מיתת תלמידי ר"ע בספירת העומר
נכתב על ידי יניב, 25/4/2017
'אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם. ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן: אסכרה' (יבמות סב,ב). אנו נוהגים מנהגי אבלות בספירת העומר, על מיתת תלמידי ר"ע. אמנם נוהגים רק עד ל"ג (או ל"ד) בעומר בשל שע"פ הגאונים מתו רק עד אז, ויש שהביאו שהיתה גירסה 'עד פרוס העצרת', ויש שאמרו שלא מתו בזמנים שאין אומרים תחנון, וכך הגיעו לימי אבלות עד ל"ג. מרן שר התורה גדול הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מביא בספרו 'מועדי ישראל' ('ימי הספירה באספקלריית הדורות') ע"פ גרסת ר"ש גאון שתלמידי ר"ע מתו בגזרות שמד שהיה עליהם. וכן הסביר שלא נהגו כבוד זה בזה, אפשר להבינו ע"פ הסיפור בנדרים (מ,א): 'מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה. לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר' עקיבא לבקרו. ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חיה. א"ל: רבי החייתני. יצא ר' עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים'. ממילא כיון שאי כיבודם זה את זה היה מגיע ל'כאילו שופך דמים', לכן נגזר עליהם מוות. וזה נעשה בזמן שבין פסח לעצרת כיון שאז זהו זמן להתאחדות בנ"י לקראת קבלת התורה. וניראה שאולי אפשר להוסיף, שמתו בשל אי כיבוד חברים, שמיתת אסכרה היא כעין דין חנק: 'ומי שנתחייב חנק, או טובע בנהר או מת בסרונכי' (כתובות ל,ב). 'סרונכי - אסכרא והוא בגרון מלנ"ט' (רש"י). הרי שנידונו בדין חנק. שמתו במגיפה שנראתה כאסכרה או שהרגום בשמד בצורה שנחנקו כעין אסכרה, או גססו ובקושי התנשמו וזה דמה כאילו זה אסכרה, ולכן אמרו שבזה מתו. או שמתו בצורות אחרות, וההסבר של אסכרה זה רק להביע את חומרת העניין, כי אסכרה זו המיתה הכי קשה ('קשה שבכלן אסכרא'. ברכות ח,א), או שבא להביע את הרעיון שהתחייבו מיתה כאסכרה, כעין חנק, גם אם בפועל לא ממש מתו כך. ולמה דווקא בצורה כזו-כחנק? בפשטות אפשר שכעין באים לסתום להם את הפה (שאין אויר לנשימה ודיבור) כלומר שתורתם אינה ראויה להישמע אם כך מתנהגים. או שסתם מיתה בתורה זה חנק: 'כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק' (סנהדרין נב,ב), לכן כעין בא לומר שכלל תורתם נפגמה ואינה ראויה, ולכן כעין מגיע להם מיתה כללית שבתורה (שלא פורט בה מיתה מיוחדת, אלא סתם מיתה שבתורה). שכל זה קשור לכך שהיו צריכים להתאחד לקראת קשר לתורה, ולא עשו זאת, ולכן קשרם לתורה נפגם. ואולי אפשר שכיון שגודל חטאם היה כמו שמובא בסיפור, שלא ביקרו חולים, והרי ר"ע ניקה את החדר ובזה החייהו, הרי שהאבק וקשיי הנשימה היו גורמים למיתתו, ולכן מיתתם באה לידי ביטוי בצורת חנק, כדוגמתו. וניראה שתלמידי ר"ע טעו בהבנתם, שהנה מופיע שמתו 12 אלף זוגים, שלא נאמר 24 אלף, אלא בזוגות, שבפשטות זה כדי להדגיש את עניין האחדות שהיתה צריכה להיות, כמו הזוגות: 'היינו דאמרי אינשי: או חברותא או מיתותא' (תענית כג,א), לכן בזה מודגש שהיו צריכים להתאחד כמו בזוגות, וכיון שלא עשו מתו. אולם ניראה יותר מזה, שבא להדגיש את הסיפור של זמן לימודו של ר"ע (כמסופר בכתובות סב,ב-סג,א), שחזר פעם ראשונה עם 12 אלף תלמידים, והלך ללמוד פעם שניה עד שנעשו לו 24 אלף, ולכן מרמזים על כפול, כעין הזמן הכפול שהיה בלימודו, שבכך נעשה לו כפול מ12 אלף הראשונים. שאולי תלמידיו ראו בזה כרמז שעליהם להתנתק מבין אדם לחברו, ולהשקיע הכול רק בלימוד תורה, כמו שר"ע אפילו את אשתו (ש'אשתו כגופו דמי' [בכורות לה,ב]) עזב כדי ללמוד. וטעו בזה, ובכך התרחקו מקשר שבין אדם לחברו. לכן אולי סיפור