אמור ל"ג בעומר

"ויאמר ה' אל משה אמור אל הכוהנים ואמרת אליהם".

כל הפרשיות כתיב בהן: "אמור לבני אהרון", "דבר אל בני ישראל", וכאן כתיב: "אמור,,, ואמרת אליהם". ולמה ריבה אמרות הרבה? אלא לפי שאין חביב לפני הקב"ה יותר מן הטהרה. (מדרש החדש).

לדעת את ה'

הדבר הכי טוב שאפשר לתת לבן אדם זה דעת, שידע את ה', שיאמין בה', שיזכה לחיות את המציאות של ה'.

כי רק הדעת של האמונה בה' נותנת לאדם חיים טובים בעולם הזה.

רבנו הקדוש אומר בתורה ז' ח"ב שלהאיר את הדעת באחרים זו הרחמנות הכי גדולה, כי עיקר הצרה של כל אחד ואחד הוא שאין לו שכל ודעת להתמודד עם מצבו, וצריכים לרחם על העולם ולתת להם ולהאיר בהם את הדעת.

ואיך כל זה מתקשר לפרשת השבוע? התורה הקדושה לא מתירה לנו לאכול מהתבואה החדשה בטרם נביא לכהן עומר שיבולים, ומה עושה הכהן עם העומר הזה? הוא מניף אותו לכל צד אפשרי. למה? "שעל ידי הנפת עומר השעורים מגלה הכהן כי ה' נמצא בכל מקום ועם כל אחד, גם עם הנופלים והרחוקים מאד מאד מה' יתברך על ידי מעשיהם הרעים חס ושלום, לגלות להם כי עדיין ה' עמם ואצלם וקרוב להם תמיד, כמו שמניפים ומרימים את העומר למעלה ולמטה למי שהשמים והארץ שלו ולכל ארבע רוחות למי שכל ארבע רוחות העולם שלו ועל ידי זה מגלים ומפרסמים כי מלוא כל הארץ כבודו" (ליקו"ה פסח ט,כ).

היובש הזה שבתוך הנשמה זה הכי קשה. אך יש משהו שהוא עוד יותר קשה. כשאדם בכלל לא מרגיש את היובש בתוך הנשמה, כשהוא בכלל לא יודע שה' נסתר ממנו. הסתרה בתוך הסתרה. מה זה הסתרה? אדם לא מרגיש את ה', וקשה לו, ואז הוא צועק לה': מה יהיה, אני לא מרגיש כלום, הכל יבש לי, מה יהיה איתי, מה קורה לי, ככה אני אמשיך לחיות? ה' אני לא יכול להוציא מעצמי שום דבר טוב כשאתה נסתר ממני, אני לא יכול להתפלל כשאתה לא איתי.

אבל יש מצב הרבה יותר קשה. שאדם בכלל לא יודע שהוא בהסתרה, הוא לא יודע שהוא לא יודע, הוא לא יודע שהוא בצרה, הוא לא יודע שצריך לבכות לה', לצעוק לה', להתפלל לה'. יש לו פתרון לכל בעיה אך לבעיה העיקרית, לחסרון הדעת, לבקש דעת, לזה אין לו פתרון. כלומר, הוא לא יודע מה נסתר ממנו, הוא לא יודע מה הוא מפסיד, הוא לא יודע בעצם כמה הוא רחוק.

כמה רחמנות יש לנו על בני אדם שהם חיים מנותקים מהאמת וחסרי דעת. כמה רחמנות יש לנו על עצמנו, כשאנחנו מאבדים לפעמים את הדעת הזאת.

