הרד"ק מצא רמז לברכת ה' את אברהם לאחר ניסיון העקידה (בראשית כב, יז): "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם" - "ולשון מדידה נופל על החול. ועל הכוכבים לא יפול אלא לשון מספר".

מפשט הכתובים עולה שברכת הכוכבים והחול היא ברכה זהה של ריבוי. אולם עיון מדוקדק יותר מגלה שכוכבים וחול אינם מייצגים ברכה זהה אלא דווקא ברכה מנוגדת אשר חלקיה המנוגדים משלימים זה את זה להרמוניה מופלאה.

כל כוכב עומד בפני עצמו. כוכב מציין את הייחודיות של האדם, את מעלתו ויתרונו כלפי האחרים. לכן הוא בולט ומזהיר על רקע השמים. האינדיווידואליות והפרטיות בשיאם.

החול לעומתו מציין את האחדות. כל גרגר חול דומה לחבירו כשתי טיפות. חול, אין בו ייחודיות כלשהיא. כוחו של החול ועוצמתו – בהיאספם של מיליוני גרגרי חול ביחד.

לכל אחד משני חלקי הברכה, חסרון המתוקן ע"י חבירו. חסרונם של הכוכבים הוא בחוסר האחדות שביניהם. קושי זה נובע מיתרונם המדגיש את מעלתם. החול שעוצמתו באחדות גם בו יש חסרון שכן לכל גרגר אין שום ייחודיות ואישיות עצמית.

ברכת ה' לאברהם היתה איפוא שכל יהודי יהיה בחינת כוכב - חשוב ומיוחד. לא היה, לא נמצא ולא יהיה כמוהו לעולם. רק הוא נברא לתקן את מה שעליו לתקן. אבל בה בשעה עליו לדעת שאין לו שום ערך בלעדי התאחדותו בתוך כלל ישראל.

ראש ישיבת כרם ביבנה הרב חיים יעקב גולדוויכט זצ"ל המליץ על רעיון זה את המשנה המפורסמת באבות (א, יד): "אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי".