץ היתה אישה אמיצה, חזקה וחסונה נפשית. העוצמה האישיותית שלה נבעה מן השורשים הטובים שלה. אביה הרב משה אורי בליינגולד היה ראש ישיבה קטנה בעיירה השכנה, ואמה רוחמה חיה, אשת חיל השופעת נהרות גועשים של אמונה תמימה, שאחזה תדיר בידיה ספר תהילים ישן, שהיה רטוב ולח מדמעותיה. ושערי דמעות כידוע לעולם לא ננעלים. פייגע עם הוריה הקשישים ליוו את נחום גדליה בדרכו לבית העלמין, ומסביבם מאות תושבי העיירה. בשקט מופתי התנהלה הלוויה, בעוד רוח חורף טורדנית מניעה צמרות אלון וברושים, ועננים כבדים מאיימים על שלג שיבוא. השלג אכן ירד לו מן שמיא, כנוצות קטנטנות שבריריות, נע ימינה שמאלה בשובבות אופיינית. ומלבין

דרכים, גגות ובית עלמין ארוך אחד, שבאמצעו חפור בור חדש טרי.

הבור של היהודי הכשר, קובע עיתים לתורה, מתחסד עם קונו, ישר דרך ונקי כפיים, השען ר' גדליה זיכרונו לברכה. למספידים היו הרבה דברים טובים לומר על האיש הכשר שנפטר בשם טוב מן העולם, והדברים אכן נאמרו. אביה של פייגע, הגאון הרב משה אורי בליינגולד, ממרומי שמונים שנותיו נשא את ההספד המרכזי. כולם ידעו בעיירה שבתו פייגע השתדכה עם נחום גדליה השען, איש פשוט, לא בנם של גדולים, עקב המום המסוים ההוא עמו נולדה, שלא היה אלא צליעה בולטת, שנבעה מרגל ארוכה לצד רגל קצרה.

בעיניים בורקות מהתרגשות, על רקע בכיו של זלמן התינוק אמר "חתני האהוב והיקר כאן המקום והזמן לספר על גדלותך במידות, בענווה, באהבת תורה. עמלת לפרנסתך אבל מתוך מסירות נפש ידעת לנצל כל דקה פנויה ללימוד תורה. משכרך הדל, הפרשת חומש, למען אחזקת לומדי תורה. פייגע איננה יודעת, אבל זה הרגע לספר לקהל הקדוש, שמעבר לתרומתך הנעלה, דאגת להתרים ידידים ושכנים, כדי שאוכל להחזיק את ישיבתי. תמיד אמרת לי בענווה אופיינית 'אני רק שען, אבל המחוגים של הלב שלי נעים סביב הציר האמיתי, תורה, תורה, תורה'. נחום גדליה חתני האהוב תמיד חיזקת את ידי גם בשעות קשות... שעות בהם עמדתי לסגור את הישיבה מחוסר תקציב לפתע הופעת עם מעטפה שמנמנה בידיך, בדיוק ברגע המכריע... ולחשת על אוזני 'אבא, הארון נושא את נושאיו, זה לא כסף שלי, ולא של התורמים שלנו, זה הכסף שנובע פורח ומלבלב מפיהם של תלמידיך'. פייגע בתי היקרה, בעלך היה דוגמא ומופת ליהודי צנוע, ששאף לרומם את העולם התורה. הקב"ה קטף את השושנה מסיבותיו העלומות, אבל כאן, במעמד הזה, אני רוצה להבטיח לנחום גדליה חתני האציל, שאעשה הכל כדי שבנו, הוא נכדי זלמן הינוקא, יזכה לגדול על מבועי התורה ויפאר את עם ישראל בחוכמתו וביראתו. זו צוואתו של נחום גדליה, זה רצונו הקדוש ואנחנו בחסדי השם, ניישם זאת.

כשהיה זלמן בן 11 אמו אימצה אותו אל ליבה ולחשה באוזנו "זלמן בני אהובי, עוד זמן קט עלינו להיפרד. פניך נשואות לעיר הגדולה שם תסתופף אצל גדולי התורה והיראה ותזכה להגשים את צוואתו של אבא שלך, שלא היכרת. אבא רצה שתהיה גדול בתורה, וברוך השם, מלמדיך מעידים עליך כי נועדת לגדולות". זלמן עלה לרכבת ונפרד בדמעות מאמו ומאחיותיו. מי יודע מתי יזכה לראותם?

פרק ב'

הסבא קדישא היה לו לרב, לידיד. לאבא. היתום עדין הנפש מגרמניה שבה את ליבו, בשאיפתו הגדולה להצליח בלימוד ובתיקון המידות. זלמן שתה בצמא את דיברותיו של הסבא, שאל שאלות, הביע דעתו, וקיבל בהכנעה נזיפות מוסריות כשהיה צריך. ידו לא משה מיד רבו.

יום אחד ריחפה שמועה בישיבה כי הסבא נוסע לפראג, לפגישה, לביקור, לנופש בריאותי. הדברים לא היו ברורים. זלמן נרעש. יותר מיומיים שלושה בלי הסבא! נפשו לא השכילה להפנים זאת. הוא ביצע תחקיר אצל המשגיח, והתברר לו כי לפחות ארבעה שבועות ייעדר הסבא מן הישיבה.

לבו של הצורב בן ה -17 נחמץ בקרבו. "אני נוסע לפראג, אין לי ספק שראש הישיבה הולך ללמוד עם אחד מגדולי הדור, אני כבר אטה אוזן ואקלוט מפיו פניני חוכמה" גמלה החלטה בליבו.