מסופר על הגאון רבי יעקב עדס זצוק"ל, שהייסורים לא פסחו על ביתו מעבר לעוני והדוחק. בשנת תרצ"ו נפטר בנו בכורו אברהם, שעל אף שהיה רק בן שש עשרה שנים כבר נודע כגדול בתורה ונבאו לו הכל גדולות. המקרה אירע בל"ג בעומר ורבי יעקב כה הצטער והתאבל על בנו, שהתבקש לבית עולמו בגיל כה צעיר ובעיקר בשל בקיאותו בתורה עד שנחלש בליבו ואף בעקבות זאת קיבל אירוע לב. חלפו מספר חודשים, והנה באחד הלילות חולם רבי יעקב ובחלומו זקן אחד ניגש אליו ומוסר לו מכתב. ר' יעקב פותח את המכתב וראה שכתוב בו: "בנסתרות של הקב"ה למה לך להתערב?" (ברכות י.). כשהתעורר, הבין, שרמזו לו מן השמים שאת ייסורי הבורא צריך לקבל באהבה, מכיוון שחשבונות שמים, אין אנו מבינים, אולם כל הדברים והמאורעות שעוברים על האדם, הינם בחשבון הבורא, ויש להם את הטעם והסיבה מאיתו יתברך. ואף שאין אנו מבינים פעמים רבות על מה זה עלינו להאמין ולקבלם באמונה שלמה. ומאז היה מקבל באהבה את כל מה שעבר עליו.

מתי אדם מגיע לשלמות הדעת? לשלמות האמונה? כשהוא לומד להגיד תודה על הכל.

להגיד תודה כל אחד יכול. היום כולם יודעים שהתודה זה הכוח הכי גדול שיש לאדם. כשאדם נמצא במצב הכי קשה, אז מה שיכול לעזור לו זה שיגיד תודה. בעצם הוא צריך להגיד הושיעה נא אבל לפני שיגיד הושיעה נא קודם שיגיד תודה. אם אתה אומר תודה, אתה מקדם את הישועה שלך. על מה נגיד תודה? הרי אני עכשיו בצרה, איך אני אגיד תודה? אבל זאת כל העבודה. לדעת שאין עוד מלבדו. הכל ה' עושה והכל לטובה.

רבנו הקדוש מלמד אותנו שכשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא. זו דרגה גדולה מאד, ונפלאה מאד, כשאדם זוכה לדעת שכל מה שקרה איתו עד עכשיו, וכל מה שיקרה איתו, כל מאורעותיו , זה לטובתו.

הידיעה עצמה, זה כבר מעין עולם הבא. אך כשאדם מתחיל להלל, להגיד תודה, לשיר לה', זה כבר בחינה יותר גבוהה.

התודה זה מפתח שפותח את השערים. זה אור שמפזר את החושך. זה שלמות הדעת. כמו שאומר השולחן ערוך "חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה, כשדרך שמברך על הטובה" (סימן רכ"ב).

כל אדם יש לו מסלול של חיים שהוא צריך לעבור בו, ובמסלול הזה יש ירידות, יש פיתולים, יש מנהרות שצריך לעבור בהם ושם הכל חשוך, אדם צריך להכין את עצמו מראש, לדעת שככה ה' ברא את העולם, וגם כשבאות צרות צריך קודם כל להגיד תודה. הבעש"ט הקדוש אומר – מה זה שוויתי ה' לנגדי תמיד? מי שהשם לנגדו, לנגד עיניו, אז הכל שווה אצלו. שוויתי מלשון שויון. עליות וירידות הכל שווה אצלו. הוא רואה שהכל זה רחמים. אדם צריך כל חייו להתפלל לקבל את כל מה שהוא עובר , באהבה.

כל מה שאנחנו מבקשים וכל מה שאנחנו צריכים זה הברכה הראשונה שקבעו אנשי כנסת הגדולה בתפילת שמונה עשרה, אחרי אבות גבורות וקדושה. ומהי? חונן לאדם דעת. כלומר, דבר ראשון שאדם מבקש זה דעת. כשיש דעת יש הכל. "דעת קנית מה חסרת דעת חסרת מה קנית". אדם צריך לדעת שהמסלול שהוא קיבל הוא יחיד ומיוחד לו, אין עוד מסלול כזה לשום אדם בעולם. התורה הקדושה מצווה אותנו בפרשת השבוע על ספירת העומר, "וספרתם לכם".

