ח סיון תשע"ז

אור המדרש והזהר בפרשה לאחר שבועות[1]

השבת הסמוכה לשבועות היא בעלת הפרשה הארוכה ביותר במנין הפסוקים, קע"ו עמינד"ב סימן. ובחידושי הרי"מ (רבי יצחק מאיר מגור, סבו של ה'שפת אמת') כתב: המדרש [רבה] מאריך יותר מכל מקום, ובזהר הקדוש [האדרא רבא – דרושים ביסודות סתרי תורה][2] ולמה? נראה לפי שבכל שנה הפרשה בחג השבועות שניתנה לנו התורה ומתחדש בטוב ה' יתברך נתינת התורה על כל השנה, ובנקודה שנקראת 'ראשית' תלוי כל מה שאח"כ, והמדרש הוא שדורש וחוקר מהתורה, והזהר הקדוש מאיר אור התורה ואומר 'תא חזי' [לעומת הלשון בגמרא 'תא שמע'] ובעת שה' יתברך מחדש ונותן בטובת עין מתפשט שנוכל לידע לדרוש ולחקור, גם האור מאיר ביותר...עכ"ל חידושי הרי"מ.

הקשר נוסף לסמיכות של פרשתנו ושבועות ניתן ללמוד מפירוט קרבנות הנשיאים המובא באריכות בסוף פרשתנו. עפ"י היסוד המובא בספרים שסיבת החזרה של הקרבנות שהיו זהים לגמרי איש לרעהו, ללמדנו כי למרות המעשה החצוני שהוא זהה, עבודת הלבב שהיא נשמת המעשה, שונה ונבדלת כל יהודי ויהודי לפי כחותיו המיוחדים ולפי עמלו ויגיעתו בתורה ובשמירת דקדוק המצוות. ואולי דוקא בפרשתנו הסמוכה לשבועות בה כל ישראל קבלו את התורה, והיא שווה לכולם בגדרי החיוב (בד"כ כמובן להוציא פרטים מיוחדים שנקבעים אך ורק עפ"י אמות ההלכה של גדולי ישראל בדורותיהם) הרי מקרבנות הנשיאים, שמדברי המדרש רבה הארוכים בפרשתנו, אנו למדים על השוני והמיוחד של כל אחד מהם, גם כל יהודי בקיימו כל אחת מהמצוות שנתנו בסיני יקיימן עם חלק נשמתו וכליו המיוחדים וחלק תורתו שניתן לו בסיני.

ביאור ענינו של הנזיר שבא מהדרום

הגמרא בנדרים מביאה מעשה מופלא שבעז"ה נצעד בעקבותיו של אחד מגדולי ראשי הישיבות בדורנו שביאר בעומק סוגיה זו. ואלו דברי הגמרא (נדרים ט' ע"ב): אמר (רבי) שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד; פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו[3], אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר: איש... כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'...עכ"ל הגמרא.

בספר שם דרך (במדבר מאמר ג') לרב שמחה מרדכי ברוידא זצ"ל ראש ישיבת חברון הביא הסבר מעמיק ששמע מפי הרב דניאל מובשוביץ זצ"ל הי"ד, בעת שהיה בבית התלמוד ב'קלם' בשנת תרצ"ה, ואלו דבריו: מבואר בגמרא שחששו של שמעון הצדיק (הוא התנא משיירי כנסת הגדולה, המוזכר בתחילת מסכת אבות) לאכול מקרבן 'אשם נזיר' היה מאחר והנזירים היו נודרים נזירותם לאחר שהתחרטו על חטאיהם, וכשנטמאו ונתרבו עליהם ימי נזירותם (מאחר ומתחילה לא נתכוונו אלא לנזור נזירות של ל' יום בלבד, ר"ן שם). היו מתחרטים, וא"כ יתכן ואין כוונתם שלימה ונחשבים מעין 'חולין בעזרה'. [ודברי הר"ן שם בהמשך, וזלה"ק] שמתוך שאין כוונתם רצויה, אף קרבנותיהן אינם רצויים, אבל בהך גברא שבא מן הדרום ליכא למיחש להכי, שכיוון שהיתה כונתו כל כך רצויה בתחילה, אנן סהדי שלא נתחרט. (לשון הר"ן שם).

