ט' אייר תשע"ז

שזירת עניני טומאה וטהרה למיתת בני אהרן[1]

בסמיכות לסיום הפרשה הקודמת שעסקה בענין הפרישה וההטהרות מטומאה, פותחת פרשתנו בענין מות בני אהרן. את שזירת הפרשיות של מאכלות אסורות, ועניני טומאה וטהרה מבאר הרב שמשון רפאל הירש בפירושו לתורה:

אותם בחירי האומה מתו בשעת הקדשת מקדש התורה, והם מתו ע"י שכינה שעמדה לשרות עלי אדמות. מותם הראה את המעלה היתירה של הדרישות שהוטלו על עם זה עם כניסת התורה בקרבו, כי התנאי לקיום בני עם התורה, אף הקרובים ביותר אל ה' – הוא קבלת מרותה של תורת מקדש זה. משום כך הלכות מאכלות אסורות והלכות טומאה וטהרה הן המסקנה של הקדשת המקדש, שהרי זו משמעות אותן ההלכות: עליהם לבחור לו מזון שיקל עליו לקבל עול תורה [במילים אחרות: שיוכשר להיות מותאם לחיי תורה שנטע בתוכנו. כמשל מחיי החולין: להפקת התועלת הרצויה מכלי תחבורה, יש למלאו בדלק המתאים לו] עליו ליסד משטר שיהא בו כדי לקדש את כל החיים, וכל חיי ההנאה והיצירה יהיו שזורים אזהרות על טהרה מוסרית, ותתחדש בהם בכל עת התודעה על היחסים למקדש תורת ה'...זו משמעות האזהרה המסיימת את הלכות טומאה וטהרה: וְהִזַּרְתֶּ֥ם אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִטֻּמְאָתָ֑ם וְלֹ֤א יָמֻ֙תוּ֙ בְּטֻמְאָתָ֔ם בְּטַמְּאָ֥ם אֶת־מִשְׁכָּנִ֖י אֲשֶׁ֥ר בְּתוֹכָֽם. (ויקרא מצורע ט"ו ל"א). כל זה יסוכם במצוה הנתונה בפרק זה. לקיומה נבחר יום אחד של השנה הלאומית היהודית. וההקדמה למצוה זו חוזרת לאותו מאורע, שכל דיני טומאה וטהרה נסמכו אליו - וַיְדַבֵּ֤ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵי־ה' וַיָּמֻֽתוּ (ויקרא אחרי מות ט"ז א'). קריבתם לפני ה' היתה סיבת מותם. הם לא הבינו את רום האידיאל היהודי, ואת פחיתות מעלתם הם. הפרזה זו בערך עצמם היתה הצד האישי של חטאם, הַקְרִיבָה, והיא שהביאה לידי אובדנם. עכ"ל רש"ר הירש.

ואל יבוא בכל עת אל הקודש – זהו ההכשר לבוא אל הקודש

בתורת משה לחת"ם סופר מלמד דעת כי הלימוד של אהרן כיצד להכנס לקודש, מתקלתם של בניו למדה, ואלו דבריו הקדושים: כי חטא בני אהרן היה על שמיהרו לכנס [להכנס] לפנים ממחיצת קדושתם הראוי להם, ולא הלכו בהדרגה. וכבר עשו כזה ב'ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו' (שמות משפטים כ"ד י"א) ולא נאה לפסוע פסיעה גסה. ובכיוצא בזה אמרו חז"ל [פסחים כ"ב ע"ב[2]]  כשם שקיבלתי שכר על הדרישה, כך אקבל שכר על הפרישה. וכן אירע למשה בזכות 'ויסתר פניו מהביט' זכה ל'ותמונת ה' יביט' (ברכות ד' ע"א). והם [נדב ואביהוא] לא עשו כן אלא מרוב התשוקה מיהרו ליכנס [להכנס] במקום שלא הורשו.

