ויקרא

"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד" (א, א)

אמר משה: ומה אם סיני שלא היתה קדושתו אלא לשעת מתן תורה לא עליתי אלא ברשות, שנאמר: "ויקרא אליו ה' מן ההר לאמור " (שמות יט,ג), אוהל מועד שהוא לדורות האיך יכול אני להיכנס לתוכו, אלא אם קורא אותי הקדוש ברוך הוא והסכים הקב"ה לדעתו שנאמר "ויקרא אל משה" (שמות רבה יט ג).

להיכנס פנימה

קריאה אלוקית עצומה ונוראה יוצאת לה מאוהל מועד ומזמינה את משה להיכנס פנימה, לתוך המשכן. כמו שכולם עומדים בחוץ, כך גם משה רבינו. הוא לא חושב שהוא יותר טוב ממישהו, שהוא יותר חשוב ממישהו. משה רבינו, אדון כל הנביאים, שהוציא את ישראל ממצרים, בקע את הים, דיבר עם הקב"ה פנים אל פנים, הוריד תורה משמים והוא אומר: אני עשיתי? מי אני בכלל? זה ה' עשה! אני לא עשיתי כלום! זה היה הדעת של משה. זה מה שהוא הנחיל לעם ישראל. ענווה ושפלות. לכן הוא נשאר מחוץ למשכן עד שהקב"ה קורא לו להיכנס פנימה, "ויקרא אל משה"...

הקריאה הזו להיכנס פנימה, היא בעצם קריאה לכל אחד מאתנו. הקב"ה רוצה שניכנס פנימה, רוצה את הפנימיות שלנו. רוצה שנהיה עמוקים יותר. שנהיה אנשים שמחפשים פנימיות במקום חיצוניות. מה זה חיצוניות? זה גאווה, זה לעשות את הדברים בשביל לקבל כבוד. בשביל שיתפעלו מאיתנו. כל פעולה שאנחנו עושים, כל מחשבה שעוברת לנו בראש, צריך לבדוק אותה, אם היא קצת ראוותנית, קצת גאוותנית, קצת חיצונית, צריך להזדעזע.

אנחנו נמצאים כאן לא בשביל עצמנו. באנו לכאן כדי לגלות את כבוד ה' בעולם. כשיהודי, כל בקשתו וכל רצונו לעשות את רצון ה', באותו רגע הוא מחליף משהו חולף במשהו נצחי. מה שיישאר בסוף זה רק מה שעשינו לכבוד ה'. זה העולם הבא שלנו, זה הנצח שלנו. בורא עולם לא צריך כבוד ממלאכים. הוא רוצה את הכבוד שמגיע לו מאנשים פשוטים כמונו. שנעשה הכל לכבודו. שנשכח לרגע מעצמנו.

וכשנותנים להקב"ה כבוד, מקבלים כבוד בחזרה. את מי שנותן את כל הכבוד להקב"ה ויודע שכל מה שיש לו זה ממנו יתברך, אותו צריך לכבד, לא את מי שלוקח את הכבוד לעצמו. הבעיה שלנו שאנחנו שוכחים. אדם קצת מכבדים אותו, הוא מייד שוכח מי הוא באמת. צריך כל הזמן להזיז את עצמנו לנקודת האמת. שבלי ה' אנחנו כלום. שהכל זה ה'.

כשיהודי מתחיל לעשות עבודה פנימית כדי לנתק את עצמו מהדברים הטפשיים, מהכעסים, מההעצבויות, מהתלונות, מההאשמות, כשהוא מתאמץ לנתק את עצמו מהנקודה שהוא נמצא בה לנקודה טיפה יותר גבוהה, הוא מתחיל לגלות את ה'. הוא מתחיל להבין שאין לו מחסה אחר אלא אצל הקב"ה בעצמו. הוא כבר יכול לפנות אל ה' בגוף שני, ה' אני אוהב אותך, ה' אני רוצה אותך. לפני כן, כשקרו לו כל מיני דברים הוא נשבר, חשב שזה קרה לו בגלל הספור הזה, בגלל הספור הזה, הוא עשה את זה לעצמו, או מישהו אחר עשה לו. לאט לאט הוא קולט שהכל מתוכנן מראש, כל אחד והנסיונות שלו, כל אחד והצמצומים שלו. אם קודם הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו וגם אם הוא צעק לה', הצעקה לא היה שלימה כי המרירות שהיתה לו בפנים הפריעה לו לצעוק צעקה שלמה, עכשיו הוא מתחיל להאמין שהשם יודע מה שהוא עושה עם כל אחד ואחד, שהוא עושה את הטוב ביותר.

