פרשת השבוע תזריע מצורע
תזריע מצורע
"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו" (יד, ב).
"אמר רבי יהושע בן לוי, חמש תורות כתובות במצורע: "זאת תורת נגע הצרעת", "זאת תורת אשר בו נגע צרעת", "זאת התורה לכל נגע הצרעת", ו"זאת תורת הצרעת" – ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על חמישה חומשי תורה" (מדרש רבה על הפרשה).
"שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו" (משלי כא)
כמה חמור העוון של לשון הרע. אתה שופט את חברך, ישפטו אותך מהשמים. כי מי שמך לשפוט את השני? אדם חייב להסתכל על עצמו היטב: האם אני ראוי לשפוט מישהו? הרי "המשפט לאלוקים הוא" (דברים א), רק הוא יתברך לבדו ראוי לשפוט את האדם.
אתה באמת יודע מה עובר על השני? אתה לא יודע כלום! אז איך אתה מעז לשפוט אותו? אתה יודע מה יקרה איתך מחר ואיזה ניסיונות אתה תצטרך לעבור? אתה לעולם לא יכול להיות בטוח שמה שאתה חושב על אחרים זו האמת. מנין לך לדעת? רק ה' יודע לבבות ומחשבות. וחוץ מזה האם אתה נקי מאינטרסים אישיים? מקנאה? מתחרות? ממידת הניצחון?
צריך להילחם מלחמת חורמה ביצר הזה לדבר רכילות ולשון הרע. את הכל אפשר להפסיד חלילה אם נופלים לרכילות ולשון הרע. איזה קדושה תוכל לחול על הלימוד שלך, על התפילות שלך, כשהם נאמרים באותו פה שרק לפני רגע נטמא בדברי לשון הרע ורכילות?
אדם לא יודע ולא יכול לעולם לדעת מה קורה עם השני. אדם כל היום מסתכל על אנשים, חושב עליהם מחשבות, שופט אותם ומדבר עליהם, אבל באמת באמת, הוא לא יודע כלום. זה הכל נדמה לו. נדמה לו שהשני לא בסדר, שהוא מתנהג בצורה לא ראויה, אבל הוא לא יודע מה הרקע, הוא לא יודע כמה היצר הרע מתגבר עליו, הוא לא יודע כלום.
איך אדם יכול להילחם ביצר הקשה הזה של רכילות ולשון הרע? אם ילמד לדון כל אדם לכף זכות ולחשוב עליו מחשבות טובות. באנו לכאן כדי לעבוד על עצמנו ולתקן את עצמנו ולהגביר את הרצונות והכיסופים אל ה' יתברך. אם נסתכל על עצמנו נראה שיש לנו מספיק מה לתקן, ומספיק מה לעבוד, אז מה יש לנו לחשוב על אחרים? לדבר על אחרים? זה בזבוז של הזמן היקר שהוקצב לך לתיקון של עצמך! רצון ה' ממך הוא שתעשה את התפקיד שלך, רק על עצמך אתה תתבקש לתת דין וחשבון בשמיים, לא על אנשים אחרים.
כתוב בספרים הקדושים שהדיבורים של האדם קצובים, יש גבול למה שהוא יכול לדבר! נותנים לאדם כמות של דיבורים לדבר במשך החיים שלו, וכשהוא גומר נגמרים החיים שלו! אדם חי לפי הדיבורים שלי, וכשהוא גומר אותם נגמרים החיים שלו! אדם חי לפי הדיבורים שקצבו לו! כשאדם מדבר לשון הרע, רכילות, דברים בטלים, אז הוא מתחיל לאבד את מה שקצבו לו לדבר! הוא יכול למות בקיצור ימים חס ושלום. ולהיפך, אם הוא מדבר כל היום בדברי תורה, בדברי קדושה, אומר מילים טובות לכל מי שסביבו, משבח ומפאר את בני ביתו, הוא מקבל עוד חיים ועוד חיים.
אומר רבי נתן, בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. אם אתה רוצה לדבר לשון הרע ולמצוא חסרונות בשני, אז כל יום אתה תמצא חסרון! כל היום יהיו לך סיפורים חדשים! חסרונות חדשים! טעויות חדשות! ולהיפך, אם אדם רוצה ללכת בתמימות, בעין טובה, בכף זכות, אז יראו לא את כל הנקודות הטובות, יראו לו שמה שנראה חסרונות, זה בכלל לא חסרונות.
אדם צריך למצוא את הענין שלו ואת התכלית שלו בחיים, את העבודה שהוא צריך לעשות כאן בעולם הזה ואז לא יהיה אצלו מקום ללשון הרע, לא יהיה לו זמן לדבר על השני וזה גם לא יעניין אותו. מה זה נוגע אלי מה קורה עם השני? סתם לשבת ולדבר בלי תכלית? כשאדם לא מחובר לתכלית האמיתית שלו אז הוא מרגיש בתוכו כזה חוסר, כזו ריקנות, שכל דבור של לשון הרע מחייה אותו כי זה משמח אותו לדעת שהוא יותר טוב ממישהו. כשאדם מוצא את העניין שלו ואת התכלית שלו בחיים, אז כבר לא יעניין אותו אף אחד בעולם, הוא גם יגלה שאין לו זמן להתעסק עם כל אחד כי יש לו כל כך הרבה מה להספיק ולעשות.
מובא בספר שיח שרפי קודש בשם ר' לוי יצחק בנדר: "שסיפר בשבח אנשי שלומנו ואמר: כמעט ולא ראיתי משך כל זמן היותי בין אנשי שלומנו היקרים שייכנס אחד לתחום חברו לחקור אחריו ולפשפש במעשיו של הזולת כלל וכלל, מה גם לדון בהם ולהרהר אחריהם, וכל שכן לדבר מזה עם אחר וכדומה. כי כל אחד שהתקרב מעט לדרך רבנו באמת, ידע והבין תכף ומיד שהלוואי ויספיק מה שצריך להספיק ולתקן הוא בעצמו לנפשו, ומה לו להרהר ולחקור ולחשוב על חסרונות חברו, ומהיכן ייקח זמן לחשוב על זולתו ומה גם לדבר מזה עם אחר".
תתחיל לשמוח בעצמך ובעבודה שלך, לא יהיה לך זמן או רצון לדבר על מישהו אחר.
מצורע = מוציא שם רע, מדבר לשון הרע ורכילות, שזה תאווה מאד קשה וכמה שקוראים ולומדים ושומעים שעורים בעניין שמירת הלשון אנחנו עדיין נופלים. רבונו של עולם תעזור לנו שלעולם לא נפגע בבריות בלשוננו ולא נאמין לשום דבר רע שאומרים על השני. שניזהר אפילו מאבק לשון הרע. מי שיש לו מוח בקדקודו, יזרז את עצמו ללחום מלחמת חורמה ביצר הקשה זה. כל פעם ששומעים מישהו מדבר רע על מישהו אחר, מיד היצר הרע מכניס במי ששומע כזה אמון למי שאומר את הדבר הרע. מה פתאום שישקר? הוא לא סתם אומר, הוא לא סתם ממציא דברים, אין עשן בלי אש... צריך לברוח מזה כמו מאש. אם אדם יזכה לשמור את הלשון ואת האוזניים מלדבר ולשמוע דברים אסורים, אחרי כמה שבועות יפסיקו לספר לו, ילכו עם הסחורה הזו למישהו אחר. למי שמעוניין לשמוע. וזה יהיה לו כבוד ולתפארת. שכולם ידעו שצריך להיזהר בלשון כשמדברים איתו כי הוא לא מוכן לשמוע לשון הרע ורכילות.