מה היתה מעלתו של הנזיר שבא מהדרום שהביאה להתפעלות כה גדולה של שמעון הצדיק? הדרך השגורה להלחם מול היצר היא להעמיד מולו חשבון של 'שכר עבירה כנגד הפסדה', דהיינו חישוב שכר הנאת הרגע כנגד הפסד נצחי של יסורים...וכדברי הגמרא (מועד קטן ה' ע"א) אמר רבי יהושע בן לוי: כל השָׁם ארחותיו, זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה, שנאמר (תהלים נ' כ"ג) ושָׂם דרך, אל תקרי ושׂם אלא ושׁם דרך אראנו בישע אלקים. פירש רש"י: זה השָׁם ארחותיו המחשב הפסד מצוה כנגד שכרה...

[התמודדות ע"י התגוננות וע"י התרוממות]

כאשר דרך ההתמודדות היא במהלך של חשבונות כדאיות, עלול האדם להתפס ברגע של חולשה למלכודת 'היצר הסוכן בנו' [עפ"י פיוט בתפלות ימים נוראים]. מכך חשש שמעון הצדיק שגם נזירים שנמצאים בדרגא גבוהה מאוד [הרמב"ן (במדבר ה' ו') השווה אותם לכהן המשרת אלקיו. ובמדרש (במדבר רבה י' י"א) נחשב ככהן גדול] עלולים ליפול במהמורות היצר.

ברם אחרת לגמרי היתה תפיסת עולמו של הנזיר שבא מהדרום. תשובתו לפחז יצרו – 'רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך' חשפה את גודל נפשו ואת ראייתו הבהירה והמופלאה מה הדרך ללחום כנגד היצר, לא חישובי הפסד ורווח, וגם לא הצבת גדרות וסייגים כדי לא להכשל, אלא תפיסת עולם בהירה שהרגשת הגאווה והנחוחות כמה יפה הוא שנקרה במוחו בעת שראה את בבואתו נשקפת מן המעיין כלל אינה עולמו, והיא שעמדה כחומה מול פחז היצר!

משל למלך שהיה מהלך ברחובות עיר שהיתה רוויה משלוליות ובוץ בימי הגשמים, והנה ראה קבוצת נערים משחקת בכדור, התעוררה בו נקודת הילדותיות התמה ורצה לשחק גם הוא, אמנם עצר עצמו. שתי נקודות מבט יכולות למנוע אותו מכך, האחת – בגדי המלכות עלולים להתלכלך ברפש ובוץ, ואוי לאותה בושה. אך יש מבט הרבה יותר מעמיק ומכריע – אין זה כלל ראוי למלך לשחק ברחובות העיר זו פגיעה בעצם המלכותיות שלו!

מכך התפעל שמעון הצדיק ממבטו של הנזיר, בדרך זו אין חשש לחרטה ונסיגה, גם בהתחדשות מצבים בלתי צפויים, משום כך שתמיד נצבת לעומתו ההרגשה: אין זה עולמו, ולא מתאים לדרגתו ומעלתו. עד כאן דבריו של הרב דניאל מובשוביץ זצ"ל הי"ד.

הוסיף הרב שמחה ברוידא זצ"ל: לכל אדם עולם משלו, עולם של גדלות ובהירות השקפה למה עליו לשים מבטו כל רגע מימי חייו, עולם שאין בו תפיסת מקום לפחז היצר הנדחה בקריאה 'רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך'.