למה התוספת הזו וספרתם לכם? לא מספיק לכתוב וספרתם? וספרתם לכם, כל אחד לעצמו. כל אחד והסיפור שלו, כל אחד והספירה שלו. רבונו של עולם אל תתן לי להיות מישהו שהוא לא אני. תעזור לי להיות אני עצמי, אפילו אם אני לא כזה מיוחד, אפילו אם אני יהודי פשוט, תעזור לי להרגיש שאני בן יחיד אצלך אבא, שיש לך רק בן אחד כמוני, ושככה בדיוק אתה רוצה אותי, עם ההצלחות, עם הכשלונות, עם הנסיונות, עם הקשיים, עם המלחמה להיות יותר טוב ויותר טוב.

בלי השוואות. אסור לך להשוות כל הזמן את מצבך למצבם של אחרים, זה גורם לאדם חלישות הדעת וחוסר הערכה לאלפי תזוזות קטנות שהוא מסוגל לזוז, וגם זז, ממקומו הנמוך לעבר הקדושה. תתמקד בעצמך. המושג "אחד היה אברהם" הוא אומנם פסוק ביחזקאל, אך הוא הפך להיות מושג ידוע, מושג שאומר לך לא להתרגש יותר מדי מבני אדם שמונעים ממך מעבודת ה'. מאלה שמרוב שהם צדיקים אתה נחלש כשאתה רואה אותם. תתנהג כאילו אתה יחידי בעולם. השני מתפלל שעה שמונה עשרה, אבל גם השמונה עשרה שלך יקר אצל ה'. זה לא אפס ח"ו. תראה איזה יצר הרע גדול קיבלת ובכל זאת אתה נלחם, אתה מחזיק מעמד, אתה נופל וקם. האמת היא שכל אדם יש לו שורש אחר ועבודה אחרת ותיקון אחר בעולם, ולכן אי אפשר לקחת דוגמא משום אדם או להשוות בין אדם לחברו בשום אופן. כל אדם ואדם יש לו חלק אחר בבריאה, שאותו הוא צריך לתקן, והוא אחראי על החלק הזה, ואם הוא לא יעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה במקומו, ישאר קלקול, ואפילו שיש אחרים יותר צדיקים ממנו, יותר גאונים ממנו, הם לא יכולים לעשות את זה במקומו, רק הוא יכול לעשות את זה כי הוא קיבל את החלק הזה באלוקות, והוא לא יכול לברוח מזה, זה התיקון שלו, זה המסלול שלו, את זה הוא צריך לתקן.

לדעת את ה' זה לחיות עם ה' רגע רגע. אנחנו רגילים לחיות את העבר ואת העתיד ומפסידים את הדבר הכי חשוב, את הכאן ועכשיו. הקשר עם השם הוא כל רגע ורגע, בכל מה שאנחנו עושים. עבר זה זכרונות. עתיד זה תוכניות. אבל מה עם הרגע הזה? אחת הסיבות שאדם לא שמח במה שהוא עושה, כי הוא תמיד חושב על משהו אחר, הוא דואג, הוא לחוץ, הוא עכשיו מתפלל אבל חושב על מה שהוא צריך לעשות מייד אחרי התפילה וכשהוא עושה כבר את אותו דבר שהיה צריך לעשות אחרי התפילה, והוא כבר חושב על הדבר הבא... אם אתה רוצה להיות שמח, תשמח במקום שאתה נמצא בו ובדבר שאתה עושה כרגע. אדם לומד מסכת אחת וחושב אולי יעבור למסכת אחרת. לומד במקום אחד וחושב אולי במקום אחר אלמד יותר טוב. תתרכז במה שאתה עושה, תשמח, זה רק דמיון שאולי שם יהיה יותר טוב. מי שיש לו אמונה יודע שה' איתו בכל מקום שהוא נמצא. תחיה את הרגע הזה, אבל יחד עם ה'.