מהו העוון שבגללו אדם מקבל צרעת? לשון הרע. זה כמו לרצוח את החבר. לכן העונש הוא כל כך קשה. בדד יישב. הואיל והוא הפריד בן איש לרעהו, לכן אף הוא ייבדל וישב בדד. מידה כנגד מידה. ומה יביא לטהרתו? שתי ציפורים. עיקר התביעה על מספר לשון הרע היא, מדוע נתן חירות ללשונו כציפור דרור. כי מקור הרעה – הפקר הדיבור וקלותו. אילו היה נוהג בדיבור קצת יותר בכובד ראש, היה נמנע מדיבור אסור וחוסך עגמת נפש מאחרים ונגע צרעת מעצמו. וכשם שלשון הרע הוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפורים שמפטפטים תמיד בצפצוף קל. מידה כנגד מידה.
עד כמה צריך לברוח מלשון הרע ורכילות מלמד אותנו החפץ חיים, כפי שסיפר רבי אריה לוין זצ"ל: פעם אחת בעת שישב ולמד בבית הכנסת שבעיר מולדתו 'ארלוי' שברוסיה, נכנס לפתע לבית הכנסת מרן החפץ חיים שהסתובב אז רבות לצורך מכירת ספריו, בעיירות שברחבי רוסיה. והנה בבית הכנסת הזה לוח ה'שויתי' שעל עמוד החזן היה מונח בצמוד לנרות שדלקו ולא היתה זכוכית שהבדילה בין הנרות ללוח הנ"ל (שהיה כתוב על גבי קלף). וכידוע אסרו הפוסקים דבר זה, כי עי"כ נמחקים השמות הק' ובא לידי בזיון. כאשר הבחין החפץ חיים בזאת, שאל שם את אחד האנשים שהיו בבית הכנסת לפשר הדבר, מדוע אין זכוכית על לוח הקלף?
הלה הראה מיד באצבעו על איש מסויים שם, ואמר לחפץ חיים: הנה זה הגבאי כאן של בית הכנסת, והוא אינו רוצה לשים זכוכית. והנה אך יצא הדבר מפיו של אותו איש, נתן הח"ח זעקה בחרדה עצומה – "לשון הרע"! ומיד ברח מן המקום. "הייתי בטוח לקול זעקתו שמדובר באיזה נחש שהכישו" סיפר ר' אריה "ומתמונת מראה זה נכנס בי פחד של ממש מלדבר ולשמוע מלה של לשון הרע עד עצם היום הזה, וזה השפיע עלי יותר מכל ספרי המוסר..."
ויש גם שתיקה. אדם שרגיל לשתוק, בודאי לא ידבר לשון הרע ורכילות. אדם יושב בחבורה, עדיף שיאמרו לו: דבר, מה אתה שותק כל כך, ממה שידבר בלי הפסקה עד שיהיה לטורח על כולם ויגידו לו לשתוק! העולם הזה מלא ועמוס בדיבורים. אנשים מדברים בלי סוף. דבורים מיותרים שמועות, פטפוטים, הבלים. צריך ללמוד קצת לשתוק.
אדם שמרגיל את עצמו לשתוק, השתיקה הופכת אצלו לטבע והוא זוכה לנצור לשונו מרע. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה (פרקי אבות א). ואם זה בדורו שהיו רגילים אז לדבר רק בדברי חוכמה, מה נעשה אנו, שכל מחשבותינו וכל דיבורינו זה הרבה הבל וריק ואם לא נחסום פינו ברסן השתיקה כפי יכולתנו, לאן נגיע?!
הפה זה פתח. וכמו פתח של בית, אם יהיה פתוח כל הזמן לא ישאר כלום בבית, כך גם הפה, עת לפתוח ועת לסגור. לכן נבראו באדם שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נחיריים ורק פה אחד. לומר לנו שנמעט בדיבור. כל החיים של האדם בעולם הזה זה בית ספר. עד היום האחרון. צריך ללמוד לשמור על פה נקי. לא לדבר על אף אדם. לברוח מהעוון המר והנימהר הזה של הלשון הרע ורכילות. נכון, ארוכה הדרך וקשה, אך גם מסלול של שנים מתחיל בצעד אחד קטן. "וחשוב הדיבור קודם שתוציאנו מפיך" אומר הרמב"ן באיגרתו המפורסמת. אם נרצה, אם נתחיל, נגיע לזה. העבודה הפנימית והעמוקה שנותנת לאדם את הכלים לצאת מהיצר הרע הזה, היא שיתחיל להסתכל על עצמו בעין האמת, עד כמה הוא מונח בעצמו בכאלה פגמים וחסרונות, עד שלא תהיה לו שום מחשבה או רצון כלשהו להסתכל על אחרים, ולדבר על פגמים שלהם, ולהנות מזה שהוא שומע על נפילות שלהם.