[ביאור ברכת חכמים מופלאה במסכת ברכות]

הגמרא בברכות (י"ז ע"א) מספרת על ברכה מיוחדת שהיו מברכים חכמים איש את רעהו, כאשר היו יוצאים מבי מדרשא וחוזרים למקום מגוריהם : כי הוו מפטרי רבנן מבי רבי אמי, ואמרי לה מבי רבי חנינא, אמרי ליה הכי: עולמך תראה בחייך ואחריתך לחיי העולם הבא, ותקותך לדור דורים, ליבך יהגה תבונה, פיך ידבר חכמות ולשונך ירחיש רננות, עפעפיך יישירו נגדך [פירש רש"י: 'יישירו' לשון יושר, שתהא מבין בתורה כהלכה], עיניך יאירו במאור תורה, ופניך יזהירו כזהר הרקיע, שפתותיך יביעו דעת, וכליותיך תעלוזנה מישרים, ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין. [פירש במתיבתא: עתיק יומין  כינוי לקב"ה עפ"י דניאל ז' ט': 'ועתיק יומין יתיב' ופירש המלבים: הקב"ה שהוא נעתק מן הימים והזמן, ר"ל שאינו תחת הזמן.]

ממשיך במאמרו ומבאר הרב ברוידא דברי הגמרא: ...עולמך תראה בחייך – המובן 'עולם' הוא עולם נצחי. והברכה שברכו איש את אחיו, שעולם הבא של נצח יראו עוד בחייהם...ומה היא הדרך לזכות לראות את 'עולמך בחייך'? באו רבנן ומנו תשעה איברי הגוף ומייעדים תפקיד לכל אחד ואחד מהם, וכביאור המהרש"א: נקטו כל הכלים והאיברים ללימוד התורה: הלב והכליות - בעיון ובמחשבה, הפה לשון והשפתיים – כלי הדבור, והעין לראות, והאוזן לשמוע, והרגליים לרוץ למקום תורה – הם כלי המעשה המגיעים לתורה, אבל ידים לא נקט, שהם כלי המעשה ממש ולא שייכים כלל בלימוד התורה אלא לעשות מצוותיה [עכ"ל המהרש"א]. ומבואר בזה כי 'עולמו' של תלמיד חכם אפשרי שיראה בחייו רק אם ישכיל להשתמש בכל איבריו לתורה, וע"י כך יבנה לעצמו 'עולם' שלם שבו ישים מגמתו ומבטו, כ'עולמו' של הנזיר שבא מהדרום. עכ"ל הרב שמחה ברוידא זצ"ל בספרו המופלא שם דרך.

[תנא דמסייע ליה מבית המדרש של סלבודקא]

בספרו של הרב יצחק אייזיק שר זצ"ל לקט שיחות מוסר (פרשתנו מאמר 'הנזירות'), ניתן לראות יסוד משותף ב'תורת הלחימה' ביצר והיא הגבהת המבט על רום מעלת האדם ביחס לשפלות ונמיכות היצר, כבר ב'כותרת' המעטרת את המאמר ניתן לראות את יסוד הדברים וכך מובא בה: עיקרה של הנזירות אינו ב'סור מרע' אלא בחיוב שבהרגשת החשיבות והקדושה. בגוף המאמר עצמו מעט מדבריו שם: פרשיות אלו מלמדות אותנו עד כמה יש לנו להתחנך בקדושה...עלינו להתגאות בכך שאנו בנים לאבות קדושים אלו שעמדו למרגלות הר סיני ושמעו את דבר ה' פנים בפנים [להזכירנו אנו נמצאים בשבת לאחר שבועות – זמן מתן תורה]...בכך צריך כל אחד להיות חשוב בעיני עצמו ולהכיר חשיבות חבירו, והכרה זו תדרבן אותו להתעלות במעלות הקדושה ולהנהיג על פיה את עצמו ואת ביתו בדרך טובה – בה' יצדקו ויתהללו [ישעיהו מ"ה כ"ה]...עיקר הנזירות איננה עצם ההמנעות משתיית יין, אלא הקדושה והחשיבות שבה [כאן מביא הרב אייזיק שר דברי הגמרא מנדרים ט', ואח"כ כותב:] לכאורה יש לשאול, מפני מה נדר בנזירות וגידל שער ראשו עד ל' יום, היה לו לידור או להשבע שיגלח שערו בו ביום?! אלא שאותו נער חכם גדול היה וידע כח היצר, וידע שאם ינדור לגלח את שערו יסיתו יצרו לעבור על נדרו. ואף אם יגלח עתה, הן ישוב השיער ויצמח ויצרו יפחז מחדש, ומי יודע אם יתמיד במלחמתו בו.

