פרשת נזיר באה לאחר פרשת סוטה, מביאים חז"ל: 'דתניא רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך: שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין' (סוטה ב,א). 'יזיר עצמו מן היין - שהיין מביא לידי קלות ראש והוא גרם לה' (רש"י). היין גרם לקלקול הגדול של הסוטה ולכן הרואה יזיר את עצמו מהיין, שלא יקל ראש וימשך אחרי זה, שידלק בו יצר התאוה. ממילא כאן מודגש החטא מהיין (של הסוטה ושל הרואה). זה מזכיר את הדעה שעץ הדעת היה יין: 'דתניא: אילן שאכל ממנו אדם הראשון. רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר (בראשית ט, כא) "וישת מן היין וישכר"' (ברכות מ,א). נראה שטעמו של ר"מ (מעבר לכך שמביא יללה) שעל היין נאמר שהוא מקרב לחטא, כמו שנאמר כאן, ולכן קשור לחטא. בפרט שהחטא היה כשחוה נתנה לאדם, כך שזה דבר שקשור בין שניהם, ולחטא, ולכן זהו הגפן שממנה עושים יין שמביא לחטא בינו לבינה ע”י קלות ראש. והנה על עץ הדעת ישנם עוד שתי דעות בגמ' שם (במדרש יש יותר): 'רבי נחמיה אומר: תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר (בראשית ג, ז) "ויתפרו עלה תאנה". ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן'. נראה שמעבר לדברים שמביאים, יש בזה צד רעיוני. לר"מ אדם חוטא בשל קלות דעת: 'ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, שנאמר (במדבר ה, יב) "איש איש כי תשטה אשתו" תשטה כתיב' (סוטה ג,א). והרי סוטה קשורה ליין כמו שנאמר בהקשר לנזיר, ממילא הגפן זהו החטא שבא מרוח שטות (וזהו שעץ הדעת עיוות את דעתו, כעין שכרות מיין). ר"נ מביא תאנה, שהיא מתוקה ומביאה לשכרות: 'דתניא: אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש חייב' (יומא עו,א) שלכן קשור לעיוות הדעת (כשכרות) וזה מכח מתיקות, מההנאות החומריות. לכן זה בא לידי ביטוי שכיסה עצמו בעלה תאנה, שמחביא את תאותיו הגופניות-חומריות בהקשר לתאנה. ולר"י זה חיטה שקשורה לדעת (שלכן הוא עץ הדעת), וזה מטעם שאדם עושה התחכמויות בכדי להתיר לעצמו לחטוא, שמתרץ את עצמו בדרכים שונות כדי להרגיע עצמו מהחששות ולחטוא. וכן אחד הדברים הגדולים שהם מביאים את האדם להתנתק מהקדושה ודרך ה', זה ע"י ההתלבטויות בדרכי ה'. כמו שמביא היהודי הקדוש שהכי חשוב להיות יהודי תמים וישר. שלא כמו שפרעה רצה להכניס בנו את ה"פן" (שמות א,י) ההתלבטויות בעבודת ה' (והשכינה הכריזה כנגדו "כן", בביטחון והחלטיות בעבודת ה'). שלושת אלו (התחכמויות, רוח שטות ותאוה חומרית) הם הגורמים לאדם לחטוא, ולכן הביאו התנאים את שלושתם, שדרכם יצה"ר מחטיאנו. (אולי לכן יש ליצה"ר כמה שמות, שבשמותיו רומז לזה: 'יצר הרע' רומז לחומריות - הצד הרע שיש באדם. 'שטן' רומז לשטות (נשמע קצת דומה) וכן גם שמו 'כסיל'. 'זקן' רומז לחכמה. אולי לכן נקרא בקהלת “מלך זקן וכסיל” (קהלת ד,יג) מלך שולט על הגשמי [שנותנים למלך כל מה שירצה] זקן זה גם כינוי לחכם [וגם הפשט שהוא זקן בשנים- עם השנים קונים חכמה, שלכן נקרא החכם-זקן] וכסיל רמז לרוח שטות). ומי שהחטיאם זה הנחש, שהוא חיצוני להם, שזהו שני הסוגים של ההשפעה לחטוא, מצד האדם (בשלושת הנ"ל) ומצד חוץ: '… שרצוננו לעשות רצונך. ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות' (ברכות יז,א). אותו הדבר קרה גם בעגל, שבמתן תורה היו אמורים לתקן את חטא עץ הדעת, ואכן נעשו כמלאכים ובני עליון, אלא שלבסוף חטאו בעגל ונפלו חזרה לחטא (ע"ז ה,א). גם בעגל הופיעו אותם התכונות של עץ הדעת. בעגל חטאו בעריות: “ויקומו לצחק" (שמות לב,ו) 'יש במשמע הזה גלוי עריות' (רש"י) [וכן בתנחומא “כי תשא” סימן כ]. שזהו כמו הגפן שקשורה לקלקול וקלות ראש, שזהו כצחוק בקלות ראש, ועריות כמו בסוטה. "וישב העם לאכל ושתו" (שם) זהו כתאנה, שנהנים בגשמיות החומרית באוכל ושתיה (וסופו לצחק כעין שכרות בדבילה קעילית) [וזה קשור בגילוי עריות בגילוי גופם, שלא ככיסוי בעלה תאנה]. והסיבה שחטאו החלה בטענתם: “ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שם,א) שבאו כביכול בטענה הגיונית שצריכים מנהיגות לכל הקהל הגדול, שזהו כחיטה ודעת. (וע"פ הסבר מרן שר התורה גדול הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א בתורת המקרא "כי תשא", שעשו את העגל כדי לרמוז לקשר עם מצרים, שבכך יבאו ביתר קלות לכבוש את הארץ. זה ממש טענה בהיגיון). וגם בעגל החטא בא בצירוף חיצוני, הערב רב: '"לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ”, הָעָם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָא עַמְּךָ. אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם מִנַּיִן הֵם עַמִּי? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עַמְּךָ הֵם, שֶׁעַד שֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם אָמַרְתִּי לְךָ: "וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי”, אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁלֹא לְעָרֵב בָּהֶם עֵרֶב רָב, אַתָּה שֶׁהָיִיתָ עָנָו וְכָשֵׁר אָמַרְתָּ לִי לְעוֹלָם מְקַבְּלִים הַשָּׁבִים, וַאֲנִי הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַה הֵם עֲתִידִין לַעֲשׂוֹת, אָמַרְתִּי לְךָ, לָאו, וְעָשִׂיתִי רְצוֹנְךָ, וְהֵם הֵם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהֵם עָשׂוּ אוֹתוֹ וְגָרְמוּ לְעַמִּי לַחֲטֹא. רְאֵה מַה כְּתִיב אֵלֶּה אֱלֹהֵינוּ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ”, שֶׁהַגֵּרִים שֶׁעָלוּ עִם משֶׁה הֵם עֲשָׂאוּהוּ וְאָמְרוּ לְיִשְׂרָאֵל אֵלֶה אֱלֹהֶיךָ, לְכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְמשֶׁה: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ' (שמו"ר מב,ו). כמו שהנחש החטיא את אדם וחוה, כך גם בעגל, הערב רב (שנחשבים כעין עם נפרד "עמך") הם שהחטיאו את ישראל. והנה גם בסוטה שחוטאת, יש קשר חיצוני, מעבר לחטא עם אדם זר, גם חטאה בא מגורם חיצוני לחטא, מבעלה: 'אמר רבי יוחנן: למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות? לומר לך: כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותן לכהן, סוף נצרך לכהן על ידי אשתו, שנאמר (במדבר ה, י) "ואיש את קדשיו לו יהיו" וסמיך ליה "איש איש כי תשטה אשתו" וכתיב "והביא האיש את אשתו" וו' ' (ברכות סג,א). נראה שבכוונה פרשת סוטה נאמרה כאן בספר במדבר אחרי הפירוט הגדול של מחנה בנ"י, כדי להדגיש את טהרת בנ"י מזרים והשפעותיהם, שלא מעורבים כמו עם הערב רב שהחטיאם בעגל. ולכן ביניהם יש את פרשית שילוח הטמאים מהמחנה (ה,א-ד) רמז להטהרות המחנה מטומאתם של הערב רב. וכן ממשיך בפרשית גוזל ונשבע על שקר (ה,ה-ח) כעין רמז לחטא העגל שבאו הערב רב לגנוב את ההנהגה. וגם העגל נעשה מהזהב