לשון הרע היא הרס וחורבן העולם כולו כמו שאומר החפץ חיים: "איזהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר: כך אמר פלוני עליך, כך וכך שמעתי על פלוני שהוא עשה לך, אף על פי שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם. ויש עוון גדול מזה עד מאד והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חברו, אף על פי שאומר אמת. אבל האומר שקר נמצא מוציא שם רע על חברו". זאת אומרת שאפילו רכילות שהיא עוון פחות חמור מלשון הרע זה כבר מחריב את העולם, וכל שכן לשון הרע שהוא 'עוון גדול מזה עד מאד'!
מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו לך ותקנה לי דבר טוב מהשוק. הלך וקנה לו לשון. אחר כך אמר לו לך ותקנה לי דבר לא טוב הלך וקנה לו לשון. אמר לו מה זה כשאמרתי לך לקנות דבר טוב קנית לי לשון, וכשאמרתי לך לקנות דבר לא טוב שוב קנית לי לשון. אמר לו: רבינו, מהלשון יוצא גם הטוב וגם הלא טוב. כשהוא טוב אין לך טוב ממנה וכשהוא רע אין לך רע ממנה. ועל זה נאמר "מוות וחיים ביד הלשון".
האדם נקרא מדבר, כי כל מהות האדם ניכרת בדיבורו. אדם שמדבר רע – כולו רע. ואילו אדם שמדבר טוב ומודה לה' – כולו טוב.
אדם שמדבר טוב, לפעמים משפט אחד שהוא אומר לשני, יכול לשנות לשני את החיים.
כמו בסיפור הבא:
מה שעשה הנגן לגנן
כשמרקו נולד שביעי למשפחת פרץ, נרשמה התרגשות מיוחדת, למה? כי בלי עין רעה נולדו לפניו שישה בנים יפים ומתוקים אחד אחד, ואבא שלו חנוך פרץ אינסטלטור חרוץ אמר שהוא שמע פעם מאיזה צדיק מרוקאי שלמד קבלה במקנס, שמי שיש לו שבעה בנים שנולדו אחד אחרי השני, מקבל גן עדן ספיישל בלי פרוטקציה. "לווולווווולוווו", צווחו הסבתות המרוקאיות אחרי ברית המילה, והושיטו מגשי בקלאווה, עוגיות קוקוס צבעוניות ותופינים מגוונים לעזרת הגברים.
הפייטן המיתולוגי של השכונה, אבנר חבושה, סילסל בקולו תוך תיפוף קצבי על הדרבוקה "בסימן טוב בן בא לנו, בימיו יבוא הגואל אמן אמן".
עשרות בקבוקי ערק פוזרו על השולחנות, ואברמיקו התורכי מהקייטרינג, שפך בנזין על הגחלים כדי להכין לעדה הכי ססגונית בארץ סטייקים עין גוטא גוטא, "כי בן שביעי זה לא דבר שבא ברגל."
אחרי שרקדו ושרו, ושתו ואכלו טוב, ביקשו מהסנדק האהוב רב השכונה הצדיק נפתלי אמזלג שיגיד כמה דברי תורה. כן, הם אהבו מאד את הרב, למרות העובדה שרבים מבני המשפחה כבר הספיקו לשכוח טעמה של תפילה. הרב אמזלג ממרומי 86 שנותיו ליטף את זקנו הלבן ואמר "כשהקב"ה נותן ליהודי בנים, בריאים, יפים ונבונים, הוא מדבר אליו. בנים הם שכר פרי בטן. בנים הם בונים, בן זה מלשון בניין, הוא בונה את העולם, והוא בונה את ההמשכיות של אבא שלו, של המשפחה של סבותיו הקדושים, של עם ישראל. אבל מעל לכל, ידידי ורעי כאח לי רבי חנוך פרץ אבי הבן, כשהקב"ה נותן ליהודי שבעה בנים זה אחר זה, הוא מבקש לזכות מהם לנחת יהודית כשרה. שיהיו צדיקים תלמידי חכמים".
