"שלש רגלים תחג לי בשנה. את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים ולא יראו פני ריקם. וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כג,יד-טז). החגים קשורים לזמנים חקלאי. בפשטות זה משום שאז יש התעוררות כוח גשמי, ואנו באים לרוממו ולקדשו לה'. אולם נראה יותר מזה שבא לומר בזה, שאי אפשר לעניינים הרוחניים לחול בעולם אלא על גבי עניינים גשמיים. שלא כמו הגויים שאצלם בדתם, העניינים הרוחניים חלים בשלמות רק ע"י ביטול כל קשר לגשמי, כגון בנזירים המבודדים ומנותקים מהעולם, הם אצלם הקדושים וכיוצ"ב. ביהדות אין הדבר כן, אלא דווקא על גבי הגשמי חלים העניינים הרוחניים בעולם, שאנו באים לתקן ולרומם את העולם כולו לה'. שהשמים קדושים, אולם מטרתנו בעולם היא לגלות את ה' במציאות הגשמית, לעשות את העולם לשמים, ולכן ענייני הקדושה חלים דווקא ע"י בסיס חומרי. ויותר מזה, כל הזמנים האלו קשורים לזמני החקלאות של א"י, שדווקא בא"י יש קשר של גשמי וקדושה, שמעלה את העולם כולו לקודש. שבא"י הגשמי ובפרט החקלאי הוא קדוש, כמו שמובא בב"ח: הלא קדושת ארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב ... ונאכל מפריה ונשבע מטובה, כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה' (ב"ח. טור או"ח סימן ר"ח). הרי שהשכינה שורה דרך הגשמי, ובפרט הצומח מן הארץ. לכן מובן שהקדושה קשורה לעניין החקלאי בא"י, כיון שזהו דבקות בשכינה שבא"י, ולכן יש קשר חקלאי-קדושה. וכן מצינו: 'רבי יהודה ב"ר סימון פתח (דברים יג, ה): "אחרי ה' אלקיכם תלכו". וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקדוש ברוך הוא? אותו שכתוב בו (תהלים עז, כ): "בים דרכך ושבילך במים רבים", ואתה אומר "אחרי ה' תלכו ובו תדבקון"? וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה, אותו שכתוב בו (דברים ד, כד): "כי ה' אלקיך אש אוכלה" וכתיב (דניאל ז, ט): "כורסיה שביבין דינור" וכתיב (שם, י) "נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי" ואתה אומר "ובו תדבקון"? אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה, הה"ד (בראשית ב, ח): "ויטע ה' אלקים גן בעדן" אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה הה"ד "כי תבאו אל הארץ"' (ויקרא רבה כה,ג). הרי שדבקות בשכינה זה ההתעסקות בנטיעה בא"י, ממילא נראה שזה גם משפיע על כלל העניין החקלאי בא"י, שיהיה לו קשר לדבקות בקב"ה בעקבות זה. החגים קשורים לא"י, ולכן גם קשורים בקשר עמוק של שמחה, שהחגים הם בזמנים של שמחה בקשר ליבול: בפסח זה על הצמיחה בשדה, בשבועות על הקציר, ובסוכות על האסיף. ויש חשיבות להדגיש את השמחה, כמו שיש חשיבות של שמחה בא"י, שנאמר "והיה כי תבוא אל הארץ" (דברים כו,א) '"והיה כי תבא אל הארץ". אמר "והיה" לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, על דרך אומרו (תהלים קכ''ו) אז ימלא שחוק פינו וגו'' (אור החיים). כך גם יש חשיבות של שמחה בחגים "ושמחת בחגך" (דברים טז,יד). ונראה שנרמז בשניהם על הקשר החקלאי (של א"י והחגים), שבחגים נאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך. שבעת ימים תחג לה' אלקיך במקום אשר יבחר ה' כי יברכך ה' אלקיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח" (שם, יד-טו) שקשור לתבואה [והצלחה] בא"י. וכן בקשר לא"י: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם (שם כו, א-ב) שגם בזה מופיע קשר לתבואת הארץ (בפירות). ובשניהם נאמר קשר למקדש "אשר יבחר ה'", שיש קשר לשכינה בעולם, שמתגלה בארץ ובחגים, בשמחה שהיא יסוד הקדושה וחיבור לה' בעולם ("תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב" [דברים כח,מז] שעבודת ה' שורשה בשמחה). והנה פסח הוא ב"חדש האביב" (שמות לד,יח) שמתחיל לצמוח, שכך גם בנ"י יצאו ממצרים, והחלו להתגלות בעולם. שבועות הוא חג הקציר, שבו קוצרים את החיטים, והוא חג מתן תורה, כיון שהתורה באה לתקן את העולם מהחטא (ראה ע"ז ה,א) ממילא זה קשור לחיטים, שהחיטה (לדעת ר"י) היתה עץ הדעת (ברכות מ,א) וכאן זה  מכוון לה'. וסוכות זה חג האסיף, והוא כנגד הסוכות שהיו במדבר, שמדגיש את העניין שבנ"י הלכו ממצרים לא"י (ולכן בסוכות יש עניינים הקשורים לא"י), שזהו כעין האסיף שהוא הכנסה מהחוץ לתוך הבית. בחגים גם נידונים: 'בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח, על התבואה. בעצרת, על פירות האילן... ובחג, נידונים על המים' (משנה ר"ה א,ב). שזה כנגד העתיד, שדנים מה יהיה בהמשך. שבפסח נידונים על התבואה שתצמח בקרוב, כך גם בפסח יצאו ממצרים כדי לבא למתן תורה בקרוב שזה קשור לתבואה (בחיטה) שקשורה לדעת ('ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן'. ברכות שם) לקבל את התורה שאותה צריך ללמוד ולעשות. בעצרת על פירות האילן, כנגד פרי עץ הדעת, שעם התורה שקיבלנו אנו ממשיכים ופועלים לתיקון העולם, שנפגע מפרי עץ הדעת. ובסוכות על מים שירדו בגשמים בחורף, שזה קשור לסוכות מדבר, שבמדבר אי אפשר לחיות ללא מים, שזה הדבר החסר ביותר שם. וכן גשמים בא"י מושפעים מהרמה הרוחנית של בנ"י (דברים יא,יז) ולכן הגשמים קשורים לקשר לשכינה (דברים יא,י-יב [שמקושר גשמים והשגחת ה' בארץ]). וזהו כסוכות שהיו תחת ענני הכבוד (סוכה יא,ב), שקשורים בשכינה. וכל אלו קשורים לחקלאות א"י, שהחגים קשורים לא"י, ולכן הם חלים ע"פ הקביעה של קידוש החודש שנעשה בא"י. ונאמר בסוף: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדן ה'" (שמות כג,יז) כעין הנאמר על א"י  "עיני ה' אלקיך בה" (דברים יא,יב), ומרכזה של א"י זה במקדש, שם שיא מעלת קדושת הארץ, לכן שם כעין עיני ה' ביותר, ולכן שם יראה לפני ה', כרומז על הקשר למעלת השכינה שבא"י. ולכן מיד ממשיך בקשר לא"י, ע"י הביכורים "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך" (שמות כג,יט) שזהו בכורי "אדמתך" א"י. וכן אח"כ מובא מיד על המלאך שמלוום לארץ (פס' כ וכו') לרמז על הקשר לארץ.