לעיתים נראֶה כי התורה מגזימה בהרחקותיה ובסייגיה. כל דיני הצניעות ואיסור "ייחוד" בין גבר לאישה מטרתם להרחיק את היהודי מהעבירה ומהתמודדות עם פיתויי היצר. אפשר למנות עוד שורה ארוכה של 'הרחקות' ו'סייגים' (לדוגמא: דיני מוקצה), שכל מטרתם לשמש אמצעי זהירות להרחקת האדם מן החטא. האם אין כאן הבעת חוסר אמון בבני-האדם?

אכן, חולשה יש כאן, אך אין זו חולשתה של התורה, אלא חולשתו של האדם. רבים לא יעמדו בפיתוי אם יארוב להם על סף ביתם. כניסה להתמודדות חזיתית עם יצר הרע עלולה להיגמר רע, ואיש אינו חסין מפני נפילה. הִלֵּל העניק לנו כלל גדול בחיים (אבות ב, ד): " הִלֵּל אוֹמֵר... אַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ". בתלמוד נאמר: "לעולם אל יביא אדם עצמו לידי ניסיון". איש מאיתנו אינו חסין מפני מעידות ונפילות.

כן, זו חולשה, חולשה אנושית, וראוי להכיר בה ולא לדַמות שאנחנו גיבורים וחזקים. לכן התורה מדריכה: שמור מרחק. אל תתקרב יתר על המידה למצבים שבהם תמצא את עצמך במלחמה עזה מול פיתויי העולם, כי אולי לא תעמוד בניסיון.

כלל בסיסי זה מיושם למעשה בכל תחומי חיינו. חוקי הבטיחות בעבודה ובדרכים, הסטריליזציה ברפואה, אמצעי הזהירות המופלגים בשימוש בחומרים מסוכנים – כל אלה נועדו ליצור מרחק מרבי מהסכנה עצמה, וככל שהסכנה גדולה יותר, כן מפליגים אמצעי הזהירות. מה שנכון בשמירת החיים הגשמיים, נכון גם בחיים הרוחניים. לא מן החכמה להתגרות בסכנה. ראוי להתרחק ממנה ולשמור על טווחי ביטחון ועל גדרי זהירות, כדי להבטיח שכולנו נוכל לחזור הביתה בשלום.

בכל בוקר אנו מתפללים: "אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון", כי לעיתים קרובות הניסיון מסתיים בביזיון. וגם אם יהיו מי שיעמדו בניסיון, החשש שיהיו מי שימעדו וייכשלו מצדיק להגביל את הציבור כולו מלהתקרב לאזורי הסכנה.

היכולת להציב גדרות אינה משקפת חולשה אלא בגרות ואחריות. לא המהמר הוא הגיבור, אלא מי שיודע להתרחק מהסכנה ולא להתגרות בה.