בהר

ויקרא כה,ד: ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ: תורה למעשה: החל מהכניסה לארץ ישראל, כל שבע שנים – תהיה "שנת שמיטה" לקרקע, אותה אין לזרוע ואת הכרם אין לזמור, את התבואה אין לקצור ואת הענבים שבכרם אין לבצור (ה). כל התבואה בכל הארץ תהיה למאכל לכל אדם מישראל ולעובדיו ולבהמותיו. נראה שכל עבודות השדה אסורות (לא רק זריעת השדה וזמירת הכרם) כי השבתון חל על הקרקע, הארץ.

ויקרא כה,ח: וספרת לך שבע שבתות שנים: תורה למעשה: לאחר שבעה מחזורים של "שנות שמיטה" תחול בשנת החמישים "שנת יובל" (י). בשנת השמיטה השביעית (השנה ה- 49) ביום הכיפורים, יש להודיע (בשופרות או בכל דרך מקיפה אחרת) לכל יושבי הארץ (ט) כי בשנה הבאה תחול "שנת יובל", שמשמעותה היא החזרת הקרקעות לבעליה המקוריים, והחזרת כל אדם שנאלץ לעזוב את משפחתו ונחלתו – אל נחלתו ואל משפחתו (י). גם ב"שנת היובל" חלים איסורי עבודת האדמה והיתר אכילה חופשית מן התבואה, כמו בכל "שנת שמיטה" (יא-יב). מכירת קרקעות תהיה אך ורק לפי תעריף של שנות תבואה שנותרו עד לשנת היובל (יד-טז), כך שבשנת היובל אין לקונה שום זכות בקרקע, והיא חוזרת, כאמור (י, כג) להשתייך לבעליה המקוריים. ניתנת זכות תמידית (אף לפני שנת היובל) של פדיון קרקע לקרובי המוכר או למוכר עצמו, לפי תעריף של מספר "שנות תבואה" שנותרו עד היובל (כז). זכות זאת של פדיון קיימת למשך שנה אחת בלבד כאשר מדובר במכירת בית בתוך עיר עם חומה ("בית מושב עיר חומה"; פסוק כט), ואם לא נפדה הבית – אינו חוזר ביובל למוכר אלא נשאר לקונה לצמיתות ולדורותיו (ל). בתים שנמכרו בישובים קטנים ללא חומה, ולא נפדו – יחזרו ביובל לבעליהם (לא), וכן בתי הלויים, אם הם בערי חומה, יחזרו לבעליהם הלוויים ביובל (לב-לג). שדות הלוויים – אינם ניתנים למכירה כלל (לד).

ויקרא כה,לה: וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך – והחזקת בו: תורה למעשה: יש לתמוך באחיך וקרוב לך כאשר הוא בצרה כלכלית, והוא מבקש את עזרתך ("ומטה ידו עמך"), ולך יש אפשרות לסייע לו, כדי שלא ייאלץ למכור את נכסיו או את עצמו. הסיוע צריך להיות בתנאי שיחזיר את הסיוע, אך בלי כל ריבית או תוספת כלשהי (לז). בכל מקרה שאחיך או קרובך השתעבד לך, עליך להעסיקו בכבוד (מ) ולא ברידוי ובעבודת פרך (מג), ולשחררו בשנת היובל, יחד עם בניו (מא). תמיד קיימת זכות הפדיון למשועבד או לאחד מקרוביו (מח-מט), אם ישיגו  את הסכום הנדרש (ערך שנת עבודה כפול מספר השנים עד לשנת היובל; פסוק נ').

ויקרא כו,א: לא תעשו לכם אלילים: תורה למעשה: אין לעשות אלילים (אפילו לצורך אחרים) ולא להקים פסל ומצבה לכבוד אלילים, ואף אין להכין אבן משכית לצורך השתחוויה לאלילים. שמירת שבת ויראה מן המקדש והעבודה בו, יסייע בידינו לקיים איסור זה של עשיית אלילים (ב).

בחוקותי

ויקרא כז,ב: איש כי יפליא נדר – בערכך נפשות לה': תורה למעשה: אדם שמחליט לנדור לה' את ערך עצמו או ערך של אדם אחר, תעריף הנדר הוא קבוע: זכר בין גיל עשרים לשישים: חמישים שקלי קודש, נקבה – שלושים שקלים, זכר בין גיל חמש לעשרים – עשרים שקלים, ונקבה – עשרה שקלים, זכר מבן חודש ועד חמש שנים – חמישה שקלים, ונקבה – שלושה שקלים, זכר מבן ששים ומעלה – חמישה עשר שקלים, ונקבה – עשרה שקלים. אם האדם עני וערכו פחות מהמצוין ("מך") – הכהן יעריך אותו לפי יכולת התשלום של הנודר (ח). אם יחליט אדם לתת לה' ערך של בהמה טמאה – הכהן יעריך הבהמה וכך ישלם (יב) ואם ירצה לגאלה, יוסיף חמישית מערכה (יג). אם יחליט אדם להקדיש לה' את ערך ביתו, יעריכנו הכהן, וכך ישלם הנודר (יד), ואם ירצה לגאול את ביתו, יוסיף חמישית לערך הבית, ואז הבית יישאר שלו (טו). אם יחליט אדם להקדיש לה' את ערך שדהו – התעריף יהיה לפי כמות התבואה שהשדה מסוגל לתת לשנה (חמישים שקלי כסף בשנה) כפול מספר השנים עד שנת היובל. אם ירצה לגאול – יוסיף חמישית מערכו (יט). אם יחליט אדם להקדיש לה' את ערך השדה שקנה מאחר, יהיה התעריף לפי הערכת הכהן שתיערך לפי מספר השנים שנותרו עד היובל (כג), ובכל מקרה הקרקע תחזור לבעליה ביובל (כד).

ויקרא כז,כו: אך בכור אשר יבוכר לה', בבהמה – לא יקדיש איש אותו: תורה למעשה: אין להקדיש לה' מה ששייך לה'. כל דבר שהוקדש לה' (אדם, בהמה או שדה) – אין למכרו ואין לפדותו (כח-כט). מעשרות מן התבואה – ניתן לפדות בתוספת תשלום של חמישית מן הערך (לא). כל בהמה עשירית שתבוכר לה' – אין להחליפה בבהמה אחרת, ואם יחליפנה – היא והמוחלפת – יהיו לה', ללא אפשרות פדיון (לג).