לדעת את ה' אפשר רק אם מדברים איתו. זה יוצר את הקשר והקרבה הכי חזקים. כשאדם מרגיל את עצמו לדבר עם ה', אין לשער את התענוג הרוחני שהוא מקבל מזה. הלב של עבודת ה' הוא התפילה. הרי כל החסרונות שלנו זה כדי שסוף סוף נפתח את הפה ונפנה אל ה'. כשאדם מבין שלבד הוא לא יצליח לתקן את המידות שלו, לנצח את התאוות שלו, להתגבר על היצר הרע שלו, כשאדם מבין את זה, הוא לא מפסיק להתפלל ולבקש מה' תעזור לי. תעזור לי לא לכעוס, תעזור לי לשמור את העיניים, תעזור לי שאני אמאס בתאוות, שאני ארצה רק אותך, תעזור לי שאני כל הזמן ארגיש את הטעם המתוק של הקדושה ולא אצטרך לחפש טעמים אחרים. אדם לבד לא יכול להתגבר על היצר הרע שלו. "בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו, אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". כשאדם מבין את זה הוא לא מפסיק לדבר עם ה' שזה בעצם הכוח של התפילה האישית.

ל"ג בעומר

רשב"י זה סוד. זה לא מבינים. זה מרגישים. בלי להבין, כולם עושים מדורות. בלי להבין, כולם שרים שירים, פיוטים שחיברו רק לרשב"י. בלי להבין, ילדים באים להסתפר שם בגיל 3. למה? למה אצל רשב"י צריכים לספר את הילדים, וכל הזכות הזאת של הפאות, והקדושה, למה זה קשור דווקא לרשב"י? מבינים את זה? לא מבינים. מרגישים.

ל"ג בעומר, ההילולא של רשב"י, הוא חג. כל שנה מחדש. זאת מן הארה שלא תפוג לעולם. כמו פורים, שחל תמיד ביום שחל בו ל"ג בעומר. בהילולא של רשב"י כל השערים נפתחים ומקבלים כאלה אורות וכאלה כוחות וכאלה יכולות שאי אפשר לתאר מה שאפשר לקבל ביום הזה. רשב"י הגיע לעולם להוריד את פנימיות התורה שזה האור הכי גדול. מה זה הפנימיות של התורה? זה התענוג הזה שאתה מחובר אל ה'. זה התענוג הזה שאתה אוהב את ה' וה' אוהב אותך.

כשהתורה היא חיצונית, אז אין לי כוח, אז אני אדלג, אז אני אקצר. ואז יש עוד פחות חיות, עוד יותר מתרחקים. כשאין פנימיות אז הכל כל כך קשה, כל כך כבד.

פנימיות זה שמחה, כמו המדורות שמדליקים בל"ג בעומר, שזה להבה, זה התלהבות, זה דבקות בה', זה כל הזמן שואף למעלה, כמו האש. אדם מתלהב, מתחיל להיות לו טוב. כבר לא נמאס לו מהחיים. הצדיק מדליק אותנו באש האהבה להשם. הוא מגיע למקומות הכי גבוהים אבל הוא מחובר גם ליהודי הכי פשוט, הוא מחיה אותו, הוא מחמם לו את הלב, הוא נותן לו תקוה, הוא מגלה לו את הנקודה האלוקית שנמצאת בו, נקודה של חבור אל ה', נקודה של רצונות וכיסופים. כל המתיקות שאנחנו מוצאים בתורה, כל המתיקות שיש ביהדות באה משם, מהנקודה הזאת. אנחנו צריכים אויר, צריכים חיים, צריכים להרגיש טוב, להיות שמחים להרגיש את הנשמה שיש בכל דבר. ואת כל זה מקבלים רק מתורת הסוד, מהפנימיות של התורה, מרשב"י. לכן כולם באים. אי אפשר להישאר בבית. אוירונים מלאים. באים ליום אחד. כולם מרגישים שרשב"י קורא להם. למה? זה סוד. אבל זה סוד שמרגישים בנשמה. המונים באים לרשב"י. לא כולם אנשים יודעי ספר, לא כולם אנשים מלומדים, לא כולם כאלה שמבינים עד כמה גדול רשב"י, גם אנשים חילונים באים, לא מוכנים לוותר, רואים איזה אור גדול ונמשכים אליו.

