"ויפלו על פניהם ויאמרו א-ל א-להי הרוחת לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף" (במדבר טז,כב). 'תָּנֵי חִזְקִיָּה: (ירמיה נ, יז): "שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל”, נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְשֶׂה, מַה שֶּׂה הַזֶּה לוֹקֶה עַל רֹאשׁוֹ אוֹ בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו וְכָל אֵבָרָיו מַרְגִּישִׁין, כָּךְ הֵן יִשְׂרָאֵל, אֶחָד מֵהֶן חוֹטֵא וְכֻלָּן מַרְגִּישִׁין. (במדבר טז, כב): "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא”, תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי: מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בִּסְפִינָה, נָטַל אֶחָד מֵהֶן מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו, אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו מַה אַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹשֶׂה, אָמַר לָהֶם מָה אִכְפַּת לָכֶם לֹא תַחְתִּי אֲנִי קוֹדֵחַ? אָמְרוּ לוֹ שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה. כָּךְ אָמַר אִיּוֹב (איוב יט, ד) : "וְאַף אָמְנָם שָׁגִיתִי אִתִּי תָּלִין מְשׁוּגָתִי”, אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו (איוב לד, לז): "כִּי יֹסִיף עַל חַטָּאתוֹ פֶשַׁע בֵּינֵינוּ יִשְׂפּוֹק”, אַתָּה מַסְפִּיק בֵּינֵינוּ אֶת עֲוֹנוֹתֶיךָ' (במדבר רבה ד,ו). בנ"י נמשלו לשה שכל אבריו מרגישים, כיון שכולו גוף אחד. כך גם בנ"י יש בהם אחדות מצד נשמתם, שבה קשורים זה בזה כעין גוף אחד. אמנם מצד גופם מחולקים, ולכן זה "פזורה" אבל אע"פ שבפיזי הוא מפוזר- מופרד, מצד האמת הוא מאוחד דרך הנשמה כ"שה". לכן הפס' אומר "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף" שמשמע כעין רמז, שמראש ה' רצה להעניש את כל העדה, כיון שהם כ"איש אחד" (שמשה בא לומר שאין להענישם בשל כך, אלא החוטאים נחשבים נפרדים ומבודדים). וזה קשור לקדושה המאחדת אותם, שהרי טענת קרח ועדתו היתה: “כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה'” (במדבר טז,ג), שטענו מצד הרוחניות שיש בכל בנ"י, וכנגד זה ה' רצה להעניש את כולם כאחד. נראה שלכן קרבן פסח הוא שה, שפסח מרמז על הופעת בנ"י ביציאת מצרים, ולכן קשור לשה, ולכן הוא בא בחבורה רמז לאחדות הרבים. גם קרבן התמיד הוא כבש (שה) כדי לרמז על האחדות בבנ"י, שזה היסוד לקדושה בעולם, ודרך זה אפשר להתקשר גם למעלת הקרבנות ולכן תמיד קרבן התמיד הוא הראשון והוא האחרון, שכל שאר הקרבנות בניהם, כבאים מכוחם. והנה פשט הפס' בירמיהו (נ,יז) הוא: '"שה פזורה ישראל" - הנה ישראל היה כשה פזורה ופרודה מן העדר אשר אריות הדיחו אותה והבריחוה מעדרה כי כן מלכי האומות הדיחו אותו מארצו' (מצודות), הרי שקשור לא"י. גם אצל קרח היה קשר לא"י, בטענת דתן ואבירם: "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו" (במדבר טז,יד). נראה שזה כיון שבא"י הגשמי מתקדש, וכך מעבר לחיבור מצד הקדושה, נעשה גם כעין חיבור של הגשמי ממש, בהיותנו בארץ הקודש, כעין שהגשמי מתחבר להיות כגוף אחד ממש, דבר שאינו בחו”ל. ובפרט שזוהי ארצנו, ולכן דרך היותנו בארץ שלנו, זה מאחד את הצד הגשמי שביננו, ששותף בגשמי בנחלת הארץ. והנה גם בארץ נראה שיש גילוי של גשמי ורוחני, כמו בבנ"י, שקריעה על חורבן הארץ (שהפס' מדבר על החורבן והגלות שעשו אשור ובבל) יכולה להיות מטעם שלא יושבים בה בפועל- בגשמי אין ישוב, ואפשר שזה מטעם שאין שלטון יהודי, שזה כרוחני, השליטה היא עקרונית אין בזה דבר