מיתת תלמידי ר"ע מובא בגמ' בהקשר לאיש ואשתו (שמובא לפני ואחרי הסיפור), ואף מובא על הפס' "בבקר זרע את זרעך" שר"י מפרשו על אשה ובנים, ור"ע לומדו על תלמידים (ואז מובא סיפור מיתת תלמידיו), שזה מעין רמז דק, שקשורים זה בזה, מיתת תלמידי ר"ע והקשר לאשה ובנים (שהוא לא היה בבית). ממילא אם זה כך, אז מובן מדוע מתו באסכרה שזה כדין חנק, כיון שבהקשר של חטא בין אדם לחברו בקשר לאישות, זה מתבטא בבא על אשת איש, ובגמ' מביאים את בירור דין חנק, על הנאמר בבא על אשת איש: 'תנו רבנן: (ויקרא כ, י) "איש" פרט לקטן. "אשר ינאף את אשת איש" פרט לאשת קטן. "אשת רעהו" פרט לאשת אחרים. "מות יומת" בחנק. אתה אומר בחנק או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה? אמרת כל מקום שנאמר מיתה בתורה סתם, אין אתה רשאי למושכה להחמיר עליה, אלא להקל עליה, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: לא מפני שהיא קלה, אלא כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. רבי אומר: נאמר מיתה בידי שמים ונאמר מיתה בידי אדם, מה מיתה האמורה בידי שמים מיתה שאין בה רושם, אף מיתה האמורה בידי אדם מיתה שאין בה רושם' וכו' (סנהדרין נב,ב). ממילא כעין רמז על דגש בהקשר דין חנק והבא על אשת איש. ובכ"א גם בלי כל זה, דינו מוות בחנק, ולכן תלמידי ר"ע מתו על חטא בין אדם לחברו, שלמדו זאת בטעות של בין איש ואשתו (שלמדו מר"ע) בדין חנק, שזהו אסכרה. ועוד, שנאמר במכילתא דרשב"י (תלמיד ר"ע): 'מות יומת. אין אנו יודעין במה תהא מיתתו שלזה, ת"ל "ואהבת לרעך כמוך" ברור לו מיתה יפה, והיזה זה? זה חנק' (מכילתא דרשב"י, שמות כא,טו). הרי שלמדו (אולי מר"ע) שסתם מיתה בחנק כיון שהיא הכי יפה, ולכן חל בה "ואהבת לרעך כמוך". ממילא תלמידי ר"ע שחטאו ב"ואהבת לרעך כמוך" נענשו כנגד זה במיתת חנק. לכן מתו בין פסח לעצרת, שבעצרת, במתן תורה נפרדו האנשים מנשותיהם לקראת מתן תורה (להיטהר), אבל בפסח היה זה קרבן של משפ' (בפסח מצרים), שמרמז על אחדות של המשפחה, וכן בסיני חנו בנ"י באחדות (רש"י שמות יט,ב). שזה בא לומר שמה שנפרדו זמנית מנשותיהם, זה רק להיטהר לקבלת התורה, אבל אין עניינו פירוד אלא אחדות בבנ"י. לכן תלמידי ר"ע שעשו פירוד בבנ"י (ובפרט אם למדו זאת מר"ע שפרש מאשתו) נענשו בזמן זה. ולדעה שמתו עד ל"ג, ולא ממש עד שבועות, הכוונה בציון הזמן הזה הוא שמתו בעניין שיש מפסח עד עצרת. ומתו באסכרה כיון שהיא: 'אסכרא דמיא כחיזרא בגבבא דעמרא, דלאחורי נשרא. ואיכא דאמרי: כפיטורי בפי ושט' (ברכות ח,א) 'כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא - כענפי הסירים הנסבכים בגזת הצמר כשאדם נותק בחזקה ומשליך לאחור שאי אפשר שלא ינתק הצמר עמה. כפיטורי בפי ושט - ים אוקיינוס יש בו מקומות שאינו מקבל ברזל ומחברין לוחי הספינה ע"י חבלים ועקלים שתוחבים בנקביו ותוקעין אותו בדוחק לפי שהם גסין כמדת הנקב' (רש"י). שזה דומה לחיבור חזק שמעורב אחד בשני, שאי אפשר לנתקם בקלות. כך גם בדומה תלמידי ר"ע שלא נהגו כבוד זה בזה, שלא היו במעלת בין אדם לחברו, זה ניתוק קשה מאוד מבנ"י שבטבעם הם אחד, ולכן מתו בצורת מיתה קשה כזו. והדימוי של אוניה מרמז על היותם ת"ח, כיון שהתורה נמשלה למים: 'דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים"' (ב"ק פב,א) לכן האוניה ששטה על המים מרמז על ת"ח, רק שבדר"כ ת"ח נמשלו לדגים שבים (אבות דר"נ מ,ט) כיון שמעורב כולו עם התורה, וכן חי ע"י התורה, כדג החי ע"י המים. אבל תלמידי ר"ע הם כאוניה שמעל המים, שפועל בכוח המים, כמו שהם היו ת"ח ולכן פועלים בכוח התורה שלמדו, אבל הם לא מעורבים וחיים במים, אלא