אלא העצה כנגד היצר היא 'בתחבולות תעשה לך מלחמה' מיניה וביה נשדי נרגא [נזרוק בו גרזן, עפ"י פסחים ל"ב ע"ב. שם משמעות הביטוי היא הקשו קושיה חזקה, וכאן בצורה מושאלת לביטוי של צורת תקיפה ולחימה ביצר] להשתמש בגאווה לגאווה דקדושה, ויגבה לבו בדרכי ה'. אם היצר התגאה בשיער, יגדלו פרע לשם ה', יהיה הוא קדוש והשיער קודש, והרי התגאה בקרבת אלקים ובחשיבות האמיתית שיש לו בעולם. היצר אותו ריקא – מתגאה בעולם שאינו שלו, והוא יתגאה בעולם שלו – עולם של 'להתענג על ה'...ובזה יתקדש ויתרומם להיות קדוש לה' עד שלא תהיה ליצר הרע כל אפשרות להתקרב אליו, לפתותו לקלות דעת וקלות ראש...ובכך לא יירא עוד גם לאחר שיגלח את שערו ויצמח מחדש, כי כבר התעלה והתקדש, וזהו הדגש שהושם בנזיר על ראשו, ראש נזרו (במדבר נשא ו' י"א) היינו שיש לו כתר ונזר על הראש, וראשו עצמו קדוש הוא, שזהו כובד הראש והכרת חשיבותו העולה עד שמי מרום. עכ"ל הרב אייזיק שר זצ"ל.

ומעולם אחר בעולמה-אולמה של תורה. האדמו"ר מסלונים הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל בנתיבות שלום (פרשת במדבר מאמר 'ודגלו עלי אהבה') כתב על הפסוק במשלי (ג' י"א) מוּסַ֣ר ה' בְּנִ֣י אַל־תִּמְאָ֑ס – המוסר הגדול שיהודי לא ישכח שהוא בדרגת בן לרבונו של עולם, והנהגותיו תהיינה במבט זה! (יסוד זה בעבודת היהודי הוא חוזר עליו פעמים הרבה בספריו בשם 'הסבא קדישא מסלונים').   

[משמעות מקום הנזיר דרום – דר רום]

בשולי דבריהם המופלאים אאחוז, ובעז"ה אנסה להוסיף 'פעמוני תכלת' זעירים עפ"י מתנת ה' שנתן בחלק עולם התורה שקבלה נשמתי בסיני: הנזיר הגיע מהדרום, למאי נפק"מ, מה בא ללמדנו זה? בדרך אפשר, 'דרום' מלשון דר – רום, דהיינו אין הגמרא מלמדת אותנו את מקומו הגאוגרפי של הנזיר, אלא את מיקומו הרוחני, דהיינו הנזיר היה במבטו ותפיסת חייו דר ברום בעולם העליון, ומשם כל תהלוכות השקפת חייו בהן הבחין שמעון הצדיק ולכן בקש לאכול מקרבנו, כי גם הוא חפץ להתחבר להשקפת עולם גבוהה זו. זאת ועוד, הגמרא ציינה את תכונתו שהיה 'יפה עינים וטוב רואי'. אדם שהסתבך בעבותות החטא, הרי שהצער ורגשות הכשלון אופפות אותו (ודאי שחלק מתהליך התשובה כרוך בהכרתו וצער על מעידתו, אך אח"כ חייב לשוב לעבודת ה' מתוך שמחה ומתוך שמחת התשובה) עם כל זאת בענייננו, נזירים שיתחרטו על נזירותם אפשר בשעת הבאת הקרבן שפניהם לא יבהיקו באור נגוהות, אמנם נזיר זה מרום מבטו – שמחת הארת נפשו הפנימית הקרינה על מראהו. 

לימוד תורה הנובע ממעיינה הפנימי והטהור של נשמת האדם, משרה על איבריו שמחה והארת פנים – הפְּנִים ישתקף בפָּנִים.

 נשיאת ראש בני גרשון רמז לנשיאת ראש למתרחקים

בספרו של הרב יצחק מגלד זצ"ל צלח רכב מחכמי בגדאד, מבאר בדרך דרוש שמו של גרשון, וכך כתב: נָשֹׂ֗א אֶת־רֹ֛אשׁ בְּנֵ֥י גֵרְשׁ֖וֹן גַּם־הֵ֑ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם (במדבר ד' כ"ב) רמז לבעל התשובה שנקרא 'גרשון' כי היו נגרשים מנחלת ה' ועכשיו באו לחזור בתשובה. ואמרו רז"ל (ברכות ל"ד ע"ב) מקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. וזהו נשא את ראש גרשון, לשון גדולה. וזהו גם הם, ג"כ לשון גדולה. לבית אבותם למשפחותם, כי הנה הטעם החסד שעושה הקב"ה עם ישראל שיחזרו בתשובה ויקבלם...לפי ששרשם קדוש מבני אברהם יצחק ויעקב, לכן אם טעו יחזרו לשרשם...וזהו לבית אבותם למשפחותם. (כן פירש הרב שמחה בונם מפשיסחא, מובא בקול מבשר בפרשתנו).

קהת עיקר כחם בלמוד, גרשון עיקר כחם בתפלה

נָשֹׂ֗א אֶת־רֹאשׁ֙ בְּנֵ֣י קְהָ֔ת מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י לֵוִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם (במדבר ד' ב'). נָשֹׂ֗א אֶת־רֹ֛אשׁ בְּנֵ֥י גֵרְשׁ֖וֹן גַּם־הֵ֑ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם (שם שם כ"ב) בחקל יצחק לאדמו"ר מספינקא זצ"ל הי"ד (הספר נדפס לראשונה לאחר השואה ע"י נכדו בארה"ב תשי"ב[4]) ביאר וזלה"ק: [יש] לפרש מדוע בקהת נאמר מקודם למשפחותם, ובגרשון נאמר מקודם לבית אבותם. עפ"י מה שכתוב מרבינו הקדוש מהרי"א מזידיטשוב זצוק"ל שאמר אשר רבינו העטרת צבי [ביאור על הזה"ק] ע"י כח ואור התורה הקדושה בא לעבודת התפלה, ורבינו הרבי משה (מסאמבור) זצוק"ל ע"י עבודת התפלה בא לאור התורה הקדושה. והכא נמי יש לומר דבני קהת היה להם כח גדול בלמוד התורה הקדושה כדאיתא במדרש רבה, וע"י זה באו לעבודת התפלה, וע"כ נאמר בהם למשפחתם [גימטריה תתס"ח], שהוא גימטריה נז"ר תור"ה [תתס"ח], או כת"ר רמ"ח [תתס"ח], וע"י זה באו לבית אבותם, דתפלות אבות תקנום (ברכות כ"ו ע"ב) דאברהם תקן תפלת שחרית, ויצחק מנחה, ויעקב ערבית, אשר הר"ת שמ"ע גימטריה ת"י, וידוע דעיקר התפילה בלב, כמאמר חז"ל (תענית ב' ע"א) ולעבדו בכל לבבכם, איזה עבודה שבלב זהו התפילה, וזהו לבי"ת - ל"ב י"ת, דהיינו התפילות. אבל בני גרשון שהיו ענווים ושפלי רוח, וע"י זה שפכו כמים ליבם נוכח פני ה' בתפלתם, ועיקר עבודתם היה ע"י התפילה, וע"כ נאמר בהם לבית אבותם שהוא התפילה, וע"י זה באו להתורה שהוא למשפחותם.