אבי הבן חנוך פרץ היה די מבושם, אבל בין נים לא נים, הוא קלט בין המילים ביקורת סמויה אך אוהבת של הרב אמזלג, שניסה לשכנעו לשלוח את הבנים לישיבות בירושלים, אבל פרץ התעקש: "יש כאן בית ספר דתי"... "אני מבקש ומייחל ומתפלל לקב"ה שמרקו זה הקטן, הקרוי על שם סבו הגדול רבי מרקו פרץ, שהיה פוסק הלכות דגול והיה דיין בבית הדין הגדול במקנס, יעלה אף הוא במעלות התורה והיראה, ויהיה אילן מלבלבל של תורה ויראת שמים". האומנם?
כשהיה מרקו בן שלוש, נטלו אביו לביתו של רב אמזלג וביקש שיגזור תלתליו. הרב הישיש שהיה באחרית ימיו שמח לעשות חלאק'ה לילדון. הוא אימץ אותו אל ליבו ולחש באוזנו "מרקו , תהיה גיבור תיסע לירושלים ללמוד תורה, בסדר מרקו?". הילדון חייך חיוך מתוק ואמר "אני אוהב ללמוד תורה". הרב הוציא ממגירת שולחנו סוכריית דבש וביקש "מרקו תברך שהכל נהיה בדברו...". הילד צחק "אני אוהב סוכריות דבש יותר ממנטה". "שיהיו לך דבש וחלב תחת לשונך לעד", ליטף הרב את תלתליו. "אתה משאיר לו פיאות, אני מקווה..." ביקש הרב מאבי הבן. חנוך פרץ העדיף לא לענות והפטיר "תודה כבוד הרב, תודה שאתה איתנו לכל אורך הדרך". בנו הבכור של רב השכונה רבי עזריאל אמזלג, ומי שכבר בפועל נושא בתפקיד ראש הכולל השכונתי, ביקש בעדינות, "ר' חנוך, אבא לא מרגיש טוב..." הרב עזריאל ליווה את השניים עד לדלת החצר ואמר "אבא שלי שיחיה לימים טובים, מזכיר פעמים רבות את בנך המתוק מרקו, ומתפלל שיהיה בן תורה.. זה ילד מיוחד, השביעי החביב".
בגיל שמונה רכב מרקו הקטן על אופניים, שמצא בכביש האספלט הצר המוביל בין מגדל המים והמכולת השכונתית. מדובר בכביש רווי מהמורות ומפותל משהו. הילדון לחץ על הדוושות בהתלהבות זאטוטית, באחד העיקולים עלה על כתם שמן, איבד את השליטה על הכידון והועף כמו תרנגול שחוט אל עבר גדר אבנים נמוכה. פרצופו הוטח ישירות על הגדר, קרחחצזז, וארבע שיניים קדמיות אבדו להן אל תהום הנשייה. "הילד איבד הרבה דם", דיווח הדוקטור. "יש לו זעזוע מוח חריף, שברים בצלעות, חתכים במותן וארבע שיניים שבורות. לצערי הוא עדיין רדום, אני מקווה שאין חבלה חמורה במוח... זה לא פשוט..." המהם הרופא. חנוך בכה. רעייתו אחזה בספר תהילים ופיה אומר תהילות ותפילות לה'. "אבא שבשמים אנא שיתעורר מרקו... שיתעורר בזכות אבותיו הצדיקים ממרוקו, בזכות סבו הגדול... שהיה דיין חשוב... בזכות הרב נפתלי אמזלג הסנדק, שהשם יאריך ימיו ושנותיו בנעימים".
