"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל" וגו' (דברים כט,ט). 'דבר אחר: "אתם נצבים היום". מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפלה לכם, עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר: "והיה לך ה' לאור עולם" (ישע' ס יט). אימתי? בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר: "חיים כולכם היום" (דב' ד ד). בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת. ואלו נוטל אחת אחת, אפילו תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: "בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדו" וגו' (ירמיה נ ד). כשהן אגודים, מקבלין פני שכינה' (תנחומא נצבים סימן א'). התנחומא לומד מהפס' "חיים כולכם היום" אבל נרמז כאן ב"אתם נצבים היום כולכם", לפס' ההוא, שגם בו מופיע "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", שמלמד מתי האורה באה. וגם כאן בפס' נרמז שההתייצבות לפני ה', הדבקות בה', תלויה האחדות של "כולכם", כמו במעמד סיני שהיה "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט,ב) 'כאיש אחד בלב אחד' (רש"י). והנה מובא עוד: 'אמר רבי אליעזר הקפר ברבי: גדול כח השלום, שבשעה שישראל עושין חבורה אחת, אפילו עבודה זרה ביניהם, אין מידת הדין נוגעת בהם, שנאמר: "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד יז). ובשעה שהן חלוקין, מידת הדין נוגעת בהן, שנאמר: "חלק לבם עתה יאשמו" (שם י ב)' (תנחומא "שופטים" סימן יח). ניראה שגם כאן יש רמז לזה, שמזהיר אם יש הנמשכים אחר הע"ז, וחושבים שלא יקרה להם כלום, ולכאורה כיצד חושבים שלא יקרה כלום? (מרן שר התורה הגר"ש גורן זצוק"ל זיע"א מסביר שזה מטעם שהשכר והעונש בעוה"ז הם לציבור, ולא ליחיד שזה לעוה"ב, ולכן חושב שלא יקרה לו כלום) אולי אפשר שזהו שמתחיל שיש אחדות, שלכן לא מפחדים מעונש אפילו על ע"ז כי 'אין מידת הדין נוגעת בהם'. לכן אומר שסופם ללקות, שבסוף יתפצלו ויוכו. וגם בפס' "חיים כולכם היום", פס' קודם אומר "עיניכם הראת את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלקיך מקרבך" (דברים ד,ג), ומיד לאחריו אומר שכשיש אחדות אז נשארים בחיים אפילו כשעבדו ע"ז. ולכאורה איך אפשר להבין זאת?- אלא שבתחילת הפס' נאמר "ואתם הדבקים בה' אלקיכם (חיים כולכם היום)" שהאחדות זהו דבקות בה', שאי אפשר לבא לדבקות בה' ללא אחדות בבנ"י, וכן להיפך, אי אפשר להיות באחדות בבנ"י במנותק מהקדושה. אלא גם אם עובדים ע"ז ובאחדות, סימן שיש בהם קשר לקדושה, וסופו לפרוץ ולהשפיע, ולכן לא נענשים כי דבוקים בקדושה גם אם כלפי חוץ זה לא נראה, עצם חיבורם זהו חיבור של נשמות בנ"י שהם חלק אלוק. ואילו אם יש בהם פיצול, הם יענשו, שאז יש נתק מהקדושה, שהחומריות הגשמית גברה והתנתק קשר הקדושה, ולכן אז יענשו. וכך גם אם צדיקים ויש פיצול, זה סימן שאין דבקות ראויה ואמתית בה', ולכן סופם ליפול מקדושתם, שאע"פ שחיצונית הם כצדיקים, בעצם הם לא באמת כך, ולכן יענשו, או שיתגברו ויתאחדו לקדושת אמת. וזהו: 'דבר אחר: "אספה לי שבעים איש". זה שאמר הכתוב: "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה" ( עמוס