'דתניא, ר' אליעזר אומר: אין לו לאדם בי"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. ר' יהושע אומר: חלקהו, חציו לאכילה ושתיה, וחציו לבית המדרש. וא"ר יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, כתוב אחד אומר (דברים טז, ח) "עצרת לה' אלקיך" וכתוב אחד אומר (במדבר כט, לה) "עצרת תהיה לכם". ר' אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם, ור' יהושע סבר: חלקהו, חציו לה' וחציו לכם. א"ר אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מ"ט יום שניתנה בו תורה הוא' (פסחים סח,ב). 'דבעינן נמי לכם - שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו' (רש"י). וביר' נאמר: 'רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה. על ידי שהפה זה מסריח, התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה. רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה. מתני' מסייעה בין לדין בין לדין. כיצד הוא עושה, או יושב ואוכל או יושב ועוסק בדברי תורה. כתוב אחד אומר (ויקרא כג) "שבת הוא לה'" וכתוב אחד אומר (דברים טז) "עצרת לה' אלקיך" הא כיצד? תן חלק לתלמוד תורה, וחלק לאכול ולשתות' (יר' שבת טו,ג). ממילא יוצא שגם לשיטת ר"א כשאוכל ושותה בכולו, זה לא שלא ילמדו כלל, אלא הכוונה שאינו עיקר היום, שבעיקרו היה צריך שלא ללמוד, ולומדים קצת כדי שלא יחשב בלא תורה כלל, כמסריח. ואח"כ מביא היר' דעה כדעת ר"י שיחלקהו (לפרוש פני משה זה הראיה לדעת רבי ברכיה. ואילו לפרוש קרבן העדה זו דעה אחרת משניהם), אלא שמביא את הפס' "שבת הוא לה'" ו"עצרת לה' אלקיך" הרי בשניהם מובא "לה'"? לכן מפרשי היר' אומרים שיש לתקן את הגרסה לפס' "עצרת תהיה לכם" (כמו שבבבלי). אולם אולי אפשר שלמדו מ"עצרת לה' אלקיך" כיון שברור שאין הכוונה בפס' זה שיהיה רק ללימוד אלא גם לאכילה ושתיה, כמו שאומר ר"א 'הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם'. לכן הוא מביא את עצרת כדוגמה לכך שיש מצוה גם לאכילה ושתיה אע"פ שנאמר לה'. ואמנם גם על שבת מובא: 'אמר רבה: הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם, מ"ט (ישעיהו נח, יג) "וקראת לשבת עונג"'. הרי שגם בשבת זה כך. בכ"ז בשבת זה מלימוד מפס' אחר, ואילו בעצרת זה מובן מסברא בעצם העניין, כך שברור שגם בלא ראיה זהו כוונת הפס'. ואמנם יכלו להביא ראיה משבת עצמה ("עונג") או מעצרת בפס' "לכם", אלא שרצה להביא דוגמה שבה שניהם חלים יחד, ולכן בזה ראיה לשיטתו שהכוונה לחלקו, ולא לומר או זה או זה. אולי אפשר שההבדל בין ר"א ור"י בעניין איך לפרש את הסתירה תלוי בסוג הלימוד ששייך בהם. ר"א היה מבית שמאי ('דר"א שמותי הוא' [נידה ז,ב] 'היינו דהוה מתלמידי שמאי, וכן איתא בירושלמי...' [תוס' ד"ה 'שמותי']) ולכן היה חריף כמותם 'בית שמאי מחדדי טפי' (יבמות יד,א) ולכן כיון שהיו מחודדים יותר, לימוד התורה שלהם היה בעמקות גדולה. לכן לא ראוי ללמוד כך ביו"ט שהוא יום מנוחה, כיון שזה מעלה את הלחץ. אמנם אם שקוע כל כולו בלימוד אז שמח בלימודו, אבל אם צריך גם לפנות זמן לאכול וכדו', אז זה פוגע בשקיעת כל כולו בלימוד, ואז זה גורם אי נוחות וכעס. לכן או שילמד או שיפנה לאכילה ושתיה והנאה גשמית אחרת. וביר' חלקו מה עדיף לעשות כעיקר. כנראה שזה תלוי באדם, שיש אדם שנהנה בלימוד שכזה ביותר, יותר מאשר בהנאות הגשמיות. ויש אדם שלימוד כזה בכ"א מלחיץ אותו ולכן עליו נאמר שעדיף לעשות את האכילה ושתיה עיקר. לעומת ר"א, אצל ר"י שהיה מתלמידי ב"ה, אמנם יש לימוד תורה אבל זה לא כ"ך בחריפות גדולה עד שלא יכול ליהנות בלימוד והנאות גשמיות יחד, ולכן לר"י המצווה היא לשלב בניהם. אולי אפשר שזה קשור לדרכו של ר"א, שמעידה הגמ' עליו שהלך בכמעשי רבו (ריב"ז): 'לא שח שיחת חולין, ולא הלך ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא קדמו אדם בבית המדרש, ולא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי... ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא, ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה' וכו' (סוכה כח,א) הרי שהיה מתרחק מאוד מכל דבר גשמי, ולקח על עצמו להקדיש את כל כולו רק ללימוד תורה. לכן בשל ריחוקו כ"ך מהגשמי לא ראה שום הנאה באכילה ושתיה, ולכן ראה בפס' כשתי אפשרויות שונות ללא חיבור בניהם (אבל בשבועות בשל מעלת התורה שמקדשת את העולם יש חיבור גם לגשמי. וכן יש צורך להראות שיש הנאה בעולם מהתורה, ולכן צריך להיעשות כדרך בני אדם שנהנים מאכילה ושתיה). לעומתו ר"י ראה שיש חיבור בין הגשמי לקדושה, שבגשמי יכול ליהנות בשביל הקדושה, ולכן חיבר בניהם. אולי ההבדל הוא בצורת הלימוד, שר"א היה כל כולו כהעברת התורה מרבותיו לתלמידיו: 'ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם' (שם) לכן הוא כהעברת המסורת, ולכן או ללמוד תורה או ליהנות בגוף. ואילו ר"י היה כנראה מחדש מעצמו חידושים, ולכן יש קשר לעצמו עם התורה. ועוד שכדי לחדש חידושים צריך להיות רגוע בלא רעב וכדו' כדי שיוכל להתרכז כראוי, לכן יש קשר לאכילה ושתיה, ולכן צריך לחבר בניהם (ואולי לר"א בשל חכמתו הגדולה, גם לעמקות לא צריך להיות רגוע באוכל ושתיה). אולי אפשר שזה קשור למחלוקת מתי נברא העולם, שלר"י בניסן ולר"א בתשרי (ר"ה י,ב-יא,א). וטעמם שתשרי זהו זמן 'שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות', ואילו בניסן 'שהארץ מליאה דשאים ואילן מוציא פירות' (שלמדו מהפס' שכך אז היה בבריאה). ממילא בתשרי זה דשא מתחיל ופירות העץ בשיאם, שזהו או למטה מאוד או גבוה מאוד, שכך שיטת ר"א, או כולו לה' או כולו לנו, וע"י איחוד המלא של כולם נעשה שלמות. (וזה מתאים לב"ש שהיו מועטים, שהיו חכמים גדולים שזה לא מתאים לרבים חיבור שכזה לתורה, אלא ע”י שמחוברים ומממנים את הת”ח נעשים שותפים מאוחדים). ואילו לר"י זה שהארץ (למטה) כבר מלא דשא ואילו העץ (למעלה) מתחיל לתת פרי, שזהו קרובים זה לזה, שכך שיטתו של ר"י שחלקהו חציו לה' וחציו לנו, שיש שילוב אצל כולם, שיכולים להגיע בעצמם לשלב ארץ ושמים. ולכן לשיטת ר"י זה היה זמן של 'ואותו הפרק זמן בהמה וחיה ועוף שמזדווגין זה אצל זה' וכו', רמז לשילוב בעולם, שרומז לשילוב שמים וארץ לקדשם. לכן גם הולדת האבות לר"י היה בניסן, שכך גם כל האבות הנחילו לתקן את העולם (שאנו בנ"י ממשיכי האבות שנבחרו) ע"י שילוב, כמו שהתגלה בבריאה שמרמז על איך מתקנים אותה, וכך גם יו"ט הוא לתיקון העולם (מעין עוה”ב). ואילו לר"א אברהם ויעקב נולדו בתשרי, ויצחק בניסן, כרמז על כך שיש שני צדדים שונים המשלימים זה את זה. [ולא מעורבבים] (ויצחק הוא שבניסן לרמז על שלעתיד יקח על עצמו את חטאי בנ"י בשביל הגאולה, כך שכעין מוריד עצמו אליהם). ואולי זה קשור בכך ש'אומר ר"ת: דאלו ואלו דברי אלקים חיים. ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות, ולא נברא עד ניסן. ודכוותה אשכחן בפרק עושין פסין גבי אדם שעלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד' (תוס' 'כמאן'. ר"ה כז,א). שכך ר"א הולך על המחשבה, שהמציאות היתה שונה (כמו אדם שהיה צריך להבראות שנים), ולכן בדומה גם יש מחשבה של קדושה, הכל "לה'”, ויש את המציאות החומרית השפלה בעולם, "לכם”. שכך גם ביו"ט עושים או זה או זה (ומתחברים בבנ”י). ולר"י ע"פ הנברא שזהו המציאות שבה יש שילוב קודש וחול לתקנו, זהו חצי-חצי לשלב