ה' לא מוותר לנו, ה' רוצה שנתאמץ להאמין שאין טעויות. מה שקיבלתי שייך אלי. קבלתי את הילד הזה, קבלתי את הבן זוג הזה, קבלתי את ההורים האלה, קבלתי את הבית הזה, את הפרנסה הזאת, את החסרון הזה, את הקשיים האלה, את הידיים הלא מוצלחות שלי, כל זה לא טעות, זה ה' עשה לי ואני צריך לקבל את זה ולשמוח עם זה. ה' יודע מה אני צריך לעבור כדי שאזכה להתקרב אליו.

במרחב העצום של בין אדם לחברו אפשר להגיע להרבה פנימיות. הפנימיות זה לא מה שרואים בחוץ. מה רואים? רואים שאדם עשה כך, או אחרת, ומתחילים לדבר עליו, ואם נזהרים לא לדבר לשון הרע אז חושבים בלב, מסתכלים בעיניים לא כל כך טובות, מעקמים את הפרצוף, אבל בעצם לא יודעים מה יש בפנימיות של אותו אדם. לא הכל זה מעשים. יש כל מיני דברים נפלאים שאותם לא רואים. אדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב. הקב"ה רואה את הכל. האדם לא. אתה אף פעם לא יודע מה נמצא בנבכי נפשו של השני, איך אתה בכלל יכול לשפוט אותו. צריך להאמין שהפנימיות של כל יהודי זה אור גדול, אור שבוהק עד אין סוף, אור הקב"ה בעצמו... יהודי, אפילו שלפעמים המעשים שלו לא כל כך טובים, יש לו לב טוב, הרצונות שלו טובים, הנשמה שלו טובה, אם הוא עושה משהו לא טוב הוא מתחרט. ככה לחשוב על יהודי. צריך לזכור כל הזמן שה' נמצא גם אצל החבר. ואם קשה לי אתו, אני אעבוד על זה. אם אני אדע שבלי זה אני לא אצליח, אז אני אשים את מרכז הכובד בנקודה הזו ואעבוד על זה. ואם הוא מאד פגע בי, מותר לי להגיד לו פגעת בי. גם זה חלק מאהבת חברים. להגיד לו מה יש לי בתוך הלב כדי לא להגיע למצב שאני אשנא אותו.

לקחת בן אדם שעשוי מחומר ולרצות שהוא יהיה מחובר לאלוקים שהוא עליון כזה, זה קשה מאד מאד. זה לא דבר קל. מאד קשה. כי יש בעולם כל מיני דברים אחרים שלא קשורים לחבור שלנו עם ה'. לפעמים צריך להתאוורר. קצת משוחחים, קצת נמצאים בהרפיה, עושים איזה טיול, אוכלים משהו שמתענגים ממנו אבל הכל צריך להיות עם התחברות. אם יש לך את ה' שלוש פעמים ביום בתפילות, וכשאתה קובע עיתים לתורה, ואחר כך יש לך כל מיני דברים אחרים, אז זה כבר "אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם". כשאדם יש לו גם כל מיני דברים נוספים, הוא מקבל חיות מעוד דברים, ממוסיקה כזאת, מספרות כזאתי, מכל מיני מאכלים שלא צריכים, או מכל מיני דברים שנקראים חוכמות חיצוניות שמטפחות באדם את הקשר לחיצוניות ומרחיקות אותו מכל זיקה אל הפנימיות, באותו רגע הוא מרגיש שרע לו, שלא טוב לו.

הבעייה שלנו שאנחנו רוצים להנות משני העולמות, לא מבינים שצריך להחליט או זה או זה. הסכנה הכי גדולה היא שאדם כלפי חוץ הוא מקיים את הכל, והכל נפלא, אי אפשר להעיר לו שום הערה, לא על הלבושים שלו ולא על ההכשרים שלו ולא על שום דבר, אבל הנשמה שלו נמצאת כבר במקום אחר. זו הסכנה הכי גדולה שמאיימת עלינו כל רגע ורגע, שהרי יש לנו כל מיני אפשרויות להתחבר עם העולם הגדול בכל מיני צורות. התנתקנו מהקב"ה. יש לנו חיות ממקום אחר, ותענוג מדברים אחרים, לא רק מה'.