בל"ג בעומר מקבלים דעת. שאין טעויות אצל ה' יתברך. שהוא יודע לפי לנהל את העולם. כמו בסיפור הבא:

רפורט של אושר בירושלים

שלום ר' קובי לוי!

אני קוראים לי שלום, בסך הכל אני איש פשוט שגר בבת ים, זה ליד חולון. נשוי לשושי עם חמישה ילדים, כן ירבו. מה אני עובד? מתקין גגות ועושה פרגולות. אתה יודע , פעם לימדו אותנו בדף היומי, שבן אדם תמיד אוהב את המקצוע שלו, גם אם הוא עוסק בעורות, בורסקי, ריח נורא, אבל בורא עולם מרחם עליו שיאהב את הצחנה הזו, כדי שיהיה מעיל פרווה ונעליים. הרב של דף היומי, קוראים לו חנניה, והוא סיפר לנו שהקב"ה עשה ככה שבני אדם יאהבו מלאכות שונות, כדי שהעולם יוכל להתגלגל ולעבוד בלי בעיות. אתה מבין? אז ככה, תאר לעצמך שכולם היו עושים פרגולות, אז מי יהיה נהג אוטובוס? ואם כולם יכתבו סיפורים לעיתון כמוך, אז מי יטגן קציצות פלאפל? אתה מבין? בורא עולם נתן לכל אחד אהבה למקצוע שלו, וזה משפיע עליו גם בלילה כשהוא הולך לישון.

אני למשל אחרי קריאת שמע על המיטה, על מה אני חולם? על גגות. כמו למשל, שאני בונה פרגולה ענקית לפני חג סוכות, מול הכותל המערבי ובאים כל הרבנים, ופתאום שומעים ברמקול: "עוד מעט המשיח בא, תעשו לו מקום בסוכה". אני שומע שאתה צוחק אדון לוי... ככה זה, כולם צוחקים על הבת ימים, אני כבר רגיל לזה, לא נורא.

מה רציתי לספר לך? הא, לפני שלוש שנים היתה לי הפסקה ארוכה בעבודה. שום קליינט לא נכנס, אין טלפונים, עובר יום ועוד יום, אני מתחיל לאכול חסכונות, מכרסם את הרזרבות. עננים שחורים. יושב תקוע במחסן שלי עם הג'יפ, המסמרים והקרשים, שמחפשים סיכוי להפוך לפרגולה. חצי מיואש, כמעט בוכה.

פתאום נכנסת שיחה, על הקו אחות שלי, שתהיה בריאה, קוראים לה נחמה. צדיקה מארץ הצדיקות, רווקה בת 40, אומרת לי "שלום, שלום, מה אני שומעת מאשתך שאתה עצוב כי אין עבודה, אתה לא מתבייש?! אתה לומד כל יום אצל הרב חנניה דף היומי, ושכחת שיש רבונו של עולם? סע לכותל המערבי, תדביק את הראש שלך לאבנים ותבכה. הפרנסה זה ממנו, לא מהקליינטים ולא מהפרגולות".

נשמה טובה נחמה, שפכה עלי ליטר מים צוננים של מוסר, והתעוררתי לחיים. הרב חנניה לימד אותנו שלא זזה שכינה מהכותל המערבי, אז אני נוסע לשם מבקש רחמים, וישועה קרובה לבוא.