שלקחו ממצרים, כך שזה עוד יותר חמור כגניבה מה', שכל שימוש בלי ברכה זהו כמעילה: 'ת"ר, אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה, וכל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה מעל' (ברכות לה,א) וכן כגוזל: 'א"ר חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה, כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל' וכו' (שם,ב) וכאן שזה ישירות ממה שה' נתן להם (שאמר שיקחו ממצרים) זהו ממש כגנב. וכן יש כאן עקרון של נשבע לשקר שאמרו "נעשה ונשמע" ובכ"ז חטאו (אמנם זה לא שבועה על הגניבה, אבל זהו עקרון של שבועה). כיון שאדם שנהנה מהעולם בלא ברכה כמועל, אז בטח שכאן זהו כמעילה, ולכן נאמר בפרשיה כאן: "כי יעשה מכל חטאת האדם למעל מעל בה'” (במדבר ה,ו) שזה מרמז על חטא העגל, ולכן זה מקשר בין עניין סוטה ונזיר שמרמז על החטא בעולם, לחטא העגל. לכן כנגדו במדבר הלכו בצורה מסודרת ע"פ ה', "ע"פ ה' יחנו וע"פ ה' יסעו את משמרת ה' שמרו ע”פ ה' ביד משה" (במדבר ט,כא) הכל מתנהל כהליכה ע"פ רצון ה'. לכן כאן מתחיל במחנות שבהם ילכו ע"פ ה', שזה כהיפך מהחטא בעולם. כל הספירה כאן היא כדי להשרות את השכינה: '"וידבר ... במדבר סיני ... באחד לחדש" - מתוך חיבתן לפניו – מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים – מנאן (שמות יב, לז); וכשנפלו בעגל – מנאן, לידע מנין הנותרים (שם לב, כח); כשבא להשרות שכינתו עליהם – מנאן (שם לח, כו). באחד בניסן הוקם המשכן (שם מ, יז), ובאחד באייר מנאם' (רש"י. במדבר א,א). עצם השראת השכינה מרמזת על ההיפך מהעגל. וכן מה שמנה אותם בעקבות המשכן כדי להשרות שכינתו עליהם, זה עצמו מרמז על תיקון לחטא, כיון שהמשכן הוא כעדות כפרה על העגל: 'מהו "הָעֵדוּת"? א"ר שמעון ב"ר ישמעאל: עדות הוא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל' (שמו"ר נא,ד). לכן בהקשרו נרמז תיקון לעגל. ובכלל המשכן נעשה כנגד ע"ז (לשיטת הרמב"ם) ולכן קשור להיפך מהעגל. וכן המשכן נעשה בעקבות חטא העגל, שירדו ממדרגתם, והיו צריכים משכן כדי להשרות שכינה בתוכו, כדי שה' יהיה איתנו בדרגתנו הנמוכה עם חטאים (שלא כמלאכים שמקודם) "לאהל מועד השכן אתם בתוך טמאתם" (ויקרא טז,טז) כמו שמסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המקרא' “תרומה”) כך שההקשר של המפקד כאן הוא השראת שכינה כהמשך של תיקון העגל. (שכך ה' מנה ביציאת מצרים, כיון שבנ"י יוצאים לקבלת התורה, ומנה אחרי העגל כשנפלו, ומנה בחזרתם לשכינה בהקמת המשכן ואחריו). לכן גם מודגש מפקד מחנה לויה ועבודתו בנשיאת המשכן במסעות, לחבר משכן-השראת שכינה, יחד עם המסעות ע"פ ה'-התרגלות הליכה בדרכיו, ותיקון לעגל, שהלוים נבחרו בעקבות חטא הבכורות בעגל: 'אמר להם האלקים: אני נתתי פרוקפי לבכורות, ועשיתי אותן גדולים בעולם, וכפרו בי ועמדו והקריבו לפני העגל, הרי אני מוציא את הבכורות ומכניס את בני לוי, לפיכך אמר האלקים למשה שימנה אותן, שנאמר (במדבר ג): "פקוד את בני לוי".' (במדבר רבה ד,ח) הרי שהמניין כאן הוא כעין ההחלפה של הבכורות בלוים בשל מעשה העגל (כיון שהמניין קשור למשכן, ומהקמת המשכן הוחלף העבודה מהבכורות לכהנים [משנה זבחים יד,ד] לכן למדו שהמניין כאן הוא כעין הדגשת ההחלפה). לכן הפרשיות כאן מרמזות על ההליכה והדבקות בה', שזה ההיפך מהחטאים, מחטאי הפרט (הסוטה) ועד חטאי הכלל (העגל).