כשהורים לא שמחים בתורה במצוות, לא יעזרו להם שום שיטות ושום תחבולות, הם לא יצליחו להחדיר בילדים אהבת ה'. כי אתה לא יכול לתת לילד דבר שאין לך בעצמך. כשילד רואה הורים שמחים, רואה אותם מתלהבים ומודים לה' על הזכות הזו להיות יהודים, ועושים עניין מכל מצווה ומצווה, ומכל חג וחג, או אז הוא זוכה לראות את האור של היהדות, את הפנימיות ולא את החיצוניות. כשילד טועם טעם של יהדות, הוא לעולם לא יעזוב את הדרך. ילד קולט ומבין בדיוק מה מושך את האבא שלו, מה באמת האבא שלו אוהב, ואת זה גם הוא יאהב בעצמו. זה יעבור אליו גם בלי שיגידו לו מילה אחת. אם האבא לא באמת אוהב את התורה והמצוות, אז גם אם הוא ירוץ אחרי הילד כל היום – תתפלל, תלמד, לא יעזור כלום.

פנימיות זה שמחה, זה להיות שמח בחלקי לא רק כשהולך לי, אלא בכל נסיונות החיים, בעליות, בירידות, בתוך כל הקשיים, זה לקבל באהבה את כל מה שה' עושה ל: יהודי עם כיפה על הראש והוא תמיד שמח ומחייך, מקדש שם שמים ברבים ומקרב רחוקים לעבודת ה' כי רוב בני האדם חיים בחושך ובעצבות וכשהם רואים יהודי שעובד את ה' והוא שמח ומאושר, זה מעורר בהם הרהור תשובה, רצון להכיר את הפנים האמיתיות של היהדות.

יהודי שמח בחלקו, שטעם את הטעם האמיתי של היהדות, טוב לו בחיים, הוא לא מדבר על אף אחד ולא חולק על אף אחד ולא מזלזל באף אחד, הוא לא צריך להנמיך את כולם כדי להרגיש טוב עם עצמו. יש לו את ה', יש לו הכל.

מוכרחים לחזור לחיות עם בורא עולם. העצה היחידה לעבור את החיים בשלום זה לחיות עם בורא עולם. נבראנו כאן בעולם הזה להתענג על ה', להידבק בה', ואי אפשר להגיע לזה אם אנחנו נשארים עם המדות הרעות והתאוות שלנו. התחליף לתענוגות השקריים והדמיוניים שהעולם הזה מציע לנו הוא לחיות חיים של נתינה וחסד ואהבת הבריות. אהבה כנגד תאווה. נתינה כנגד לקיחה. אהבת הזולת כנגד אהבה עצמית. רק ככה מתקרבים אל ה'.

שפלות וענווה זה אני לבד לא יכול. אני צריך את הקב"ה. זה החיבור הכי פנימי. גאווה זה אני עשיתי, אני פעלתי, זה נפרד מהקב"ה.

כמה יפים הם חיים של ענוה וצניעות. כמה חן וקסם יהודי נסוכים עליהם. "אין לך יפה מן הצניעות" אומרים חז"ל.

אדם שחי בענווה ושפלות, שלא חושב שהוא יותר טוב ממישהו, הוא יכול להתייחס לזולת בעדינות, באהבה, כמו אותו בחור שראה יהודים מדברים באמצע תפילה והוא עצמו, כך הוא העיד על עצמו לא היה לו את היצר הזה, אז הוא ניגש אליהם באהבה גדולה ואמר להם: תשמעו רבותי. אני אדם מאד נמוך, אני לא ראוי להגיד לכם מוסר, אני בעצמי נמצא למטה למטה, אבל אני שמעתי שכתוב בספרים כמה זה חמור לדבר באמצע התפילה. אז למה לדבר? מישהו אחר היה יכול לגעור בהם אבל הוא דיבר איתם באהבה, והם אמרו לו שהוא צודק, קיבלו את זה. כי שמעו שהוא מדבר מתוך אהבה, מתוך רצון לזכות אותם.

"ויקרא אל משה". האות אלף קטנה משאר האותיות. א זעירא מכנים אותה. והיא רומזת על ענוה ושפלות.

