"וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (שמות יב,טז). ביו"ט (להבדיל משבת) מותרת עשיית מלאכה לצורך אוכל נפש. לא כל המלאכות מותרות, אלא דווקא כאלו ששווים לכל נפש, שנאמר "אשר יאכל לכל נפש". המלאכות המותרות לצורך אוכל נפש הם: לישה, אפיה (ובישול), שחיטה, הפשטה, הוצאה, הבערה וכיבוי. וכן מותרות: טוחן, בורר ומעמר, כשנעשים לצורך פרטי (ולא מסחרי או להרבה זמן). ויש מלאכות שנאסרו לגמרי: קוצר, דש (ומפרק וסוחט), זורה וצד. מדוע אוכל נפש הותר ביו"ט? אמנם התורה לא נותנת סיבה, אולם אולי אפשר ע"פ ההקשר לנסות להבין. הפס' נאמר בהקשר לחמץ ומצה: "שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי. וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדרתיכם חקת עולם" (שם, טו-יז). המצה היא אוכל קדוש (ראה ב'מועדי ישראל' למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) ואילו החמץ מרמז על יצה"ר: 'ור' אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות, יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם' (ברכות יז,א). הרי שהחמץ מרמז על יצה"ר, לכן נאמר בסמוך: "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. ושמרתם את המצות" שהכוונה: '"ושמרתם את המצות" - שלא יבאו לידי חמוץ. מכאן אמרו: תפח, תלטוש בצונן. רבי יאשיה אומר: אל תהי קורא את המצות, אלא את המצוות. כדרך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות, אלא אם באה לידך עשה אותה מיד' (רש"י). שיש קשר בין היתר עשיית מלאכה לצורך אוכל נפש, לבין עניין אוכל קדוש, וקשר (ברמז) למצוות בכלל. ואיך זה קשור? קודם נאמר על אכילת מצות במשך שבוע, ואיסור החמץ בו. כך שנראה שבא לרמז על עניין של תיקון הבריאה שנבראה בשבוע, שביו"ט יש קשר לקביעתנו את הזמנים (שע"פ קידוש החודש חלים הזמנים של החגים), כך שאנו מקדשים בזה את הזמן והעולם. לכן יש בו קשר כתיקון לעולם שהתקלקל באכילה מעץ הדעת, שעכשיו העולם פגום, עד שיתוקן לעתיד לבא, שיש זמן לגאולת העולם (בעיתה) וכן תלוי במעשינו (שיהיה באחישנה, ובכ"א גם בעיתה בסופה כולם ישובו בתשובה) ולכן זה קשור לזמן שאנו מקדשים. ע"י שמירת החגים אנו מתקנים ומקדשים את העולם כולו, ולכן זה כהיפך מקלקול העולם שנעשה באכילה מעץ הדעת, ולכן מודגש שבמלאכה השייכת לאכילה מותר לעשותה בחג, כרמז שאנו מתקנים ע"י האכילה בקדושה, את החטא של אכילה מעץ הדעת. לכן זה נאמר בהקשר לחמץ ומצה, שהם נעשים מחיטה, שלדעת ר"י היא עץ הדעת (ברכות מ,א) שבהקשרה מותרת עשיית מלאכת אוכל נפש. ולכן גם בפס' שאחריו נאמר: "ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדרתיכם חקת עולם", '"ושמרתם את היום הזה" – ממלאכה' (רש"י), שמרמז (ברמז) על המלאכות והקשר של הדורות, וחוק העולם שהתקלקל ומתוקן במשך הזמן. זהו כעין אכילה מעץ החיים, הפכו של עץ הדעת, שעץ החיים היא התורה: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאשר" (משלי ג,יח) שהתורה והקדושה מתקנים את העולם (ולכן היא עץ חיים, היפך מעץ הדעת שהביא מוות [שבתורה מתקנים את הדעה שהעוותה מעץ הדעת]). לכן ביו"ט אנו מתקנים את העולם, ולכן עושים מלאכות השייכות לאוכל, כאכילה מעץ החיים ותיקון לעץ הדעת (ולכן יש מצוות שמחה ביו"ט, ש"תומכיה מאושר") [לכן גם נאמר כמה פעמים "יום" בפס' כרמז ל"יום" שנאמר בעץ הדעת (בראשית ב,יז)]. לכן אין ההיתר הזה חל על הכנת אוכל לגוים, שנאמר "לכם" 'ולא לנכרים' (ביצה כח,ב), כיון שהם לא שייכים בתיקון העולם באכילתם. ויותר מזה, הגוים אשמים בכך שמונעים מאתנו לקיים את המצוות, 'שעבוד מלכויות' מעכבנו מעשיית רצון ה', ולכן ודאי שאינם קשורים בתיקון העולם בעשייה של אכילה והמלאכות שבהקשרה. (וכן חיה אינה מתקנת, ואף הנחש קשור לעץ הדעת, ולכן אף לצורך חיה אסור לעשות מלאכת אוכל). תיקון העולם נעשה ע"י כלל ישראל, ולכן רק דבר השווה לכל נפש הוא שמותר במלאכת אוכל נפש, לכן סמוך לו: "בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים" שמרמז על כלל בנ"י ("צבאותיכם") ועל יציאה משעבוד ורעה לגאולה (כתיקון מעץ הדעת שמביא רוע לעולם, ותיקון לגאולה) [ומרמז על "יום" כנאמר בעץ הדעת שימותו ביום אכלם, וזה הביא לרעה ומוות בעולם). הקשר לאכילה לאותו יום קודש הוא שמתיר, ולכן אסור דבר שנעשה לצורך ימים רבים שאח"כ, וכן לא למסחר, אלא לאכילת קודש ישרה ותמימה של יו"ט, כתמימות לפני הקב"ה (היפך מהערמומיות שמעץ הדעת, שפגם בעניין של "תמים תהיה עם ה' אלקיך" [דברים יח,יג] ועשה לו דעה רעה וערמומית כעצת הנחש, להיפך מהתמימות שהיא 'התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו' [רש"י] אלא הם הלכו בעצת הנחש שטען שה' יודע שאם יאכלו יהיו כמותו, והם אכלו, שזהו כעין שחקרו מה יהיה אם יאכלו האם יהיו כמותו..). נראה שלכן שבע מלאכות הותרו לגמרי, ועוד שלוש הותרו כשנעשים כדרך רגילה (כמו שהבאנו למעלה) ששבע מרמז על הבריאה, ועם עוד שלוש זה יוצא עשר, כנגד עשרה מאמרות הקודש שבהם נברא העולם, רמז לקידושנו את העולם. (וכן שלוש כנגד האבות, שבעשייתם לתיקון העולם, שעשו חסד עם הבריות [כאברהם] ולא לצורך מסחר, הפיצו את ייחוד ה' בעולם). וארבע מלאכות אוכל אסורות לגמרי כנגד ארבע שקוללו בעקבות חטא עץ הדעת: אדם, חוה, הנחש והאדמה. (ויש בכלל דש גם מפרק וסוחט, כך שאיתם יצא שש, כנגד ימי החול, שאין להתיר מלאכת אוכל נפש מצד החולין שבעולם, אלא דווקא מצד הקודש והתיקון).