והנה ידוע מאחז"ל [מאמר חז"ל] במסכת תמיד (ל"ב ע"א) מה יעשה אדם ויחיה? – ימית עצמו! והנה בלי ספק כי קדושי עליון הללו המיתו תאוותם הגופניות בתכלית מה שאפשר, ומ"מ [ומכל מקום] לא חיו אחרי המיתו עצמם מפני שלא עלו בהדרגה כנ"ל. וזהו אחרי מות שני בני אהרן, פירוש אחרי שכבר המיתו עצמם והוא מהראוי שיהיה סיבת חיותם, מכל מקום בקרבתם לפני ה' וימותו, הואיל שהקריבו עצמם היפך משה רבינו ע"ה שהסתיר פניו מהביט, ולא הקריב את עצמו עד שקירבו ה' יתברך [ויקרא אל משה וידבר ה' (ויקרא א' א'), צא ולמד ממשה אבי החכמה, אבי הנביאים...עלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים...ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו, שנאמר: ויקרא אל משה וידבר.(ויקרא רבה א' ט"ו)] והם לא כן עשו, לכן אחרי המיתם את עצמם – וימותו ג"כ, מה שלא היו ראוים אלא שיחיו, ככל הממית עצמו שהוא סיבת חיותו. ע"כ ציוה את אהרן ואל יבוא בכל עת אל הקודש, פירוש בזאת יבוא אם שהוא נמשך לאחרי' [לאחריו, דהיינו בהמשך הפסוק] בפר בן בקר, מכל מקום מוסב גם למעלה, פירוש בזאת המניעה שלא יבוא בכל עת אל הקודש - היא בעצמה הביאה אל הקודש, כי זכות הפרישה גורם הדרישה, ע"ד [על דרך] ויסתר משה את פניו מהביט, ע"כ ותמונת ה' יביט. עכ"ל החת"ם סופר זיע"א.

רמז לעשרת הדברים הנרמזים ב'זאת' יבוא אהרן

הרב יצחק המכונה מְגַ'לֵד[3] [מילה בערבית שפירושה 'כורך ספרים'] זצ"ל מחכמי בגדאד בספרו צלח רכב מביא רמז נאה שיסודו בדברי המדרש, המביא עשרה דברים המכונים 'זאת' ואלו דבריו: בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַהֲרֹ֖ן אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ בְּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר לְחַטָּ֖את וְאַ֥יִל לְעֹלָֽה (ויקרא אחרי ט"ז ג') רמז למה שאמרו בויקרא רבה (אחרי כ"א ו') רבי יודן פתר קריא בכהן גדול בכניסתו לבית קדשי הקדשים, חבילות חבילות של מצוות יש בידו: בזכות [א'] התורה שנקראת 'זאת' דכתיב (דברים ד' מ"ד) 'וזאת' התורה, בזכות [ב'] מילה 'זאת' בריתי (בראשית י"ז י') בזכות [ג'] שבת אשרי אנוש יעשה 'זאת' [...כל שומר שבת מחללו (ישעיהו נ"ו ב')] בזכות [ד'] ירושלים 'זאת' ירושלים (יחזקאל ה' ה') בזכות [ה'] שבטים 'וזאת' אשר דיבר להם אביהם (בראשית מ"ט כ"ח) בזכות [ו'] יהודה 'וזאת' ליהודה (דברים ל"ג ז') בזכות [ז'] ישראל זאת קומתך (שיר השירים ז' ח') בזכות [ח'] תרומה 'וזאת' התרומה (שמות כ"ה ג') בזכות [ט'] המעשרות ובחנוני נא 'בזאת' (מלאכי ג' י') בזכות [י'] קרבנות 'בזאת' יבוא אהרן. [ע"כ המדרש, ומוסיף הצלח רכב] וזהו ב'זאת' העשרה [כלומר ע"י העשרה דברים שמכונים 'זאת'] - יבוא אהרן אל הקודש. עכ"ל הרב יצחק מג'לד.

עומק משמעות לפני ה' תטהרו - צירוף לכלל ישראל

בספרו של הרב יצחק הוטנר זצ"ל פחד יצחק (יום כפורים מאמר ב') מבאר את הכתוב (ויקרא ט"ז ל') כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י ה' תִּטְהָֽרוּ. וכן את משמעותה החשובה של פיוס חבירו בעבודת התשובה של יום הכפורים ואלו דברים הנשגבים: ...כל מקום שנמצא בתורה ביטוי זה דלפני ה' הרי ביטוי זה מסמן מקום שנתקדש בקדושה ידועה בהתאם לכונתו של הענין. לפעמים הכוונה לפני ולפנים, לפעמים להיכל, לפעמים לעזרה, ולפעמים לירושלים בכלל, וכדומה הכל לפי הענין. הפעם היחידה שבא בתורה ביטוי זה דלפני ה' שלא בקשר עם מקום ידוע היא בטהרת יום הכפורים - לפני ה' תטהרו. ברי הוא אפוא, שאם בקשר עם טהרת יוה"כ אין הביטוי של לפני ה' מסמן מקום ידוע בעולם, הרי הוא מסמן מקום ידוע בנפש, ולא עוד אלא שבא זה ולמד על זה.

