יעקב חזר מחרן עם הון גדול וצבא גדול, וכבר הוכיח את כשרונו הצבאי בעימות עם עשיו.[1] לכן יש לשער שאנשי שכם החלו לחשוש, כשיעקב ובניו חנו מול העיר שכם.

כשדינה, בת יעקב, יצאה "להיראות בעיר", שכם, שליט העיר חשק בה, תפס אותה, שכב אתה והחזיק אותה בביתו. בכך לא חרג שכם מהמקובל בקרב שליטים מקומיים, שהרי גם פרעה ואבימלך לקחו בכוח את שרה מאברהם. אולם, על פי סעיף 130 לחוקי חמורבי, הייתה זאת עברה שעונשה מוות. לכן, כדי להימנע ממלחמה עם משפחת יעקב, שכם שלח את אביו, חמור, לבקש את ידה של דינה מיעקב.

חמור הציע ליעקב ולבניו להתחתן עם אנשי שכם ולהיות לעם אחד, ככתוב: "וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ: בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ, וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם, שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ" (בראשית לד ט-י). חמור העניק לבני ישראל את הזכות לתת בנות ולקחת בנות כרצונם.

לפני שהאחים הגיבו לדברי חמור, שכם התערב בשיחה והבטיח לשלם כל מוהר שיוטל עליו. האחים התעלמו מהצעתו של שכם. שכם סבר שהוא ייצא פטור בלא כלום, האחים אמרו בליבם שהוא באמת ישלם את התשלום המירבי. בני יעקב קיבלו את הצעתו של חמור, אבל דרשו מחמור ושכם הוכחה לרצינותם: למול את עצמם. 

חמור ושכם ידעו שמדובר בניתוח מכאיב ומסוכן, בוודאי לאנשים מבוגרים. הם לא יכלו פשוט למול את כל הגברים בעיר, בפקודה, כפי שעשה אברהם לאנשיו. לכן הם נאלצו לשכנע את הנכבדים בשער העיר. חמור הציג את הצעתו לנכבדים בנוסח שונה. חמור אמר: "הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ... אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים, וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם... מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם; אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם" (בראשית לד כא-כג). כלומר, בניגוד להבטחתו לבני יעקב, הוא העניק דווקא לנכבדי שכם את הזכות לתת לבני ישראל בנות כרצונם (כנראה את הבלתי רצויות), ולקחת (בכוח) מבנות ישראל כרצונם. נכבדי שכם הסכימו להצעה, למרות הניתוח המכאיב והמסוכן, כנראה בתקווה לקבל את כל רכושם ובנותיהם של בני ישראל. יש להדגיש שהפרס הצפוי סינוור כל כך את נכבדי שכם, עד שאיש מהם לא גינה את שכם על חטאו.

דבריו של חמור שכנעו את אנשי שכם מכמה סיבות:

• חמור לא קרא לבני ישראל בשמם, אלא "האנשים האלה", כלומר התעלם מזהותם הנפרדת בתקווה שיתבוללו וייעלמו.
• חמור הבטיח לנכבדי שכם שליטה מוחלטת בבני ישראל ובבנותיהם.
• המילה "שלמים" רומזת שבני ישראל הם אנשי "שלום" ואין סיבה לחשוש מהם, "מוכנים לשלם", וגם "ישלימו" ויגדילו את מספרינו ואת עוצמתנו.

אולם כוונתו האמתית של חמור הייתה מרושעת הרבה יותר. מהצירוף של "שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ" בתחילת דבריו של חמור, לביטוי "וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם" בסוף דבריו, משתמע שחמור הציג את בני ישראל כ"קורבן שלמים".[2] כלומר אנשי שכם יוכלו לנהוג בבני ישראל כשם ששכם נהג בדינה. לדברי חז"ל, החלקים הפנימיים של קורבן השלמים נשרפו, החזה והשוק ניתנו לכוהנים, ואת שאר הבשר אכל המקריב. כלומר מדבריו של חמור נכבדי שכם הסיקו שיוכלו לנהוג בבני יעקב כמו בבהמת קורבן: חלק מהם יקריבו לאלוהיהם, חלק ימסרו לשליטי העיר, והשאר יהיה לנכבדי שכם.

כשבני יעקב שמעו על דברי חמור, הם הבינו את הסכנות שבהצעתו: מתן הכשר לאונס דינה, התבוללותם של בני ישראל באנשי שכם, ואובדן הברכה שאלוהים העניק לאברהם ולכל זרעו אחריו. בני יעקב גם הבינו שאנשי שכם נוהגים להתעלל בזרים, ממש כמו אנשי סדום,[3] שכןלא מנעו משכם לפגוע בדינה ולא הענישו אותו. בכך נכבדי שכם חרצו את דינם למוות.

שמעון ולוי הגיעו לעיר באמתלה של ביקור הנימולים ומתן תרופות הרגעה, עברו מבית לבית והרגו את חמור, שכם וכמה מנכבדי העיר. הדעת נותנת שכאשר השליטים מתו, אנשי שכם נכנעו לבני יעקב ללא קרב. צחוק הגורל הוא,שהבטחותיהם של שכם וחמור התקיימו, אם כי בניגוד לכוונתם: שכם אכן שילם את מלוא המחיר על התעללותו בדינה, ובני ישראל לקחו כרצונם את אנשי שכם וכבשו את אדמתם.