ט ו). משל למה הדבר דומה? לפלטרין שהייתה בנויה על גבי הספינה, כל זמן שהספינות מחוברות, פלטרין שעל גביהן עומדת. לפיכך נאמר: "הבונה בשמים מעלותיו". אימתי כביכול כסאו מבוסס למעלן? בזמן שישראל עשויין אגודה אחת. לכך נאמר: "הבונה בשמים מעלותיו". אימתי? בזמן ש"אגודתו על ארץ יסדה"' (תנחומא "בהעלותך" סימן יא). שהקדושה האמתית תלויה באחדות. והנה ניראה שרמוז בתנחומא 'וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת' וכו', שזה כעין הנאמר קודם, שיש אפילה ואורה, ותלוי באחדות. שהנה בשואה הנורא, גם בשיא השואה עדיין היהודים היו לא מלוכדים. באמריקה לא רצו בהתחלה להתערב (בהתעלמות בטענה שהם ויהודי אירופה זה לא אותו דבר) ובארץ בהתחלה ראו את עצמם שונים מהם (כידוע שניסו לעשות עסקה עם משאיות מול שחרור יהודים), ואפילו ביהודי אירופה לא יכלו להתאחד, כמו שהיו ארגונים שונים במרד גטו וורשה וכדו'. וכמובן שבין הדתיים והחילונים (לפני השואה) הייתה פעורה תהום של שנאה. ככה באווירת הפירוד יכלה השואה הנוראה להתרחש. ולעומת זאת בהמשך (בעקבות השבר העמוק של השואה) נעשתה אחדות וככה יכלה לקום מדינת ישראל. ניראה שלכן הנאצים ימ"ש בררו מי שייך לזרע ישראל כמה דורות אחורה, לומר שאין לך לאן לברוח, ולא משנה אם אתה משכיל או אדם פשוט, צדיק או רשע וכדו' כולכם אחד. (אמנם זרע ישראל היו שאינם יהודים ע"פ ההלכה, אבל זה בא לחדד את הקשר היהודי שלכן הלך עד הקיצוניות. ובפרט שיש מקורות [שלא להלכה] על קשר יהודי גם דרך האב, ולכן משתדלים להחזירם ליהדות). והנה הנאצים צעקו ליהודים לעלות לא"י, שזה מרמז שכנראה השואה הייתה כדי שיעלו לא"י (דבר שרבים התנגדו או התעלמו ממנו) כמו שבאמת בעקבותיה נעשה רעש גדול בעולם על הצורך בהקמת מדינה ליהודים, ולאחריה קמה מדינת ישראל. ניראה שזה קשור בזה, שבחו"ל יש דין של ע"ז: 'כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (כתובות קי,ב) ממילא כשהיו שלא באחדות, בא העונש ולא היה זכות בכדי להינצל, כיון שהיו בפירוד. ושני הדברים קשורים בשורשם, שהנה בחו"ל אין דין של ציבור, שאין קובעים תענית ציבור בחו"ל. שזה מראה שיש אי אחדות בחו"ל, שבארץ בעקבות השכינה והקדושה אף הגופים מתקדשים, ולכן יכולים להתאחד בשלמות הקדושה. אבל בחו"ל, בארץ העמים הטמאה, יש ניתוק גדול בין האנשים, ולכן אין אחדות שלמה כציבור. כך ששניהם קשורים זה בזה. לכן בחו"ל זה כקבר להיפך מהארץ: "לכן הנבא ואמרת אליהם כה אמר אדנ-י ה' הנה אני פתח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל" (יחזקאל לז,יב) שבחו"ל אין מקום לגוף הישראלי, שהוא כמת (בקבר) כי אינו בקדושתו, ולכן אין לבנ"י מעמד קיומי בחו"ל. אלא בנ"י בחו"ל כמת שנרקב ומתפרק לחלקים בלי חיבור לגוף אחד, שאין אחדות בחו"ל. ובעקבותיו גם בא תחולת קבר בפועל ממש, שנהרגים ונרצחים. בפרט בזמן הקשור לגאולה יש חובת אחדות (כמו שמביא התנחומא 'שאין ישראל נגאלין..') ובלעדיה באים הצרות הקשות. וכך גם הגאולה ממצרים נעשתה יחד עם קרבן פסח שהוא מסמל אחדות, ותוך שהם: "מתניכם חגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם, (שמות יב,יא) שמעבר לביטוי הממשי לרצון ליגאל, גם מביעים בזה את אחדותנו כעם אחיד, שכולו עומד לצאת יחד ממצרים. ואילו בזמננו לא רצו (רובם הגדול) ליגאל ולעלות לארץ, ולא להתאחד, וכך יצאו מתוך צרות גדולות וקשות. ניראה שזה רמוז בעניין תשובה, שתשובה פרטית עושה כל אחד, אבל איך שייך תשובה כללית בזמן הגאולה? 