מעל, מופרד, כיון שתורתם היתה פגומה בשל בין אדם לחברו שהיה פגום אצלם. על אף היותם ת"ח גדולים מאוד, שלכן נרמז כמו אוניות היוצאות למרחקים. כיון שבסוגי הדגים הדומה לזה הוא: 'דג מן הים הגדול כיצד? זה תלמיד חכם שלמד מקרא ומשנה מדרש הלכות ואגדות ויש בו דעת להשיב' (אבות דר"נ, שם). צמר זהו מצאן, שזה רמז על תלמידי ר"ע שלא למדו ממנו את החומרה של בין אדם לחברו, שר"ע דרש: '"ואהבת לרעך כמוך" רבי עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה' (יר' נדרים ט,ד) והם לא למדו זאת. (ואף מרמז על היות ר"ע רועה הצאן של כלבא שבוע, שמשם אשתו לקחה אותו ושלחה אותו ללמוד, והם לא למדו. ואם למדו לעצמם מהליכתו מביתו לשנים רבות, אז ודאי שקשור לאשתו שראתו כרועה צאן ושלחתו ללמוד). לכן עונשם היה באסכרה שדומה לדברים אלו. ר"ע לימד אח"כ את תלמידיו השניים, שהם העמידו את התורה בעולם אותה שעה, ולימדם והדגיש להם להקפיד על בין אדם לחברו: 'אמר להם: בניי! הראשונים לא מתו, אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם. עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה' (ב"ר סא,ג). אולי זה נרמז בזמן ל"ג בעומר, שהוא יוצא (בלוח שלנו [להבדיל מהזמן שקבעו ע"פ הראיה]) בי"ח אייר, שהוא החודש השני ע"פ התורה, שכך התלמידים השניים, הם חיו (שלא מתו כמו שקרה לראשונים), וזהו ח"י בחודש השני. אולי גם ל"ג בעומר מרמז (באותיות ל"ג) על ה"גל" שנעשה בין יעקב ללבן (בראשית לא,נב) שהיה כדי שלא לעבור להרוג ("עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבר אליך את הגל הזה") כך לא עברה מידת הדין גם לתלמידים השניים. ואילו על הראשונים חלה מיתה, כמו שרצה לבן להרוג. ואם למדו זאת מפרישת ר"ע מביתו, אז גם קשור באומרו: "ויען לבן ויאמר אל יעקב הבנות בנתי והבנים בני והצאן צאני" וגו' (שם, מג) שמובא נשיו (של יעקב) ובניו (שלא היה אז עם אשתו להביא ילדים) והיה רועה צאן של כלבא שבוע. והשניים הם שהעמידו את התורה אז, והתנהגו כראוי כך שתורתם הייתה שלמה כראוי. לכן מרמזים על היותם חמשה (יבמות שם) או 'שבעה' (ב"ר שם), שבכוונה ראו דווקא כמספר הזה, שלכן גם יש דעות במדרש (בב"ר שם) מיהם אותם שבעה, כך שברור שראו במספר כעקרוני. ניראה שזה כנגד התורה, שיש בה חמשה חומשים או שבעה, שתלוי כיצד מחלקים את התורה (שבת קטז,א), כך באו לרמז על מעלתם של התלמידים השניים שהיו בשלמות החיבור לתורה. אולי אפשר ברמז, שמובא על מספר הספרים: 'ת"ר (במדבר י, לה) "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה" פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה. ר' אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו. כמאן אזלא הא דא"ר שמואל בר נחמן א"ר יונתן: (משלי ט, א) "חצבה עמודיה שבעה" אלו שבעה ספרי תורה. כמאן? כר'. מאן תנא דפליג עליה דר'? רשב"ג הוא, דתניא, רשב"ג אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה, ולמה כתבה כאן? כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה' וכו' (שבת קטו,ב-קטז,א). למ"ד שיש חמשה ספרי תורה, הקטע בא להפסיק בין שני הפורענויות. כך בדומה תלמידי ר"ע מתו על 'שלא נהגו כבוד זה לזה' (גמ') בפועל, ולכן זהו פורענות, שחטאו. לכן הבאים המקומם הם חמשה. לעומת זאת למ"ד שבעה ספרים, זה מהפס' "חצבה" וגו' ופרושו: '"חצבה" - בנויה על הרבה עמודים, וחצובים המה זה כזה בהשוואה גמורה, והוא דבר הנחמד לעין הרואה' (מצודות) שכך גם בתלמידי ר"ע זה בדומה 'שהיתה עיניהם צרה אלו באלו' (ב"ר), ולכן הבאים במקומם הם 'שבעה'.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
