'"מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: "מַה תִּצְעַק אֵלָי", בִּזְכוּת יְרוּשָׁלַיִם אֲנִי אֶקְרַע לָהֶם אֶת הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיהו נב,א) "עוּרִי, עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ, צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ, יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא". וְאוֹמֵר: (ישעיהו נא,ט-י) "עוּרִי, עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה' עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם, מֵי תְּהוֹם רַבָּה, הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים"' (מכילתא בשלח "ויהי" פרשה ג). ר"י לומד שבזכות ירושלים נעשה קריעת ים סוף, וראייתו מהפס' בישעיה שמדברים על גאולת ישראל לעתיד, שבה מוזכרת ירושלים ומובא על קריעת ים סוף. ממילא נראה מזה ראיה לדורנו שזכינו לכיבוש ירושלים יחד עם כלל חלקי א"י, כחיבור בזכות ירושלים שהיא פסגת א"י (וכדברי חז"ל שכל א"י מקופלת תחת ירושלים). כמו שבקריעת ים סוף מתו המצרים שרדפו אחר ישראל, כך גם בזכות ירושלים הושמדו האויבים שרצו להכותנו במלחמת ששת הימים. נראה שהטעם של הקשר בין ירושלים לנצחון על האויבים (וכדברי חז"ל 'והנצח זו ירושלים'. ברכות נח,א [שנצח חל כשמנצח את אויביו]) קשור למהות של ירושלים כמקום קדוש הקשור למקדש, שבו הלוחות שנתנו במתן תורה. שהמקדש הוא כהמשך למשכן שהוא המשך למתן תורה, כך שזה מחבר עד מתן תורה. במתן תורה היה כח של גאולה ונצחון על אויבים, שלכן בטלה יכולתם של האומות האחרות לשלוט בנו, ובטלה מיתה (ע"ז ה,א). דבר זה קשור לכוח התורה, שהיא באה לתקן את העולם, ולכן כחלק מזה יש נצחון על אויבנו, שזה בעצם אויבי ה': '"וינוסו משנאיך" - וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם? - אלא מגיד הכתוב, שכל מי ששונא את ישראל כמי ששונא את המקום. כיוצא בו אתה אומר (שמות טו) "ברוב גאונך תהרוס קמיך", וכי יש קמים לפני המקום? אלא מגיד הכתוב שכל מי שקם על ישראל - כאלו קם על המקום' וכו' (ספרי במדבר י,לה). לכן מלחמתנו היא בעצם תיקון העולם לה', לבער את הרע מהעולם (וגם בזה יש רמז לקירעת ים סוף, שהספרי מביא גם ראיה משירת הים: "ברוב גאונך תהרוס קמיך"). לכן גם בתפילה אנו מחברים בפתיחת הארון בין שני פס': "ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה ה' ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך" (במדבר י,לה) ו"כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (ישעיהו ב,ג). שהכאת ובריחת אויבנו-אויבי ה', קשורה לארון הברית בו התורה, וזה קשור במהות לירושלים, ששם מקום הארון-במקדש, ולכן כח ירושלים קשור להכאת אויבנו. שזה קשור לתורה (“תצא תורה") שבאה לתקן את כל העולם לה'. לכן: 'כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים. דבקו שערים זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה. פתח ואמר (תהלים כד, ז) "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד", רהטו בתריה למיבלעיה, אמרו "מי הוא זה מלך הכבוד"? אמר להו "ה' עזוז וגבור". חזר ואמר (תהלים כד, ט) "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה" ולא נענה. כיון שאמר (דברי הימים ב ו, מב) "ה' אלקים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך" מיד נענה' (שבת ל,א). נראה ששלושת הפס' הם עניין אחד (שלכן אמר שלושתם כדי שיכניסו), שבא לחבר בין הארון בירושלים (שלא נתנו השערים להכניסו), לבין עניין מלחמה ("ה' איש מלחמה") שה' גורם לניצחוננו בשביל שכל העולם יהיה מאמין ויתן