"שתהיי בריאה נחמה", אני מודה לה, "את יודעת אחותי היקרה, הרב חנניה גם לימד אותנו שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ז'תומרת שבן אדם יושב בתוך הקופסא של הצרה שלו ואין לו שום פטנט לצאת משם, אז צריכים אנשים אחרים להושיט לו יד. הנה, אני עולה על הג'יפ, טס לירושלים, לכותל, והלב שלי אומר שייכנסו שלוש עבודות פרגולות גוטע גוטע..."

נחמה צוחקת "שלוש עבודות! ת'לא מתבייש שלום?! בורא עולם שיהיה בריא, הלוא כל הווילות שלו, כל הבניינים שלו, כל המוסכים שלו, הוא יכול להוריד לך גשם של עבודות מפה ועד הפנסיה...". יופי נחמה.

עליתי לגי'פ, מניע, טס לכותל. בדרך אני חושב על אחותי, נחמה , באמת מסכנה, נשמה טובה, עובדת כוח עזר בבית חולים, במחלקה של זקנים סיעודיים. חרוצה, עושה חסדים עם כולם, נותנת מעשר לכולל של הרב חנניה... ואם אני אין לי עבודה חצי חודש, ההיא שתהיה בריאה אין לה חתן כבר 20 שנה, שום שידוך לא הלך.

בקושי מצאתי חניה אבל חניתי את הג'יפ במקום שמותר. רצתי למקום הקדוש ושפכתי את הנשמה... שעתיים אני בוכה עם התהילים, אפילו עלה לי בדמיון הפרגולה שאני בונה פה, עם הרבנים החשובים, ושיש מספיק מקום לכיסא של המשיח.

קיץ, אני חצי מעולף מצמא. מגיע לגי'פ, מניע, נוסע ומחפש קיוסק. מגיע לשכונת אבו טור, רואה קיוסק יפה, עוצר את הג'יפ, משאיר אותו דולק עם דלת פתוחה, מוסיקה בטייפ וטס פנימה. קונה שלוש פחיות קולה... לא סיפרתי לך אדון לוי, אני בלי עין רעה גובה מטר תשעים ושניים, רוחב מטר ופחית אחת לא מדגדגת אותי.

משלם, חוזר לגי'פ, חושך בעיניים. רפורט!!! 500 שקל!!! מסתכל ברפורט כתוב השם של הפקח: מנשה. אם אני תופס אותו.. אני עוד מספיק לראות אותו מרחוק, על הווספה של הפיקוח העירוני שנעלמת לי ליד תחנת הרכבת. אמרתי לעצמי, שלום, אתה תופש אותו ומנער אותו, חצוף! רואה ג'יפ דולק, דלת פתוחה, רואה שאני קונה בקיוסק, ונופל עלי עם קנס כשאין לי חצי שקל בכיס, אין עבודות, וגם את מה שאין לי הוא הפקח הירושלמי הזריז לוקח לי. זה לא יעבור לו בשתיקה.

אני דוהר אחריו עם הג'יפ, אבל ההוא כמו ציפור דרור התאדה מן הנוף. אבל שלום לא מוותר. נסעתי לכיכר ספרא, איפה שהעירייה, כולי בוער כמו עצי המערכה, מחליט שראש העירייה שלהם ישלם את הקנס, תפסו להם בת ימי מסכן ומנקים לו את הכיסים. אני לא אשתוק! בקיצור כמו אש בשדה קוצים שלום מבת ים נכנס לעירייה, שואל במודיעין איפה המשרד של הפיקוח. נכנס לשם, גיצים בעיניים, שואג קצת בחוסר נימוס: "מי פה הבוס?" יוצא לי אחד שחרחר נמוך עם שפם, אומר לי "הלו , פה לא גן חיות, אתה רוצה לשאוג אז תיכנס לכלוב של הנמרים בגן החיות התנכ"י.