כשם שבמקום שנתקדש לעבודה אינו נקרא לפני ה' אלא אם נתקדש בקדושת עבודת ציבור, ואילו מקום העבודה של קרבנות יחיד אינו נקרא לפני ה', כמו"כ אין סמיכה בבמת יחיד (זבחים פרק  י"ד משנה י') משום דבסמיכה נאמר (ויקרא א' ג'-ד') לפני ה' (עפ"י זבחים קי"ט ע"ב). כמו"כ אי אפשר לה לנפש האדם להעמיד את עצמה לפני ה', אלא באותה הנקודה אשר בה היא מהוה חלק בלתי נפרד של אותה השלימות אשר שְמָה היא 'ציבור' - כלליות כנסת ישראל. ואילו כל אותן הנקודות אשר בהן הנפש חולקת רשות לעצמה כ'במות יחיד' הן נדונות, אשר אעפ"י שמקומות עבודה של הקרבת קרבנות הן, מכל מקום דרגא זו דלפני ה' משוללת היא מהן. ועל כן החטאים שבין אדם לחבירו המבטלים ומפסיקים את צירופי הנפשות להדדי, מופקעים הם מאפשרות ההעמדה לפני ה', וטהרתו של יום הכפורים אשר מקומה היא לפני ה' דוקא, מוציאה היא מכללה את העבירות שבין אדם לחבירו. וזהו ששנינו (משנה סוף יומא) דבעבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו, והיינו דע"י הריצוי נתבטלה ההפסקה ונתקיים הצירוף, ובידו להעמיד את עצמו לפני ה' ולהטהר. לפני ה' תטהרו. עכ"ל הפחד יצחק זיע"א.

וחי בהם - ע"י שמירת חוקי התורה

בכתב סופר ('החדש' נדפס מכת"י ירושלים תש"ס) לרב אברהם בנימין שמואל סופר (בנו של החת"ם סופר) מבאר ענין חיות האדם משמירת מצוות התורה, הנלמדת מסיום פרשתנו, בה נאמר: וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י ה' (ויקרא י"ח ה')...עפ"י מה שכתב הרמב"ם (מדע דעות פ"ג ה"ג) וכל מעשיך יהיו לשם שמים[4], דלכאורה איך אפשר שיהיו כל מעשי האדם לשם שמים, וכתב כי יוכל אדם לבוא לידי מדה זו כגון שאוכל ושותה ומטייל כדי שיהיה לו כח לעסוק בתורה ולעבוד את ה', וכן עוסק במשא ומתן על דעת זה. נמצא כל מעשיו לשם שמים, והיינו בכל דרכיך – דרכי עצמך, הנאת גופך, דעהו. ואומר דתחילה אמר: את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם. הן הם מצוות ה' אשר ציוה לנו, וחזר ואמר: ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם גם במה שעושה האדם 'וחי בהם' לקיים חיות גופו גם באלו תשמרו חקותי ומשפטי, שתעשו הכל למכוון הנכון להיותם הכנה כדי לשמור חוקיו ומשפטיו. עכ"ל הכתב סופר זיע"א.