לה' כבוד (“מלך הכבוד"). ואז כל העולם כולו יהיה צבאותיו ('"ה' צבאות" - המושל בצבאות מעלה ומטה' [מצודות]) שזה בזכות כוח התורה (שבארון [שבירושלים]) שמתחבר להיות ה' איש מלחמה (שנאמר קודם), [שכך כעין נרמז על "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב,ז) שהשם “צבאות” נאמר כאן בהקשר שנאמר על התורה בעולם]. וכך דבר זה מגיע לכוחנו, כמו שהתגלה אצל דוד, שהיה גדול עורכי המלחמות, והוא היה "משיחך", רמז למשיח שמביא תיקון לעולם, והוא מבית דוד (לכן "משיחך" זה דוד [מלבי"ם] או שלמה [רש"י] ששניהם בית דוד הקשור למשיח). כוח זה ממשיך ממתן תורה, שם ניתן הכוח לגאולתנו ע"י התורה: 'ואומר (שמות לב טז): "והלחת מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלחת", אל תקרא חרות אלא חרות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה'(אבות ו,ב), ע"י התורה נעשים בן חורין כאדם פרטי ברוחניותו, וזה גם קשור להשפעה להיות בן חורין בצד הגשמי, שהרוחניות חלה על גבי הגשמי, ולכן החירות הגמורה חלה ע"י חירות גשמית (שלכן לא נקראים "עבדי ה'" בשלמות כשאנו תחת שלטון זר [מגילה יד,א]), לכן התורה גם משפיעה על החירות הגשמית. לכן נאמר "חרות על הלוחות" בכללי ולא מודגש דווקא רק מהצד הרוחני (שלא תחת שלטון היצר). לכן שבועות שהוא זמן מתן תורתנו, הוא עצרת של פסח (שהש"ר ז,ב) שעצרת מלשון עוצר בתוכו- מרכז בתוכו, ששבועות חג מתן תורתנו מרכז בתוכו את פסח שהוא זמן גאולתנו, כיון ששורש הגאולה הפיזית קשור בגאולה הרוחנית, ולכן במתן תורה היה גם כוח גאולה פיזית: 'לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן' וכו' (ע"ז ה,א). וכך יחול בעתיד (במקום מה שקולקל במתן תורה ע"י העגל), שלכן: ""והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם. ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב,ג-ד). שכח התורה יתגלה ויחול בעולם לתקנו (ללכת באורחות ה' ודרכיו), ובעקבותיו לא ילחמו, וזה קשור לתורה ולירושלים (“כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"). לכן בנתיים שעדיין לא הגענו לשם, כוח המלחמה לה' יוצא מירושלים, מכח תיקון העולם ע"י התורה. נראה שבקריעת ים סוף ה' הכה את אויבנו ע"י "היד הגדלה" (שמות יד,לא), שכך גם במלחמת עמלק נעשה כנגדו שימוש ביד: “והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" (שמות יז,יא), שמלחמתנו נגד אויבנו היא מלחמת ה' כמו מה שה' נלחם לנו במצרים. ומשה הרים את שתי ידיו ("וידי משה כבדים" שם,יב) כעין שיש כאן שילוב של צד ה' והצד שלנו, וכן בלוחות משה הרים בשתי ידיו, כיון שיש בלוחות שני חלקים, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, כביכול צד שלנו וצד של ה', שניהם מאוחדים לגילוי ה'. כמו במלחמה שמלחמתנו היא מלחמת ה'. ובעקבות העגל משה השליכם ושברם: "וישלך מידו [מידיו] את הלחת וישבר אתם תחת ההר" (שמות לב,יט) ונכתב "ידו" ונקרא "ידיו", כרמז על שהלוחות היו בשתי ידיו, אבל יש קשר ל"יד" כנגד "היד הגדולה" של ה', שכאן בטל חוזק כוח המלחמה באויבים, שלכן במתן תורה לא היה ניתן לעם אחר לשלטון בנו, ועכשיו כשנישבר ירד כוח זה. אולם לא ירד לגמרי, ולכן הארון עם הלוחות השבורים היה יוצא איתם למלחמות (רש"י במדבר י,לג) כיון שכשהוא ניתן זה היה על מנת שלא יוכלו לשלוט עלינו, וממילא בא לנצח את אויבנו. וכן יש בו גם עניין שהוא נשבר כיון שהרוע גרם שיחטאו, ומשה שברם כדי שיהיה לבנ"י מחילה (שמו"ר מו,א) לכן יש בו קשר מהותי לתיקון רעת האדם, ובעד בנ"י. כח התורה היה משפיע להשמדת אויבנו, כמובא במדרש: 'אמר רבי אלעזר בן פדת בשם ר' יוסי בן זמרא: בשעה שהיו ישראל נוסעין, היו שני ניצוצין של אש יוצאין מתוך שני בדיו של ארון, כדי לפגוע שונאיהם' (במדבר רבה ה,א), וכך גם בירושלים (היא הראויה למקום הארון) יש השפעה של כוח הארון לנצחון על אויבנו. התורה באה לתקן את העולם לה', לכן קשורה למלחמה, וזה קשור לירושלים: 'א"ר יהושע בן לוי: מאי דכתיב (תהלים קכב, ב) "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם"? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה, שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה' (מכות י,א). לכן כיון שבאים לתקן את העולם לה' (וזה קשור בתורה ככלל, ובפרט ללימוד תורה, שבזה מתחברים בדבקות לה' ממש) לכן "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך והיה מחניך קדוש" וגו' (דברים כג,טו) ה' אתנו במחנה, ועוזר לנו לנצח את אויבנו, ופועל על ידנו כשלוחיו (ולכן "מתהלך" כרמז לדרגת מהלך של אדם) וזה קשר בעניין הקדושה של העולם-תיקונו, ולכן צריך שמחננו יהיה קדוש כראוי להשראת שכינה (שזה בשביל השראת השכינה במחנה, ולעניין המהותי שהמלחמה היא להשראת שכינה בעולם). לכן כל חייל במלחמה מביא לתיקון גדול יותר, ולכן יש יותר זכות ביותר חיילים: '"ומאה מכם רבבה ירדפו" וכי כך הוא החשבון? אלא אין דומה המרובים העושים את התורה למעוטים העושים את התורה' (ספרא ויקרא כו,ח). שכמה שיש יותר רודפים נחשב יותר עושי תורה-מצות המלחמה, לכן מאה רודפים זה פי כמה יותר זכויות מחמשה רודפים. כך שהחיילים המרובים מביאים יותר קדושה ותיקון לעולם, ולכן מתרבה הנצחון על ידם. המקדש מכוון כנגד מקדש של מעלה: 'רבי נתן אומר: חביב הוא מעשה הארון ככסא הכבוד של מעלה, שנאמר: "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש" וגו' (שמות טו יז). שמקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה. והארון מכוון כנגד כסא הכבוד של מעלה' וכו' (תנחומא "ויקהל" סימן ז). אבל זה לא רק זה, אלא בכלל ירושלים כנגד ירושלים של מעלה, כיון שאם המקדש מכוון אז ברור שגם ירושלים כך, כיון שלמעלה כנגד של מטה. לכן 'א"ר יוחנן: אמר הקב"ה: לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה. ומי איכא ירושלים למעלה? אין, דכתיב (תהלים קכב, ג) "ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו"' (תענית ה,א) ששניהם זה כנגד זה. ( 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו - ירושלים שלמטה תהא בנויה כעיר שחוברה לה, שהיא כיוצא בה חבירתה ודוגמתה. מכלל דאיכא ירושלים אחריתי והיכן אם לא למעלה' [רש"י]. הרי שירושלים של מעלה מחוברת לה- כדוגמתה, וממילא זהו זה כנגד זה). כך ירושלים מחברת (דרך מקום המקדש וקה"ק) למעלה, וכמו שלמעלה אין מקום לרוע, כך גם משפיע לעולם לביטול הרוע, ובכך משפיע לבער שונאינו, שהם שונאי ה'. כל א"י גם נקראת ירושלים (אסת"ר א,ט), לכן: 'תניא רבי יוסי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה' וכו' (סנהדרין כ,ב) שאחרי הכניסה לארץ, אנו מתחברים לכוח ירושלים (שכל א"י נקראת על שמה) ואז באים לתקן עולם בשם ה', ולכן קודם מעמידים מלך שמייצג את ה' בעולם, והוא יוצא לילחם בעמלק שמייצג את חילול ה' בעולם (שלכן נשבע ה' לילחם בעמלק עד השמדו. שמות יז,טז.) שלכן עמלק הוא שפוגע במקדש (תנחומא “כי תצא” סימן יא) שהוא המרכז של תיקון העולם. לכן המלך קודם משמיד את עמלק ואז בונה את המקדש בשלמות המעלה. לכן דוד שערך מלחמות ה' רבות, התעלה לדרגה גבוה עד שהמקדש היה מתעלה עד למעלה שלא יכל ליחרב (ילקו"ש נ"ך סימן תקה). שכל המלחמות הם תיקון העולם לה' (שעמלק זה דוגמת שיא לזה). כיון שירושלים קשורה לכל א"י (שלכן נקראים ירושלים) לכן