ביום השלישי מרקו פקח עיניו ושאל: "אבא, הרב נפתלי אמר לי לנסוע לירושלים... מתי נוסעים ללמוד תורה?". "הילד הוזה" מלמלה האם. מצהלות השמחה של בני המשפחה הרקיעו שחקים, "מרקו שב להכרה, וכנראה חלם על רב השכונה, חלומות שווא ידברו...".
ממש באותו היום שהילדון המתוק שוחרר מבית החולים, התעטפה השכונה ביגון קודר. הלב החם והאוהב של הרב הגדול, פסק מלפעום. אוי מי יתן לנו תמורתו. "אבא, גם אני רוצה ללוות אותו... אני כל כך אוהב אותו... תמיד נתן לי סוכריות דבש... היה לוחש לי באוזניים 'מרקו סע לירושלים...' ואף פעם לא נסעתי... אז לפחות שתהיה לי זכות ללוות אותו לעולם הבא", התחנן. "ששש...ששש... אתה עדיין מרותק למיטה, כולך מלא שריטות וכל היום בולע תרופות. תנוח, אולי מחר מחרתיים תבוא לנחם אבלים..." היסה אותו אביו.
הילד מרקו פרץ היה תלמיד חלש. "הוא לא מחובר ללימודים", טענו מוריו. "הראש שלו מלא בשטויות, בכדורגל, באופניים, בחלומות לנסוע לירושלים..." נו, מה לעשות, לנוכח הישגיו העלובים בלימודים ועקב התנהגותו השובבנית, נדד הנער מבית ספר לבית ספר.
בצבא הוא היה גנן, נטע עצים, שתל פרחים, אך כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה הורה לו הרס"ר הגדודי גבריאל בנאי לעלות לגי'פ. "עם כל הכבוד לגינות של הבסיס, אתה עכשיו עושה איתי הובלות של תחמושת מבסיס החימוש עד לחניות של אוגדות הטנקים".
והנה באחת ההובלות: בוווום! בוווום! סדרה של פיצוצים. המשאית עולה בלהבות. מרקו מתגלגל על החול, כואב, בוער. הוא צורח מכאבים ומאבד הכרה. מסוק החילוץ אוסף פצועים ומטיסם לבית החולים 'רמב"ם'. הוזה וחלוש מוכנס החייל הכווי לחדר הטראומה, מקבל טיפול מסיבי נגד כויות והמורפיום מרדים אותו לתוך עולם אוהב, מלטף, נוצץ באורות נעימים שהוא הכיר אי אז בימי ילדותו. "אתה תחיה מרקו הגנן", לחש לו קול לא ברור "ותמשיך להיות גנן ולשמח צמחים ואנשים..." אולי זה מלאך! אולי זה הקב"ה! הרהר בליבו כשהתעורר, 'אבל אני סתם טיפוס פשוט... הוזה הזיות'. הוריו עמדו לידו בוכיים, אמא עם ספר התהילים ואבא עם פנים דאוגות... "גם גננים בסכנת חיים", הוא ממלמל.
אחרי שנת שיקום השתחרר מרקו מן הצבא, חיפש עבודה כגנן, ומהר מאד מצא. חברת קדישא חשובה במרכז הארץ שיוועה לאיש מקצוע חרוץ, מיומן ומקצועי, שיטפל בגינת הנוי שסביב לבית הקברות. גם כאן חימשו אותו במעדרים ומזמרות, והגנן החרוץ עבד במסירות לשביעות רצונם של מעסיקיו. בין לבין הוא נקרא להשלים מניין סמוך לקבר זה או אחר, צעד ארבע אמות או יותר בלוויות של אנשים שהכיר, או אף כאלה שלא. מפעם לפעם סחב אלונקה וענה "אמן" לקדישים.