הסבא עלה לרכבת בליווי בנו הצעיר, וזו הפליגה לדרכה. זלמן חיכה מספר שעות ועלה על הרכבת הבאה המובילה לפראג. שעת צהריים. די בקלות הוא איתר את האכסניה הכשרה ורחבת הידיים, בה התאכסן ראש ישיבתו ומורה דרכו. הוא צעד מהוסס פנימה, וקלט בזווית עינו את הסבא יושב ליד יהודי ישיש, כפוף ורזה הישוב על כיסא גלגלים. זלמן הסתיר את פניו עם כובעו, עשה עצמו מנמנם, אך אוזניו כאפרכסת. "אתה לא שומע ר' משה, עולם התורה חייב להתפתח, חייב לגדול, חייב להתרחב. אסור לנו לתת להשכלה לאכול אותנו בכל פה... וגם הציונות טורפת לנו נשמות, אתה מבין ר' משה!" הסבא מדבר בלהט והזקן הצנום על כיסא הגלגלים מהנהן בראשו בהסכמה. "אנחנו חייבים לייסד ישיבות בכל פינה שיש שם מניין יהודים, כל אברך שיודע ספר חייב להרגיש חובה למסור נפשו ולהרביץ... לא כך ר' משה?". הזקן ממשיך להניע ראשו בהסכמה. "אנחנו נקים עוד ישיבות בברלין, בוורשה, במוסקבה, בקייב, בווילנא, ללא ננוח. לא נרפה. מה אתה אומר ר' משה?". הזקן ממשיך להנהן, לא מוציא מילה מפיו, עד שבא המטפל שלו וביקש להסיעו לחדרו. אחרי שעה של חידושים, הסבא מדבר והזקן מהנהן, הבחין הסבא בתלמידו. "ר' זלמן מה אתה עושה כאן?". אחרי התנצלות רפה, ביקש זלמן לשאול את הסבא "מי האיש הזה? האם הוא גביר גדול שיש לו הון אדיר להקים ישיבות?". "לא" השיב הסבא. "אז הוא בוודאי עסקן גדול ובעל השפעה, שיש לו קשרים ענפים שכדאי לנצלם על מנת להגדיל ולהוסיף ישיבות", התעניין הצורב.

"לא ר' זלמן, האיש אינו גביר, אינו עסקן ולא בעל השפעה. בעבר הרביץ תורה, כיום הוא איש עני, לא מפורסם, זה מספר שנים שהוא נכה ואילם".

"אבל דיברת איתו בכזה להט, אז אם אין לו השפעה ואין לו כסף, מה הוא כבר יכול לעשות?". "זלמן, זלמן, רק דבר אחד הוא יכול לעשות? דבר אחד בלבד. הוא יכול רק לרצות לעשות תורה, יש לו רצון עז שעולם התורה יפרח ויגדל, ואת הרצון הזה אסור לקחת ממנו, את הרצון הזה צריך לעודד, לרומם, להגדיל. כי כשיש ליהודי, כל יהודי, ואפילו חלש ועני רצון להגדיל תורה, הרצון הזה פועל נפלאות... אתה הבנת ר' זלמן? הבנת?".

לימים, כשר' זלמן עצמו הפך למרביץ תורה גדול הוא נהג לספר לתלמידיו על המוסר המזוקק והעצום ששמע וראה אצל הסבא קדישא, באותה אכסניה נעימה ומוצלת בפראג.

גשר מאחורי הסיפור

יש מי שטוען, כי הישיש החולני על כיסא הגלגלים, לא היה אלא סבו של זלמן הצעיר, שהיה כאמור מרביץ תורה גדול, אך חלה בערוב ימיו והובהל לטיפול רפואי בפראג. הסבא עצמו בנעוריו, למד אצלו תורה, ומשום הכרת הטוב האצילית שלו, נסע אליו ועודדו.

אגב אורחא, זלמן לא הכיר את סבו עקב מחלתו, צוק העיתים, הדרכים הארוכות ולימודיו בעיר רחוקה.

תפילה

רבונו של עולם

אל תתן לי לשכוח אף לא לרגע אחד שבכל מה שעובר עלי, אין לי לאן לברוח אלא אליך. כי אני שוכח. כי כשקורה משהו קשה, ואני מודאג, ואני חרד, ואני לא יודע מה לעשות, ואיך להמשיך, זה הכל כי אני שוכח אותך אבא. כי כשזוכרים אותך, ומחוברים אליך, אז אין דאגות ואין חרדות. הרי מה שקרה גם זה הגיע ממך, וגם זה בודאי לטובה, הרי לא קורה פה שום דבר שלא היה צריך לקרות.

אז איך זה שכחתי אותך אבא? איך זה שנכנסתי למצב רוח כל כך קשה? איך שכחתי שהדבר הכי טוב והכי יעיל והכי מרגיע והכי אמיתי זה לברוח אליך?

לספר לך בפרטי פרטים כל מה שקרה, אפילו שאתה יודע הכל.

לבקש ממך שתשמור עלי, ותרגיע אותי, ותעודד אותי, ותראה לי איך ממשיכים.

ואם זה קשור באדם אחר שפגע בי או עלול לפגוע בי, תעזור לי לזכור את הדרך הנפלאה הזו שמתפללים עליו בכל הזדמנות, ומבקשים ממך אבא שתשפיע עליו רק טוב, ומזכירים אותו בהתבודדות, וחושבים עליו בברכת כוהנים ופתאום רואים ניסים ונפלאות, פתאום הוא מאיר פנים, ואומר מילים טובות, וגם אצלי הלב מתמלא אהבה אליו והכל מסתיים כל כך יפה.

תעזור לי לזכור אותך ולדבר אתך בכל מה שעובר עלי, כמה שיותר, כי רק אצלך אבא אני מוצא מרפא לנפשי.