'ר' אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה נגאלין, ואם לאו אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה אין נגאלין? אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב' (סנהדרין צז,ב). בפשטות אפשר שהכוונה לאווירת תשובה שכל יחיד ויחיד חוזר בתשובה. אולם יותר נראה שהכוונה לתשובה כללית, עקרונית. זהו שמלך מביא גזרות קשות וזה מביא לתשובה, והרי כשיש גזרות קשות לפעמים בא ההיפך, שאנשים מתפקרים (כמו שקרה לצערנו בעקבות השואה, וכן קורה בדרך העולם)? לכן ניראה שזהו תשובה כללית, שהכוונה תשובה לא"י (ראה ב'קמעא קמעא' באריכות למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א) וההתאחדות בבנ"י, שזהו חזרה לקדושה וחיבור לשכינה, ע"י חיבור לקדושה שבכל יהודי, שבכך 'כשהן אגודים, מקבלין פני שכינה' (תנחומא), שזהו חזרה לה', וזה מתגשם בא"י בה השכינה שורה. לכן גם מובן שבהמשך (בסנהדרין) מובאת עוד ברייתא שבה לר"י אין כלל תשובה, שלכאורה זה סותר לברייתא הקודמת?- אלא שבא להדגיש שאין הכוונה לסתם תשובה רגילה, שזהו שבשניה לא מובאת, אלא הכוונה לתשובה מיוחדת, תשובה כללית בבנ"י כמו שהבאנו. לכן יצא ששבוע לאחר יום השואה חל יום הזיכרון וצמוד לו יום העצמאות, שבמלחמה בא"י זה בדיוק ההפך, שלעומת הפירוד בשואה, נעשתה בעקבותיה אחדות גדולה, שבא לידי ביטוי שיא במלחמות למען א"י ובנ"י. שאנשים מוכנים אפילו למסור נפשם על זה, ובעקבות כך ראויים אנו לשלטון יהודי בא"י. כשהשואה הייתה הרקע שעמד עלינו מלך, שגזרותיו כמו של המן שרצה להרוג את כל היהודים, עד האחרון שבהם. כשחיילות הצוררים את היהודים השתתפו בזה, אותם שונאי יהודים אנטישמים, מעין מה שהמן תכנן דרך "להנתן דת בכל בכל מדינה ומדינה" (אסתר ג,יד) שהיה דרך "חיל עם ומדינה הצרים אותם" (שם ח,יא) שהיו חיילות עמים שרצו להשמיד את היהודים, וכך קרה גם בשואה שחיילות שלמים רצו והשתתפו בהרג. וכן אנשים פרטיים רצחו בשל התרת הדם היהודי, כמו "אויביהם" (שם,יג) אמל המן. (וכמו בעקבות המן נעשה ליהודים אורה, ובנה של אסתר התיר ליהודים לעלות ארצה ולבנות את  ביהמ"ק, כך גם בעקבות אותם צרות בשואה זכינו לאישור האומות ולחזרתנו לא"י, ובעז"ה נתקדם בגאולה עם בניית ביהמק"ד בבי"א). ויצא שיום השואה יוצא בספירת העומר, שבו אנו אבלים על תלמידי ר"ע שלא נהגו כבוד זה בזה, שלא הייתה אחדות בניהם: 'אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס. וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן: אסכרה' (יבמות סב,ב). גם אצל ר"ע היה זמן שכראוי לגאולה, אצל בר כוכבא, שחשבוהו למשיח (עד שמת בעוונו), ומתו תלמידיו בספירת העומר. כך גם בשואה מתו רבים וגדולים (ונחרבו הישיבות), עד שהיה ניראה העולם כשמם מתורה. ודרומית משם, שזהו בא"י לא פגע הצורר, וכאן