כשהיו צריכים לחבר את החלקים של המשכן, שום חלק לא התחבר לחלק השני, לא הצליחו להקים את המשכן. מי הצליח? משה רבינו, רק הגישו לו את החלקים והם התחברו מעצמם. הכל בזכות הענווה והשפלות.

קורבן מנחה שמוזכר בפרשה זה עוד תזכורת כמה ה' אוהב את הענווה, הקורבן הזה חביב על הקב"ה יותר מכל הקורבנות כולם ולמה? כי זה קורבנו של עני, שאין לו בהמה להקריב, אז הוא לוקח את המעט חיטים שהיו למחיית ביתו, טוחן ועושה מהן סולת ומביאה לקורבן. על קורבן בהמה נאמר "אדם כי יקריב", ואילו על קורבן מנחה, נאמר "ונפש כי תקריב", כי העני הזה נשאר בלי כלום, העלה עליו הכתוב כאילו נפשו הוא מקריב. ודוקא כאן נאמר "ריח ניחוח אשה לה'". למנחה הזו יש ריח ניחוח יותר מכל הקורבנות כולם.

אדם כל הזמן צריך לבדוק את עצמו. צריך כל הזמן להזיז את עצמו לנקודת האמת. לנקודה של השפלות והענוה. כמו שמספרים על תלמיד אחד מבריסק שהיה ידוע ומפורסם באדיקותו הרבה ובהתמדה שלו בלימוד. אין ספק, אמרו כל רואיו ומכריו, מדובר בבן עליה שנועד לגדולות. אותו תלמיד היה ידוע כמדקדק בהלכות שבת על כל קוצו של יוד. יום אחד ניגש אותו תלמיד יקר לרב מבריסק וביקש ממנו בקשה צנועה. "כבוד הרב", אמר, "אני מבקש לקבל על עצמי שבת מוקדם, וכבר בחצות היום אבטל עצמי ממלאכה, כך אוכל להאריך את קדושתה ולזכות בנועם ובשפע אינסופי הטמון ביום קדוש זה". הרבי מבריסק ידוע היה ביכולותיו העצומות לחדור לעמקי נפשו של כל אדם.

"יפה תלמידי", אמר הרב, "תוכל בהחלט לקבל שבת בחצות היום, אך זאת בתנאי אחד שאתה חייב לעמוד בו. בעודך מקבל שבת בשעה זו, אל ייראו בעיניך חבריך כמחללי שבת..." למותר לציין שהתלמיד הפנים את המסר, פשפש בעצמו, ונמנע לפחות באותו השלב לקבל שבת מוקדם כל כך.

"הקב"ה ברא את האדם בצלם אלוקים, ובעצם זה הדבר שצריך להביא את הגאולה, אבל זה גם מביא את החורבן. כי הצלם אלוקים הזה נותן לו לאדם הרגשה שהוא מבין, שהוא יודע, שיש לו שכל. כל הטכנולוגיה וכל החכמות שיש בעולם, מאיפה זה בא? מצלם אלוקים. אדם מאמין ביכולות שלו ובכשרונות שלו ובתכניות שלו והוא נותן עצות, והוא מבין שהוא יותר מבין מהשני וכו' וכו'. אחר כך הוא מקבל מכה, אז רגע אחד הוא מוריד את הראש, ואומר אוי, באמת אני לא יודע, ואחרי רגע עוד פעם, מחדש זה מתחיל"] (באור פני מלך)

יש דברים שהם קבועים , שירדו מלמעלה, זו התורה הקדושה, ההלכה, הגדרים, מה שאנחנו קוראים דעת תורה. אלה דברים שאי אפשר לזוז מהם, זה נקרא יחוד חיצוני, כי זה בא מבחוץ. זה הבסיס לכל היהדות, אי אפשר בלי זה. אבל זה לא מספיק, הקב"ה רוצה גם את העבודה הפנימית שלנו, שנתחבר אל הדברים באופן פנימי. זה נקרא יחוד פנימי.