השנים עשו את שלהן, גם הזמן הרי אינו הולך ברגל. הוא רץ. הוריו נפטרו ונקברו באותו בית קברות שבו בנם עבד וטיפח צמחייה. מרקו יהודי בן 50, אב לחמישה ילדים, ללא שאיפות מיוחדות, לא בדיוק מתלהב מעצמו, רואה כבר את הסוף. הוא יסיים את פרק חייו המקצועיים כפנסיונר של חברה קדישא, כגנן הכי מסור בתולדות בית העלמין.
בבוקר יום הולדתו ה -51. מאות מכוניות גדשו את מגרש החנייה של בית הקברות. רבנים ובני תורה למאותיהם הגיעו למגרש ההספדים. "מי נפטר"? שאל מרקו. "אומרים שזה רב גדול קוראים לו עזריאל אמזלג...". "אמזלג? הוא הבן של הסנדק שלי". נצבט לבו בקרבו של הגנן. הוא הניח את המעדר ורץ לשמוע את ההספדים. הספד ועוד הספד. שעה ארוכה. לבסוף עלה בחור צעיר כבן 20, לבוש חליפה הדורה עם קרע ארוך, ופניו בוכיים. "אבא, היית הלב של כולם, לימדת תורה יומם ולילה... לא החזקת טובה לעצמך... זכיתי לגדול בצלך 20 שנה... ותמיד אמרת לי ' אני רק הצל של אבא שלי', שהוא סבא שלי, הרב הצדיק נפתלי אמזלג זצ"ל, שהיה אוהב ישראל גדול, שהציל רבים מבני העדה מנפילה לידי האפיקורסות של המדינה. ואני אבא, אני בקושי הצל של הצל שלך". "הרב נפתלי אמזלג..." לחש מרקו. "כמה אהבתי אותו... כמה הוא חסר לי..". הגנן עצם עיניו ופתח להן את דלתות הבכי, והדמעות החמות סללו להן נתיב חלקלק במרחב שבין העפעפיים לשפתיים. "אבא, כל הזמן שמעתי אותך אומר לאנשים, לנערים ולצעירים 'תהיה גיבור, אל תבוש מן המלעיגים, סע לירושלים ללמוד תורה'. מאות נשמות טובות ותוהות הצלת מן השמד, אבא. כי הם נסעו כמו גיבורים לירושלים... תמיד היית חוזר באוזניי, 'נפתלי יקירי, זה משפט של סבא שלך, הוא תמיד עודד לנסוע לירושלים". הגנן נרעד. הוא הכיר היטב את המילים הללו שיצאו מפה קדוש, "סע לירושלים... אפילו בחלאק'ה" נזכר הגנן. אחרי ההלוויה, בשער בית העלמין הוא המתין לנכד, בן הישיבה שהספיד את אביו, הרב עזריאל זצ"ל. "שלום, שמי מרקו הגנן..." הוא הושיט יד לבחור. "תנוחם מן השמים... אני הכרתי את אביך, אבל יותר טוב הכרתי את סבך, הרב נפתלי זכר צדיק לברכה". "אני קרוי על שמו", השיב הנכד. "אני זכיתי שסבא שלך יהיה הסנדק שלי, והוא אף לחש באוזני מרקו 'סע לירושלים ללמוד תורה'. בדיוק כמו שהזכרת בהספד". "נו, ונסעת?" שאל הנכד כשהוא מתבונן על הגנן המגולח שעל ראשו כיפת חרום לבנה מקושטת בכתמי חלודה. מרקו שתק כמה שניות. "לא נסעתי.. לא יצא לי..." מלמל נבוך. "לא נורא, יקירי", הניח הבן האבל את ידו הימנית על כתפו של הגנן, "אם לא נסעת לירושלים, אז ירושלים תיסע אליך". נפתלי בן הישיבה הצעיר, הוציא מכיס חליפתו מכשיר קטנטן ושחור.