גשמי ממשי (אלא יש רק השלכות מעשיות מזה בגשמי). כך מעמיד הב"י את שתי האפשרויות (ב"י. או"ח תקסא,א) ומכריע כדעה שהעיקר הוא השלטון (וכן גם פסקו הב"ח, המג"א והמשנ"ב). כיון שהיא הצד הרוחני-נשמתי של ישוב הארץ, ולכן היא חשובה יותר מהצד הגשמי, בדיוק כמו שהנשמה חשובה יותר מהגוף, שלכן בנ"י נחשבים כשה שהוא אחד, מהצד הנשמתי, אע"פ שהגופים מחולקים. עוד אפשר ע"פ הפשט, שמביא רשב"י משל לאותו אדם שקודח באוניה, שסופו שכולם יטבעו. וכן מביא את הנאמר באיוב שיגרום להם שיענשו על חטאיו. כך שבזה מדובר על עניין העונשים, ממילא אפשר שהנאמר "שה" זה מצד האחדות לעונש, ולכן זהו שכואב לשה באבריו, כנגד העונש שכואב. זהו: 'כולכם ערבים זה בזה, אפילו צדיק אחד ביניכם, כולכם עומדים בזכותו. ולא אתם בלבד, אלא אפילו צדיק אחד ביניכם, כל העולם כולו בזכותו עומד, שנאמר: וצדיק יסוד עולם ( משלי ו כה). וכשאחד מכם חוטא, כל הדור לוקה. וכן אתה מוצא בעכן, "הלא עכן בן זרח מעל מעל בחרם" וגו' (יהושע כב כ)' (תנחומא "נצבים" סימן ב). וכן: '"וכשלו איש באחיו"- אינו אומר "איש באחיו" אלא בעון אחיו. מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה' (ספרא ויקרא כו,לז). עוד נראה: '.. כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה נתנה להתקיים בכללות ישראל כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכו זה לזה. ואולי כי לזה רמז באומרו (ויקרא י"ט י"ח) "ואהבת לרעך כמוך”, פירוש לצד שהוא כמותך כי בשלומו ייטיב לך ובאמצעותו אתה משלים שלימותך. ואם כן אינו אחר אלא אתה עצמך וכאחד מחלקיך, ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' צוה תרי"ג מצות, ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות כהן ולוי וישראל ונשים, יש מצות עשה בכהנים שאין מציאות לישראל לעשותם, ויש מצות לישראל שאינם בכהנים, וכן בלוים, וכן בנשים, ומה מציאות יש ליחיד לקיימם להשלים תיקון לרמ"ח איבריו ושס"ה גידיו אשר יכוונו להם? אלא ודאי שתתקיים התורה במחברת הכללות ויזכו זה מזה...' (אור החיים שמות לט,לב). יוצא שכל אחד מבנ"י משלים את חלק חברו, ממילא נראה גם שכאשר אדם חוטא זה מפריע למעלת חברו, שהוא מרגיש בזה את חסרונו. בזה בנ"י כמו שה שהרגש הכאב על החסרון מורגש בכולם. ולכן המשל הוא באוניה שבמעשיו תטבע, שמזכיר את המדרש שאומר: 'מָשָׁל לְאֶחָד מֻשְׁלָךְ לְתוֹךְ הַמַּיִם, הוֹשִׁיט הַקַּבַּרְנִיט אֶת הַחֶבֶל וְאָמַר לוֹ תְּפֹס חֶבֶל זֶה בְּיָדְךָ וְאַל תַּנִּיחֵהוּ, שֶׁאִם תַּנִּיחֵהוּ אֵין לְךָ חַיִּים. אַף כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: כָּל זְמַן שֶׁאַתֶּם מְדֻבָּקִין בַּמִּצְוֹת: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקיכֶם חַיִּים כֻּלְכֶם הַיּוֹם"' (במדבר רבה יז,ו). שכך מרמז בעושה החור באוניה בים, על עניין הטביעה ביצר ואיבוד המצות. וזהו מה שנאמר באיוב שפרושו: '"כי" אם לא נתוכח אתו עד שיתנצח. הלא "יוסיף על חטאתו פשע". ויתמיד להחזיק בכפירה והכחשת האמונה. כי הלא "בינינו יספוק". שהגם שיושב בינינו שאנחנו מאמינים בהשגחה ובשכר ועונש, יטיל הוא ספיקות על האמונה' (מלבי"ם). כך שמדבר על הפגיעה בצד הקדושתי של האדם, וקשור בהשפעת הקדושה או ח"ו הרעה, ע"י השפעת חברו. (יוצא שאפשר להסביר שלוש אפשרויות לאחדות בנ"י כשה שמביא חזקיה: 1. מצד הנשמה שבנו שמאוחדת. 2. מצד העונש שנענשים זה על זה. 3. מצד השפעת התיקון מאחד לשני. וכמובן ששלושת אלו קשורים זה בזה, שמצד הנשמה המאוחדת אנו מתקנים זה את זה, ולכן גם אחראים על האחר וממילא נענשים זה על זה).