יחוד פנימי זה מה שאדם מכוון בקריאת שמע, וכמה הוא מכוון ומתרגש בתפילה, ומה הוא השקיע בשלום בית, ומה הוא השקיע בחינוך ילדים, ומה הוא השקיע ביתר הדברים, ומה הוא השקיע בעצמו, בשמחה שלו, בהתחברות שלו לה', רגע רגע, שעה שעה. כל דבר קטן שהוא עושה, אם הוא מתחבר לזה עם אמונה, לא עם ברוך ה' הצלחתי ואני כזה חברהמן ואני כזה בעל טוב ואני כזאת אשה נפלאה ואני יכול לתת עצות לאנשים אחרים ואני מתנהג כל כך נפלא, אם זה בביטול, בענווה ובשפלות, אז הוא בונה את היחוד הפנימי שלו. אם לא, התוצאות יכולות להיות כל כך קשות. כמו בסיפור הבא:

הדחיפה

ר' שרוליק צין בן ה45 היה פועל דחק, ממש כך. ידיו היו שחורות ומיובלות, גוו כפוף, ועיניו כבויות משהו, מאותן מטעני עייפות מצטברת של 23 שנות עבודה במפעל השימורים הוותיק "טרי מאד בע"מ" בפאתי אזור התעשייה בלוד. צין "מלך פס הייצור", כך כינו אותו חבריו למפעל. הוא זה שעינו היתה פקוחה על כל קופסא קטנה כגדולה, הוא זה שאכל, שתה, נשם והתעורר ונשם קופסאות שימורים יותר מ20 שנה. האיש עבד כ-10 שעות ביום, והשתכר, לא נעים לספר, בקושי שכר מינימום. אגב, אף פעם לא שמעו אותו מתלונן, "זה מה יש" היה נוהג לומר "עם זה חיים". אכן כן, שרוליק צין גידל וחינך את ארבעת בניו עם המשכורת הדלה הזו, וחיי פשטות וצניעות נספגו בארבעת כתלי דירתו הקטנה בדרום תל אביב. במשך אותן שנים הוא השכים ל"הנץ", סעד פת שחרית, ואץ רץ לתחנת ההסעה ליד התחנה המרכזית כדי להגיע לפני 08:00 בבוקר לעוד יום עבודה מפרך. לאחר שנפטר שמואל רבינוב הבוס המייסד של מפעלי "טרי מאד בע"מ", נכנס לנהל את העסק בנימין בנו הצעיר והנמרץ של המייסד. בנימין רבינוב הקרין הרבה סימפטיה לפועל הותיק צין, אותו הכיר עוד מימי ילדותו כשהשתובב במפעל. בוקר אחד לאחר התפילה וסעודת השחרית ניצב שרוליק צין בתחנת האוטובוס, השעה 07:15 תוך פחות מחצי שעה הוא אמור להגיע למפעל בלוד, התחנה, שלא כרגיל, עמוסה בנוסעים, אך שרוליק הוא מהראשונים, ומיד כשתפתח דלת האוטובוס הוא הראשון שיעלה.

עכשיו אנו מפנים את עדשת המצלמה לעברו של סוכן המכירות עמנואל הרמוני בן ה 35. הבוקר, מכוניתו לא התניעה, ובשעה 08:30 הוא צריך להגיע לפגישה עסקית דחופה בלוד. משיקולי קמצנות הוא העדיף לנסוע באוטובוס ולא לקחת מונית. הנה לפניו תחנת האוטובוס גדושה לעייפה, האוטובוס עוצר, הנהג פותח הדלת ומודיע "לא יותר משני נוסעים יעלו, האוטובוס מלא, אני מצטער.. עוד מעגיע אוטובוס נוסף". שרוליק צין מניח רגלו על המדרגה הראשונה, אך הרמוני הנמרץ שהספיק לדחוף לצדדים את מרבית הנוסעים, שלח את ידו השמאלית ודחק דחף בקלילות את צין החוצה. "אני נורא ממהר", הפטיר הרמוני ונעלם פנימה, אחריו עלתה עוד אשה מבוגרת, וצין נאלץ להמתין לאוטובוס הבא.