ביאורי רב ותלמידו לברכת כהנים

פרשה קטנה-גדולה מאוד בפרשתנו היא ברכת כהנים. מענין לראות שבספר חרדים לרב אלעזר אזכרי זלה"ה כותב (פרק י"ב חלק ד'): וישראל העומדים פנים כנגד הכהנים בשתיקה, ומכוונים ליבם לקבל ברכתם כדבר ה', הם נמי בחלק המצוה. ראה בפסקי תשובות על המשנה ברורה (קכ"ח סעיף א' אות ב') שהאריך בדברי גדולי הדורות בסוגיה זו, האם ישראל בעצם קבלתו את הברכה, גם מקיים מצות ברכת הכהנים. מבין הסוברים שמקיימים הם ה'הפלאה' (מרבותיו של החת"ם סופר שהוא הולך בשיטת רבו, שו"ת או"ח כ"ב, קס"ז)  עמק ברכה לרב אריה פומרנציק זצ"ל (עמ' י"ח בספר) ועוד. מאידך מגדולי החולקים הם הריטב"א (סוכה ל"א) בהמשך הדורות 'ערוך השולחן' ועוד. כן ראה גם מנחת אשר לרה"ג הרב אשר וייס שליט"א בפרשתנו, שדן בסוגיה זו בבהירות כדרכו בקודש.

[ביאור הנצי"ב בהעמק דבר]

יברכך ה' – נכלל בזה לכל אדם כפי הראוי לו להתברך...הברכה תהא לפי הברכה שנתברך עד כה. לעוסק בתורה – בלמודו, ולעוסק במסחור – בסחורתו. כך נכלל בזו הברכה הכללית יברכך ה' תוספת לכל אדם במה שיש לו. וישמרך – דכל ברכה בעי שמירה שלא תיהפך לרועץ ח"ו. בעל התורה – בעי שמירה מן הגאווה וחלול ה' וכדומה, וכמשמעו שלא ישכח. בעל נכסים – בעי שמירה שלא יהיה העושר לרעתו כמו בקרח ובנבות היזרעאלי. וכמשמעו שמירה מגניבה ואבידה וכדומה. וכל ענין הטעון ברכה נדרש לשמירה מן הגורם לצער.

יאר ה' – היינו שהכל יראו שעליך זורח אור ה', ולא שזהו הצלחת המזל. ומשמעות פניו היינו השגחתו, כעין לשון 'ופניתי אליכם' (ויקרא כ"ו ט') ויש שהוא מושגח מהקב"ה אבל אינו ניכר שאך השגחת ה' עליו, וא"כ ההשגחה שלא באורה, אבל כאשר הכל מכירים שהשגחת ה' היא מַצְלַחַתוֹ [כלומר גורם הצלחתו], מיקרי יאר ה' פניו אליך, יהיו פניו אליך בהארה... עכ"ל הנצי"ב – הרב. ומכאן לתלמידו –

[ביאור הראי"ה בעולת ראי"ה]

ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום – ברכת ה' המרוממת את האדם במעלה אצילית העליונה, הרי היא מוסיפה עליו חיובים רבים בארחות הקדושה, בתקון המדות ובטהרת החיים. ולפי ערכה של ההשגה האצילית וברכת הנשמה ברוחניותה, ככה מתגדלת היא התביעה הגדולה להצדקת המעשים, עד שאם לא חסדי ה', הזוכר יצוריו ברחמים ויודע יצרם וכובד הטבע החומרי...מבלעדי זה לא היתה כלל אפשרות של עמידה, לעומת המרחב של הדרישה המוסרית העליונה, הבאה דוקא לרגלי הברכה האמיתית. ועל זה אנו מברכים ישא ה' פניו אליך ויכנס לך לפנים משורת הדין, בהיותך מתרומם לחוש ולהרגיש את מעמקי הקדושה וחובותיה העצומים, אמנם הסערה הנפשית לא תוכל לחדול, בהיותה חשה שאין חובותיה מתמלאים מצדה, ומניעת השלום הפנימי היא עכבה גדולה לתשלומיה של הברכה במילואה וטובה. על כן היא ממשיכה את שפעה וישם לך שלום, שהשלום הנפשי יושם על מכונו...עכ"ל הרא"יה בברכת כהנים.

נלקט  ונערך בחסד ממרומים ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 052-6514000