וחי בהם – קיום המצוות בְּחִיוּת 

הארה קצרה ומשלהבת גחלי נשמה היא דיברתו של הרב ישעיה הלוי הורוויץ בספרו שני לוחות הברית (תורה שבכתב פרשת אחרי חלק 'דרך חיים תוכחות מוסר') ואלו דברים המאירים: אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י ה' (ויקרא שם) רומז כל מה שיעשה האדם יעשה בזריזות נפלא, זהו וחי בהם, כלומר, בחיות נמרץ, על דרך שפירש רש"י (ברכות נ"א ע"א) על עשרה דברים שנאמרו בכוס של ברכה ואחד מהם 'חי', ופירש רש"י פרישק בלע"ז. והכוונה בכאן כלומר, שיעשה בבריאות ובחיות ובזריזות כל מעשה המצוות שציוהו ה' יתברך...[ובהערות המהדיר (מכון 'יד רמה' חיפה תשס"ו) הפנה לחלק קודם בספרו (שער האותיות אות ז' סעיף ג') שם הוסיף: ...שרצה לומר שיעשה בחיות ובזריזות ולא בעצלתיים, כשיש באדם רוח עצלות ועצבות שהוא כח החיצונים, המכביד כל איבריו של האדם, באופן שאין כח באיבריו לקום ממיטתו, לעמוד לתורה ותפלה וכן בשאר המצוות, ואז איבריו כאילו מתים. אבל יעשה אותם האדם ויגבור כארי ע"י דבקותו בה' אלקים חיים ואז וחי בהם...עכ"ל השלה"ק]. 

סוגה בשושנים תכונת הקדושה טבועה בנשמת היהודי

בשם משמואל (קדושים שנת תרע"ד) נטע פרחי שושנים המפיצים ריח קדושת נשמת ישראל וכך כתב: ונראה דהנה בש"ס סנהדרין (ל"ז ע"א) דאמר ההוא צדוקי לרב כהנא: אמריתו נדה שרי לייחודי בהדי גברא, אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת?! אמר ליה: התורה העידה עלינו סוגה בשושנים [שאפילו כסוגה בשושנים - לא יפרצו בהן פרצות. ע"כ הגמרא. פירש רש"י - סייג - הוא גדר. סוגה בשושנים - גדורה בשושנים, כלומר: באזהרה קלה ובהבדלה מועטת הם נפרשין מן העבירה ואין צריך גדר אבנים להפסיקן, שאפילו אין רחוקין מן העבירה אלא גדר שושנים מפסיק ביניהם לא יפרצו בה פרצות הגדר]. וכבר פירשנו התשובה, שמאחר שהביט בתורה וברא את העולם והתורה העידה עלינו כך, ע"כ טבענו משתנה, וככה נבראנו שאיש ישראל יהיה בכחו להתגבר על יצרו.

ויש להסביר עוד, דהנה ברש"י הוריות (י"ג ע"א) סורו שר שלהם כדאמר בגר שסורן רע דהיינו יצה"ר ששר שלו רע הוא. ודייק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה [בעהמ"ח שו"ת אבני נזר, ואגלי טל (הלכות שבת)] מדברי רש"י אלה שהשר של האומה הוא היצר של האומה, וכן הוא כמדומה לי בזוה"ק ששרי האומות עתידין ליתן את הדין על אשר שעבדו האומות שלהם את ישראל, מפני שהשרים הכניסו מחשבה זו בלבם. והנה כל האומות נמסרו לשרים, לבד ישראל שהם חלק ה' ולא נמסרו לשום שר אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא מנהיגם [ראה באריכות רמב"ן בפרשתנו י"ח כ"ה, לכל אומה יש שר מעליה, וכן לכל ארץ, אך לישראל –... והייתם לי סגולה מכל העמים...(שמות י"ט ה') והייתם לי לעם ואנכי אהיה חכם לאלקים (ירמיהו י"א ד')...וכן ארץישראל...היא נחלת ה' מיוחדת לשמו לא נתן עליה מן המלאכים קצין ומושל, בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו...עכ"ל קדשו של הרמב"ן]. ולעומת שהשרים נקראים 'אלהים אחרים' מחמת שהם מנהיגים את אחרים, או כמו פירש"י אחרים עשו אותם אלהות עליהם, כן נמי להבדיל נקרא הש"י 'אלקי ישראל', כלומר מנהיג את ישראל, ממילא כמו באומות המנהיג שלהם הוא היצר שלהם, כן נמי מנהיג ישראל הוא היצר של ישראל. וע"כ אין דומה טבע ישראל לטבע האומות, שהשר שלהם מכניס ללבם מחשבות רעות כל היום ולדידהו שייכת השאלה 'אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת'?! אבל ישראל שמחשבתם רק טוב אין טבעם נוטה לרע כלל. ובדין היה שלא יהיה לאיש מישראל שום יצר לדבר איסור, אך באשר מחטא אדה"ר ואילך נתערב טוב ורע ובחינת הרע שבתערובת היא המתאוה לדבר איסור, אבל לא כח נעלה מעליונים שתוקפהו לכך, כמו זולתנו שהשר שלהם הוא היצר שלהם והוא כח עליון חזק שתוקפהו בכח, וע"כ טבענו משתנה מטבע זולתנו, וביכולת ביד ישראל לשים מתג ורסן לטבע...עכ"ל השם משמואל.