רצה מסובב כל הסיבות, והאוטובוס הבא הגיע רק אחרי 40 דקות, אח"כ המשטרה סגרה את הכבישים כי "גילו מטען חשוד", ולאחר נסיעה איטית לאורך כל הפקקים, הגיע שרוליק לפס הייצור, רק בשעה 09:10. בנימין רבינוב המנכ"ל הטרי היה כעוס. "הלו צין, מה זה האיחור הזה, משלוח שלם של מלפפונים תקוע בשמש. כולם פה מחכים לך, אני לא מבין את החוצפה הזו, יותר משעה איחור. צין השיב לו בשפה רפה "מה לעשות, דחפו אותי...". רבינוב רתח "מה פרוש דחפו אותך, מה אתה מתלוצץ איתי?, מצידי תקום שעתיים לפני, ותגיע בזמן". "תרגע בנימין", הזדקף צין "אני עובד כאן כמעט 25 שנה, כשהיית תינוק בעריסה מעולם לא איחרתי...". "אתה חצוף" רתח מכעס המנכ"ל הצעיר "אתה מבקש ממני להרגע! אני פה מנהל המפעל! משטח של של ירקות מתקלקל, ואתה מעיר לי הערות. בסוף היום תכנס אלי למשרד", רבינוב הצעיר עזב בזעם את פס הייצור. שמונה שעות של מועקה עברו על הפועל הותיק! ובדיוק בשעה חמש אחה"צ הוא טיפס בגרם המדרגות למשרדו של המנכ"ל. המזכירה רוחמה מסרה לו מעטפה לבנה, "בנימין ביקש למסור לך מכתב זה". צין פתח את המכתב וחשכו עיניו "מר ישראל צין היקר, עם כל הכבוד ל23 שנות עבודתך במפעלינו, כמנכ"ל קבלתי היום החלטה, לשנות דפוסי עבודה ולהתנהל רק עם פועלים ממושמעים יותר. לעצרי, הנך מפוטר, והנני מאחל לך הצלחה בדרכך החדשה", בנימין רבינוב. מה לנו להאריך, צין יצא משם ברגליים כושלות, לחץ דמו הרקיע שחקים, וליבו פעם ללא הפסקה. כל הדרך באוטובוס הוא מירר בבכי מצער, ממש חרב עליו עולמו. "אני בן 45, פועל מזדקן של מפעל ייצור, מי צריך אותי? אין לי השכלה, אין לי כישורים חוץ מפס יצור של שימורי ירקות. בבית חיכתה לו מקלחת של צוננין נוספת. אשתו אורנה כעסה עליו "מדוע אתה עונה לו, עדיף שהיית שותק..." אבל הסברת לו שמעולם לא איחרתי לעבודה. הסביר צין. "את מכירה אותי, אני איש אחראי, בשבילי מקום העבודה זה דבר חשוב". אין כאן מקום להאריך, בואו נסכם שמן הנקודה הזו החלה להירשם תנועה של צלילה באורח חייהם של הצינים. האבטלה פגעה קשות באורח חייהם, העלבון נתן את אותותיו, שרוליק ניסה להתקבל לכמה מקומות עבודה, אך נדחה בלך ושוב. הנתונים המקצועיים שלו לא מצאו חן בעיני מנהלי הדור החדש! הוא התחיל להסתגר, לישון שעות ארוכות ביום. לאכול פחות. בניו הסתובבו להם ברחוב ופשטו ידם בגזל. שלום הבית התערער, ואט אט איבד שרוליק צין עניין בחייו. קצת לפני גיל 50 , מדוכא שפוף, נעלב ועזוב, מת שרוליק צין משברון לב. להלוויה הגיעו רק שני פועלים מן המפעל שזכרו אותו, וקומץ בני משפחה. שניים מבניו היו אי שם בעסקיהם המפוקפקים בחו"ל, שניים אחרים במאסר. אלמנתו בכתה שבורה מצער, "אוי שרוליק , שרוליק! כנראה שהיינו רעים אליך... אני מבקשת, ממך סליחה שלא עודדתי אותך בשעותיך הקשות". כן, חשבון הנפש נעשה, אבל מאוחר מדי.