אמרתי לו "בוא הנה, אתם חצופים, בא הפקח שלך דחף לי 500 ₪ קנס על מה? בא בן אדם מבת ים להתפלל בכותל, קונה פחיות קולה חצי דקה, ואתם שותים לו את הכסף שאין לו". ההוא מנפנף אותי אומר לי "בחורצ'יק, תעלה למשרד המנכ"ל". אני מגיע למנכ"ל שוב שואג, שולח אותי ליועץ המשפטי, וההוא שולח אותי לעורך דין של פרקליט המדינה. אומרים לי כולם שם, בעירייה, שרק ההוא הפרקליט יכול לבטל את הרפורט, אם בכלל...

אני כולי מבעבע, דופק בדלת, פותחים לי, מי פותח? פרצוף שאני מכיר מאיפשהו? מגרד במצח, בשרוול, שואל אותו "תגיד לי, אנחנו לא מכירים?" ההוא תוקע בי מבט ארוך, "גם אתה מוכר לי, אבל מהיכן?" פתאום אני נזכר. "אתה, לא קוראים לך במקרה יהושע? אנחנו למדנו בבית ספר עממי עם המורה שאולי הכועס?" יהושע מרים ת'כיפה שלו עם עיניים צוחקות, "אתה שלום, נכון?" "תמיד היית ילד ענק, כל הכבוד, גם חזרת בתשובה?, בקיצור, אני ויהושע מתחבקים חזק חזק, מספרים כמה בדיחות על בית ספר העממי העקום ושלמרות הכל חזרנו בתשובה, ואז הוא הוא שואל " מה אני יכול לעזור לך?"

"תסתכל יהושע דחפו לי פה רפורט, 500 ₪ על כלום... בא בן אדם צמא, גי'פ פתוח, מוסיקה פועלת, דלת פתוחה, איפה הנשמה של הפקח שלכם?" יהושע הוא העוזר של המזכיר של הפרקליט. ההוא יש לו משקפיים עגולים, קרחת גדולה ופרצוף חמוץ, כמו אחרי שאכלת שבע פלחים של לימון טרי. להוציא ממנו חיוך זה כמו למצוא נפט בעפולה.

אני שומע מעבר לדלת שיהושע מבקש עלי רחמים, אבל ההוא עקשן יותר מפרד עקשן.

"הוא חנה באדום לבן, אם יש לו טענות שישמיע אותן בבית משפט, מול השופט" יהושע מנסה עוד פעם... בסוף נכנע. ניגש ניגש אלי עצוב מסביר לי "שלום, אם זה תלוי בי הייתי מבטל. הפרקליט זה טיפוס אחר לגמרי, הולך עם החוק עד הסוף... תבין אותי, זה מקום העבודה שלי...".

יהושע מדליק את הקומקום חשמלי ומגיש לי כוס קפה. אני קצת נרגע, מברך "שהכל" ושואל את יהושע כמה שאלות ששואלים חברים שנפגשים אחרי שלושים שנה. אני מספר לו על המשפחה, הילדים, הפרגולות.