חופה מלשון חוף ימים

במדרש אריאל לרב יצחק אריאלי[5] זצ"ל כתב בפרשתנו: כל הגבלה גופנית חומרית וכל כבלים ששמים בהם את הגופניות, הם המה מרוממים את הרוחניות שבאדם יחד עם הגופניות, או אז החיים בכלליותם נעשים בני חורין ומטיילים בגן-עדנם התכליתי. משאדם פורש מהבלי העוה"ז, רק אז משתלטים שכלו והוייתו הרוחנית נשמתית על יצריו וכבליו החומריים, שהם תחומי כבושו של הנחש, ומרסנים אותם. זהו באמת תוכן התורה ומצוותיה המגבילים את האדם באכילתו ובהליכתו, והוא אסור כביכול באזיקים. אך באמת 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה' ומקיים מצוותיה, שרק אז הוא נעשה חופשי גמור מכבלי התאוות הגשמיות. זוהי המשמעות של קדושת הנשואין, שהיא תוספת קדושה לו הבאה ע"י החופה, שהיא מלשון 'לחוף ימים' היינו הגבלה. [יותר מכך, הדימוי להגבלה דוקא למים, מרמז על התאוה שמרומזת בכח המים כמבואר ב'שערי קדושה'] זהו התוכן האמיתי של האישות בישראל, ולהבדיל מן האישות אצל אומות העולם, שאין אצלם לא קידושין ולא חופה, כי אם יחוד וקנין ממוני פרטי וגופני בלבד בלי ערך ותוכן של קדושה למעלה מן הטבע. כי עם ישראל שנתקדש בקדושת התורה, מתנשאים מעל לגבול הטבעי, [כמבואר לעיל בדברי השם משמואל!] בחינת צפור דרור המתעופפת למעלה, נכנס האדם לחופה המגבילה אותו וסוגרת עליו, אך היא חופפת עליו קדושה וטהרה, מלשון חופף וסוכך, היינו עוטפת אותו בהוויה רוחנית, תוך כדי שהוא מצוי בעולם החומר. זהו הסוד של 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו' [אמרו בספרי החסידות: בו – באדם]. כמדת הפרישות...באותה מדה מתגברת הקדושה. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עתיד הקב"ה לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק (בבא בתרא ע"ה ע"א) שבע חופות הן כנגד שבע עולמות מוגבלים כל אחד בפני עצמו, אלה הם העולמות החומריים שהתעלה מהם האדם והגביל את עצמו מהם, כנגדם יזכה בקדושה הרוחנית החופפת עליו לעתיד. עכ"ל הרב יצחק אריאלי זצ"ל.

פירות קודש – הלולים לה' יתברך

בהעמק דבר לנצי"ב פירש ענין ברכת הנהנין על הפירות וכך כתב (ויקרא י"ט כ"ד) ... תכליתו שיהיה 'קודש הלולים לה' היינו שיברך את ה', לפני ה' בירושלים מקור הברכה, וזה יהיה לתועלת להוסיף תבואתו מאז והלאה. ולמדין מזה שהברכה מוסיפה השפעה בגדולי הארץ [ראה נפש החיים שער ב'] ומכאן למדו חז"ל (ברכות ל"ה ע"א) לא ליהנות מהעולם בלי ברכה, כדי שתהיה השפעה בגדולי הארץ...וב'הרחב דבר' הוסיף הנצי"ב: ועמדנו בזה על מה שהסמיכו חז"ל ברכת הנהנין מזה המקרא דכתיב ביחוד בפירות רבעי [ברכות שם] דכמו שהסמיכו תפלה ג' פעמים במקום תמידים בזמן הבית...כך...היו מברכין ברכת הנהנין על רבעי, והיה מועיל כל ימי העץ.