יש סיפורים שמסתיימים במוות, אך לא כאן במקרה שלנו. שלוש שנים מפטירתו של שרוליק, חולמת אורנה צין אלמנתו חלום, והנה בחלומה תחנת אוטובוס מוצפת אנשים, אוטובוסים יצאים ובאים. מבעד לאפלולית היא מבחינה באדם גבה קומה שמביט לעברה ואומר בקול סדוק " שלום לך גברת צין צר לי שאני מפריע את מנוחתך... אבל גם לי אין מנוחה, שמי עמנואל הרמוני, אני האיש אשר לפני כמה שנים דחפתי את בעלך שרוליק כשהיה בדרכו למקום עבודתו. גם אני מיהרתי לפגישה ובעזות פנים דחפתי את הנוסעים וגם את בעלך מחוץ לאוטובוס, מבלי לבקש סליחה אפילו... אני משלם על כך מחיר כבד מנשוא, בעולם האמת לא מדברים איתי, לא מתיחסים אלי כלל כלל, באים איתי חשבון רק על הדחיפה הנוראה והאיומה שדחפתי את בעלך. הפיטורין שלו בבושת פנים, זו אשמתי! הכעסים שלך כלפיו, זו אשמתי! הדחקות והעניות שהיו מנת חלקכם בשלוש השנים האחרונות לחייו, זו אשמתי!!! המחלות והדיכאון של שרוליק! זה הכל באשמתי. הדחיפה הזו עולה לי ביוקר גברת צין, ואני מתחנן ממך ומבקש שתעשי הכל כדי שאזכה למחילה ולסליחה... כדי לאמת את חלומך, תוכלי לפנות לאלמנתי רננה הרמוני מרח' דקל יריחו 62 תל אביב, אנא אני מתחנן עשי כל שביכולתך שהדין המתוח הזה של הדחיפה יחלוף ממני...!" אז נמוגה אט אט דמותו של האיש. שלוש פעמים, ולילה אחרי לילה חזר החלום על עצמו.

כשנפגשנו רננה הרמוני ואורנה צין המעגל נסגר. רננה הרמוני: "בעלי נהרג בשנה שעברה בתאונת דרכים קשה,ומדי פעם מתגלה אלי בחלום ואומר לי "קשה לי, קשה לי מאד". "דחפתי יהודי... אני מצטער... כך אמר. "אני אינני מיסטיקנית ואין לי שום הבנה בחלומות אך כעת כשאני שומעת ממך את פרטי הדברים... אוי כמה שמצמרר הדבר... סליחה, אני מבקשת סליחה בשם בעלי המנוח" ושתי האלמנות המחובקות פרצו בבכי קורע לב... ארבעת בניו של צין המנוח, שמעו מאמם על הדבר הנורא, ומיהרו ארצה. יומיים אח"כ ערב יום כיפור, עלו על ציונו של שרוליק צין עשרה תלמידי חכמים וגם ארבעת בניו, שהחליטו ליישר אורחותיהם. "אבא סלח לנו, וסלח גם לעמנואל הרמוני על הדחיפה שפגעה בך, במידה שאדם מודד מודדין לו... מדוד לו ברחמים", התחננו הבנים, ובקשו מחילה על שציערוהו, צער שקשה למדוד את עומקו ומימדיו בברומטר הנשגב והעלום של עומק הדין. המחבר: "אילמלא סופרו לי הדברים ואוזני שמעו ממקור ראשון, קשה היה לי להאמין, והחי יתן אל ליבו, ויפה שניה אחת קודם. (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי)

תפילה

רבונו של עולם

תן לי עיניים טובות. שמסתכלות באהבה על כל יהודי. שלא נותנות לקנאה הזו לשלוט בי. תראה מה קורה לי אבא. אני בא למקום של תורה, מקום שאני אוהב, שבדרך כלל אני מרגיש שם טוב, ואהוב, ופתאום ההוא מרגיז אותי, והשני מעצבן אותי, ולשלישי אין לי סבלנות, ועל הרביעי והחמישי אני מסתכל בעיניים לא טובות ואם אני קצת נכנס פנימה, אני מזהה שם קנאה, והשישי והשביעי לא אומרים לי משום מה שלום כבר הרבה זמן למרות שפעם היתה אהבה בינינו, ובמקום לחשוב עליהם טוב, ולשמוח בבזיון שנפל בחלקי, אני נפגע, אני מפתח רגשות שליליים כלפיהם.

מה יהיה איתי רבונו של עולם? לפעמים יש לי חשק לעזוב וללכת למקום אחר ששם אני לא מכיר אף אחד ואף אחד לא מכיר אותי, כי הרבה יותר קל לי לאהוב ולהסתכל בעיניים טובות על אנשים שאני לא מכיר. אבל זה פתרון אבא? לברוח מהעבודה הפנימית האמיתית? לשנות את זוית ההסתכלות שלי ולהתחיל לראות את כולם בעיניים טובות? ואם זה קשה לי, להרבות בתפילות ובתחנונים שתעזור לי ותשחרר אותי מהסבל הזה?!