ירושלים מייצגת את הנחלה השלמה בארץ, כעין 'ירושה-שלמה'= ירושלים, והתווסף י' (לכן לפעמים מופיע בלי י', כמו בתהלים קכב,ג) כנגד עשרת הדברות שבלוחות, שזהו נקודתו הפנימית של קדושת ירושלים (הארון בקה"ק שבירושלים), שחיבור כוח התורה שבירושלים שמשפיע לא"י כוח לנצח אויבנו ולתקן את העולם, עד הגאולה השלמה שאז הנחלה תהא בשלמות. לכן על בית שני נאמר שאילו עלו כולם בחומה היו זוכים להשראת שכינה: 'אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא, נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו' וכו' (יומא ט,ב) ['נמשלתם ככסף - שאינו נרקב כך לא הייתם חסרים שכינה]. וגם נאמר שהיו זוכים לגאולה-אי חורבן: 'אלו ישראל העלו חומה מבבל לא חרב בית המקדש בההיא שעתא פעם שנית' (שהש"ר ח,ט). שיש קשר בין השכינה (שבמקדש), הגאולה וא"י. נראה שיסודו במתן תורה שניתן כח לגאולה (אי שלטון עם אחר) ומשה עלה לקבלת התורה בהר, לבדו, וזהו כמו שירושלים היא "הר ה'" (ישעיהו ב,ג. מלבי”ם) ובו המקדש שבו קה"ק, שרק כה"ג ביוה"כ נכנס אליו, וכך ירושלים שואבת כח גאולה מכח התורה שבירושלים. לכן מובן שקריעת ים סוף נעשתה מכח ירושלים, וכן מובא: 'רַבִּי בַּנָּאָה אוֹמֵר: בִּזְכוּת מִצְוָה שֶׁעָשָׂה אֲבִיהֶם אַבְרָהָם, אֲנִי אֶקְרַע לָהֶם אֶת הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: (בְּרֵאשִׁית כב,ג) "וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה", וּכְתִיב: "וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם"' (מכילתא שמות יד,כב ["ויהי" ג]) שאברהם בקע עצים בשביל עקידת יצחק שהיתה בארץ המוריה שהיא '"ארץ המוריה"– ירושלים. וכן בדברי הימים (ב ג) לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה' (רש"י. בראשית כב,ב). הרי שמרומז על ירושלים בהקשר של קדושה ומסירות נפש על מצוות ה', שזהו כוח התורה שבירושלים (ושואב כח מהמקדש שלכן נאמר שהמקדש בהר המוריה). וכמו שאברהם ויצחק עשו מסירות נפש בעקידה, כך גם בקריעת ים סוף היתה מסירות הנפש של נחשון (סוטה לז,א) וכך במלחמות יש מסירות נפש. במתן תורה היה ביטול גשמי חזק מאוד, שהוא המשפיע לבער את אויבנו-אויבי ה' הקשורים לגשמי הגס בעולם המרוחק מקדושה. לכן בנ"י כששמעו בסיני פרחה נשמתם: '... שכיון שבאו לסיני ונגלה להם, פרחה נשמתם על שדבר עמהם, שנאמר (שיר ה): "נפשי יצאה בדברו", אבל התורה בקשה עליהם רחמים מלפני הקב"ה... מיד חזרה נשמתן, שנאמר (תהלים יט): "תורת ה' תמימה משיבת נפש".' (שמו"ר כט,ד). שמהצד הגשמי לא יכלו לעמוד בזה ומתו, והתורה שמתקנת את העולם בקשה עליהם רחמים וחזרה נשמתם. וכהמשך לזה ממשיכה התורה דרכנו לתקן את העולם, ולבער את הגשמי הרע בעולם, להרוג את שונאינו-שונאי ה'. אמרו חז"ל: 'במתניתא תנא משמיה דרבי עקיבא: "לך ה' הגדולה" זו קריעת ים סוף. "והגבורה" זו מכת בכורות. "והתפארת" זו מתן תורה. "והנצח" זו ירושלים. "וההוד" זו בית המקדש' (ברכות נח,א). פס' זה (דה"י א,כט,יא) נאמר ע"י דוד בהקשר להתנדבות לבניין המקדש. דוד הוא המלך שכבש הרבה לכבוד ה', שבזה עשה גם את הארץ לה', ולכן "כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה". וזה קשור לגאולתנו- עצמאותנו שהחלה במצרים, שבים סוף מתו כל רודפנו-שונאינו, וזה החל במיתה במכת בכורות, ומטרתו זה מתן תורה, ומכח זה באים לא"י עם כוח לגאולה וניצחון על אויבנו, שזה חל ע"י ירושלים מכח המקדש שבתוכה. ועניינו הוא שבכך אנו ממליכים את ה' בעולם כולו (בכח התורה) כדי שיהיה "כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה". לכן זכינו יחד עם ירושלים לשחרר את כל א"י ולהכות כל אויבנו.