לקט מביאור שד"ל לתורה – פרשות בהר ובחוקותי

בהר

כה,ב: ושבתה הארץ שבת לה': מדוע התורה נוקטת לשון 'שביתה' (ולא מנוחה, עצירה, שמיטה וכדומה)? שד"ל: "מצוות שנת השמיטה דומה למצוות השבת, כי כמו שמצוות השבת היא לחזק בלב העם אמונת היותם גוי קדוש, כן מצוות השמיטה תביא בלבם האמונה כי גם אדמתם אדמת קודש, אחרי שהיא שובתת בשנה הזו כשביתת האל ביום השביעי ... וכמו שבמדבר היה ה' נותן להם ביום השישי לחם יומיים, כן בהיותם על אדמתם היה מצווה להם את ברכתו בשנה השישית, שתהיה תבואתה מספקת גם לשנת השמיטה". למדנו שקדושת הארץ מקבילה ונובעת מקדושת השבת, הנובעת משביתת האל ממעשה הבריאה ביום השביעי. מעניין.

בחוקותי

כו,מג: והארץ תֵּעָזֵב מהם: האם כוונת התורה שהעם יעזוב את הארץ, או שהארץ תרחיק ותעזיב את העם? שד"ל: "אחר שיִגלו ישראל מארצם, לא יצליח עליה שום גוי, ולא תהיה ארצם מיושבת כמו שהייתה, אבל תהיה נעזבת, אחרי הִפרדה מהם, ותִרצה את שבתותיה, וכן בהָשמה מהם -  אין עניינו שהם יעשו אותה שממה, אבל שהיא תישאר שממה אחרי הִפרדה מהם". הארץ טובה רק לעם ישראל. נקודה. הארץ תרחיק כל עם אחר, ובגלל ישראל ("מהם") היא תישאר עזובה. מעניין ומעודד לבאות.

כז,יב: והעריך הכהן אותה: מדוע הכהן צריך להעריך את הבהמה, הרי היא מוקדשת בלא תמורה לעבודת המקדש? שד"ל: "אין רצון התורה שיחשוב אדם שעשה מעשה קדוש ורצוי לאלוהיו, אך (אולי צ"ל: אף) אם אין מעשהו מוליד שום תועלת לזולתו, על כן ציוותה תורה שמיד כשהוא מקדיש דבר ייתן לבית ה' ולכהנים את כסף מחירו, ואחר כך יישאר הדבר בידו בתורת קדושה, ואם אחרי כן ירצה להוציאו לחולין, אז ייתן עוד חמישית ויגאלנו, וישתמש בו כרצונו", לשם כך צריך שהכהן יעריך את הבהמה המוקדשת, ואז גם האדם ירגיש שעשה מעשה קדוש המועיל לזולתו, לכהן.

שבת שלום, שבת של שביתה נאמנה לה', התקשרות עם ארצנו, תועלת במעשינו לזולתנו, מזל טוב לאירוסי אביחי ותמר, ולנישואי הלל ודוד השבוע, אורן, בן וכו'.