"אדוני הגנן, הרי לפניך נגן, והנה גם אוזניות. בנגן תוכל למצוא את כל חכמי ירושלים דורשים דרשות באגדה ובהלכה. מאות שעות של תורה נפלאה. זה שי מהארגון הנפלא 'שמעתי שמעך'. וכשאתה עסוק בגינון כאן בבית העלמין, הפעל את הנגן, כבוד הגנן, ותכניס ניגון של תורה לאוזניך, לליבך ולנשמתך... וזו נסיעה בהחלט משובחת לירושלים". "זה במתנה?" שאל הגנן. "במתנה גמורה ובלב שלם. סבא שלי אמר לך לנסוע לירושלים, וכנראה הטיל עלי – על נכדו – לתת לך את הכרטיס להגיע לשם, אחרי עשרות שנים. אף פעם לא מאוחר. דרך צלחה".
אחרי אלפי שעות האזה ושינון, ולימוד, ודבקות וחזרה בתשובה בלב שלם גילה מרקו הגנן את הכישרון האמיתי שלו. לדרוש בנועם שיח, במתיקות, לחזור בחן על אותן דרשות ששמע ועוד להוסיף עליהן כהנה וכהנה.
הוא פתח שיעור ערב בבית הכנסת השכונתי עם שני מתפללים משתאים מן המעיין הנובע, ועוד שניים באו ועוד שלושה... ועוד עשרות... וכיום מרקו הגנן הצמוד לנגן, הוא רב גדול ואהוב, המרביץ תורה מדי יום ומשחרים לפתחו ואמרותיו רבות וטובות.
והנה, ברחמי שמים ממש קצת באיחור התקיימה ברכתו של הרב הסנדק "יפוצו מעיינותיו חוצה". וזה בהחלט לא הולך ברגל. זה עולה על כנפי מלאכים. (מתוך סדרת ספריו של הסופר יעקב (קובי) לוי.)
תפילה
רבונו של עולם
תעזור לי לשמור על הדבור. לחשוב מה אני עומד להוציא מהפה. כי הרבה פעמים, בעיקר כשאני מגיע הביתה, אני מספר איך עבר היום, דברים שקרו, דברים שראיתי או שמעתי, כביכול הכל בסדר, זה אפילו מצווה לשמח את בני הבית אך פתאום אני מבין שיש פה איזה גנאי, איזה חסרון, איזה דופי בשני, ואפילו שזה נאמר בדרך אגב, בלי ביקרות, בלי כעס או שנאה, אסור לי להגיד את זה. גם דברים שקרו לי אישית, שמישהו פגע בי, שהתייחס אלי לא בכבוד, ואני כביכול רוצה להוציא מהלב ולספר לאדם קרוב, אני לא רשאי להזכיר שמות, אני צריך להיזהר מלהזכיר כל דבר שעלול להתפרש כגנאי לשני.
תעזור לי אבא, כי הרבה פעמים אני זוכר, אבל לא תמיד אני מצליח להתגבר.
אני חייב שתעזור לי כי בלעדיך זה לא ילך. כי יש דברים כאלה "פיקנטיים" ולכאורה לא חמורים שממש אי אפשר להתאפק.
תעזור לנו שלא נשתמש בכל מיני "טריקים" כמו למשל כשאומרים שצריך להתפלל על זה וזה ואז אומרים על מה להתפלל, שזה בעצם אסור להזכיר, כי זה גנאי לשני, גם אם זה נאמר כאילו רק מתוך דאגה.
זכה אותי לשמור על פה נקי לגמרי, לא לדבר על אף אחד בעולם, גם לא על בני משפחה הכי קרובים שכאילו זה מיותר אבל גם זה אסור.
גם לא על רבנים חשובים שכאן זה כביכול עניינים גבוהים, זה לא סתם רכילות אך גם זה אסור.
זכה אותי לשמוח בשליחות שלי בעולם וכך אוכל לשמוח ולהתפעל מהשליחות של אחרים. זכה אותי לראות את ההצלחות, את המעלות, ללמד כף זכות על כל דבר שלכאורה נראה כחסרון, להסתכל בעיניים טובות על כולם, לזכור שכולם ילדים שלך ואתה אוהב את כולם, לראות רק טוב, לדבר רק טוב.
שבת שלום,
הרב מנחם אזולאי