החלה לפרוח גדולת התורה. וכמו שתלמידיו מתו באסכרא שזה מחלה בגרון, שלכן: 'ומי שנתחייב חנק, או טובע בנהר או מת בסרונכי' (כתובות ל,ב) 'סרונכי – אסכרא, והוא בגרון מלנ"ט' (רש"י). שכך בשואה מתו בחנק בתאי הגזים. וזה קשור לפירוד-שלא נתנו כבוד זה לזה, אצל תלמידי ר"י, וכן בשנים סביבות השואה כמו שאמרנו. והנה בתלמידי ר"ע נהרגו '12 אלף זוגים' שכל זוג-חברותא נחשב כאחד, ובשואה 6 מיליון, וההפרש בניהם הוא 300, כרמז ל"מר דרור חמש מאות" (שמות ל,כג) שזה מרמז על מרדכי: 'מרדכי מן התורה מנין? דכתיב (שמות ל, כג) "מר דרור" ומתרגמינן: מירא דכיא' (חולין קלט,ב), שכמו שהבאנו יש קשר בין עניין המן ולגאולה (תשובה ע"י מלך שגזרותיו כהמן). וכן 6 מיליון כרמז "ליום השישי" שמרמז למתן תורה (שבת פח,א) ששם כן היו באחדות כראוי, להיפך מזמן הצרה (ואף שם נרמז על סכנה של 'שם תהא קבורתם' אם יעשו שלא כראוי). וכן 6 מיליון זהו פי עשרה מיוצאי מצרים שהיו 60 ריבוא, כנגד "כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלקים עמכם" (זכריה ח,כג) שזה כנגד פי עשרה מכל עם, ולכן פי עשרה מבנ"י (אמנם יוצא סה"כ 2800 איש, אבל מכאן נרמז על עשרה מכל עם, כך כשזה לרעה אז במקום לטובה זה נהפך לרעה, ולכן עשרה מישראל שהם עם-לשון אחת), כיון שלא באו לא"י ולאחדות, שבפס' שם מדובר על עליה לירושלים, ומרומז על אחדות (שירושלים זהו אחדות ישראל, 'תל שכל פיות פונים בו' [ברכות ל,א]. וכן שם המלך שמאחד את ישראל. וכן המקדש הוא המשך למשכן שהוא המשך למתן תורה שהוא היה באחדות. וכן) שנאמר שם קודם "והלכו ישבי אחת אל אחת לאמר נלכה הלוך לחלות את פני ה' ולבקש את ה' צבאות אלכה גם אני" [זכריה ח,כא] שמתאחדים לעלות לירושלים. וכיון שלא עשו כך, שלא עלו לא"י באחדות, נענשנו בפי עשרה (ככמות שנאמרה לכל עם, שכך חל בנו כעם) מיוצאי מצרים, שהם יצאו לגאולה, וכך היה ראוי גם לנו לעשות ולצאת לגאולה. וכן אצלם כשלא רצו לעלות לא"י נענשו ומתו במדבר אותם 60 ריבוא. השנה יוצא יום השואה בין פרשת "שמיני", בו מיתת בני אהרן, שבכל הדורות כואבים את מותם במשכן, לבין "תזריע-מצורע" בו המצורע שנשלח מחוץ למחנה על שדיבר לשוה"ר ופגע באחדות ('הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה בדד ישב וגו''. ערכין טז,ב). שכך גם בשואה לא היתה אחדות, ולא עלו לא"י (כעין שבמשכן שורה השכינה, ובא"י השכינה שורה) ואנו בוכים וכואבים על הנרצחים הי"ד. ולסיום יש לנו לזכור את דברי התנחומא ("נצבים" סימן א): 'ואם תאמר מפני מה הגויים נתחייבו כלייה ואנו קיימין? לפי שבשעה שבאו עליהן ייסורין, מבעטים בהן ואינם מזכירין שמו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" וגו' (תהל' עט ו). אבל ישראל, כשהייסורין באין עליהן, הן נכנעין ומתפללין, שנאמר: ("כוס ישועות אשא" וגו'), "צרה ויגון אמצא" וגו' (שם קטז ג-ד). לפיכך אמר להם הקדוש ברוך הוא: אף על פי שקללות הללו באות עליכם, הן מעמידות אתכם. וכן הוא אומר: "למען ענותך ולמען נסותך" וגו' ( דב' ח טז). וכך אמר להם משה לישראל: אף על פי שהייסורין הללו באין עליכם, יש לכם עמידה. לכך נאמר: "אתם ניצבים היום כולכם"'.