"אני עוד רווק... לא הלך לי.." הוא מספר לי בעצב. "רווק?" אני פוקח שתי עיניים של בת ימי מופתע, ומזדקף עם הקפה ביד. "יש לי אחות, תאמין לי יהושע מתאימה לך... גוטע גוטע, נשמה טובה, עושה חסדים ומעשים טובים, ובזמן הפנוי שלה מתפללת על חולים, רווקות... מעוניין? "למה לא? אולי היא המכסה המושלם לסיר העייף שלי..." עונה לי העוזר של המזכיר. ת'שומע אדון לוי? יופי, אז תרשום יפה יפה, מה ששלום הבת ימי מספר לך, עוד באותו ערב התקימה פגישה ראשונה, ושבוע אחר כך, עשינו ווארט. יהושע הביא ישועה לנחמה, ונחמה הביאה עזר כנגדו ליהושע, ואני אדון לוי, אני השדכן המהולל... אבל זה לא הסוף, כבוד הסופר. בחתונה כשכולם רוקדים ושמחים ואני רואה כוכבים מרוב אושר שנחמה התחתנה, פתאום ניגש אלי החתן יהושע ולצדו בחורצ'יק. מה אומר לי? אומר לי ככה: "שלום גיסי היקר, רציתי שתכיר חבר טוב טוב שלי, זה מנשה, הוא פקח בעירייה, אנחנו כמו אחים!!!" "מנשה!" אני קופץ חצי כועס חצי לא כועס (בכל זאת חתונה), "אתה זה שדחפת לי רפורט בשכונת אבו טור ליד הקיוסק על שום דבר, איפה הלב שלך?"

מה עונה לי מנשה הפקח, "תגיד לי שלום, אם לא היה הרפורט שלי איך היה יוצא לפועל השידוך של אחותך נחמה? אז תגיד למנשה תודה רבה רבה שעשה לך רפורט של אושר, כי 500 ₪ דמי שידוכין ששילמת לעירית ירושלים, זה ממש כסף קטן, לא ככה?"

איזה יופי אדון לוי, נחמה אחותי ושולחת אותי לירושלים, לכותל, מנשה הפקח תוקע לי רפורט, יהושע מנסה לעזור לי, אני משדך לו את נחמה, ואחר כך נופל עלי מבול של הזמנת פרגולות. כבוד הסופר אתה לא צריך איזו פרגולה קטנה לחצר שלך?

"בטח צריך", אני משיב לו.

"אז דבר איתי אחרי פסח, למה אין לי זמן לנשום".

תפילה

רבונו של עולם

זכה אותי להיות יותר רגיש למצוקה של השני. וכשמישהו ניגש אלי ורוצה לדבר איתי, לעזוב הכל ולהקדיש לו את כל הזמן שהוא צריך. גם אם הגעתי מאוחר לישיבה ונשארו לי כמה דקות בודדות ללמוד. אני חייב. כי הוא במצוקה ובוודאי עובר יסורים. תעזור לי לעשות את זה בלב שלם, לנתק את עצמי מכל מה שעובר עלי ולהיות כולי אוזן. להקשיב לכל מילה שיוצאת מפיו ולא לחשוב בזמן שהוא מדבר על הפתרון, על מה שאני עומד להשיב לו.

זכה אותי לדמיין שמה שהוא עובר – עובר עלי חס ושלום כדי שאוכל באמת להרגיש את הצער שלו.

רבונו של עולם, כל כך הרבה פעמים קרה שאנשים ניגשו עלי ואני נתתי להם הרגשה שהם קצת מפריעים לי, יש לי עוד הרבה מה לעשות. הפוך ממך אבא, שאתה תמיד פנוי להקשיב לנו, לעזור לנו, אף פעם לא מתעייף מאיתנו.

זכה אותי לרדוף אחרי החסדים ולשמוח עם כל הזדמנות להיטיב עם השני. בעיקר בדרכים אבא, כשאני נוסע והרכב ריק מאדם כי אני אוהב את הלבד, אוהב להיות עם עצמי ואתך ואני שוכח את התענוג שהיה לי כשכן עצרתי והרכב התמלא באנשים ובברכות שברכו אותי.

זכה אותי לחיות חיים של נתינה וחסד, חיים של אהבת הבריות. ותמיד להיות פנוי לשני, וגם אם אני באמצע דברים כי אנחנו תמיד באמצע, ככה באנו לעולם וככה נעזוב את העולם אחרי 120 שנה, "באמצע דברים". זכה אותי להיות כמוך אבי שבשמים, אוהב את כולם, מקשיב לכולם, מרחם על כולם.