הרמב"ם מביא בהלכות פסח: 'מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר: "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", כמו שנאמר "זכור את יום השבת”. ומנין שבליל חמשה עשר? תלמוד לומר: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה" בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים, וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח' (חמץ ומצה ז,א). מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א, שלומדים מהדימוי לשבת שהכוונה בפסח על אותו יום עצמו, כמו שהציווי בזכירת שבת היא באותו יום. ומביא שבספר המצוות המקור הוא מ"והגדת" וגו', ומסביר ע"פ המנחת חינוך שיש צורך בשני הפס': "זכור" לומר שתמיד צריך לעסוק בליל הסדר ביציאה, גם אם הוא לבדו, ומ"והגדת" לומדים שיש מצוה ללמד את בנו ולא רק ללמוד בעצמו. ובהלכות הביא את שני הפס' כי זה ברור שלם, ובספר המצוות הביא את מהות המצווה שזה הסיפור לדורות. ומוסיף ומברר את הלימוד לארבע בנים, כיצד מזוהים הבנים, ראה באריכות ב'כנגד ארבעה בנים דיברה תורה' (ב'לזמן הזה' ניסן). לכאורה בפשטות בספר המצוות לא בא לומר ש"והגדת" זה העיקר, אלא רק בא לומר מניין שזה 'הציווי שנצטווינו לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן בתחילת הלילה' שזה מבורר ע"י הפס' "והגדת" כמו שגם אומר בהלכות שמזה לומדים לזמן המדוייק, שזה כשמצה ומרור לפניו. ואולי מה שהביא דימוי לשבת, זה משום שיציאת מצרים הרי מוזכרת בכל הימים והלילות, מימלא פשטות "זכור את היום הזה" כוונתו בכל יום, לכן מוסיף משבת, שגם שבת מצד אחד אנו מזכירים בכל יום ('יום___ בשבת') ומצד שני בשבת עצמה אנו מזכירים בפרוט בתפילות ובקידושים, כך שחל על שני הדברים. אותו דבר פסח, חל על הזכרה שבכל יום, וגם על היום עצמו בפרוט סיפור היציאה. או שהיתי חושב ש"זכרון" זה בזכרון בלבד ולא בפה, לכן מביא את שבת, שכולם יודעים שזה זכירה בפה. ואולי צריך את שני הפס', כיון שמ"זכור" אין מספיק ברור, שלכן צריך גם את "והגדת". אולם אם היה נאמר רק "והגדת" היתי חושב שזה רק כשיש לו מצה ומרור לפניו, שעל זה אומר "בעבור זה", אבל אם אין לו אז לא יספר, קמ"ל "זכור" בכל מצב. עוד אפשר, ש"והגדת" משמע רק לומר על סיבת עשיית הפסח, אבל מניין לספר על היציאה? לכן צריך את "זכור" שבו נאמר לזכור את היציאה. ואולי מה שנאמר "זכור" היתי חושב שזה כל היום, לכן לומד משבת שחל בכניסת השבת, כך גם כאן הכוונה ללילה, אולם בכ"ז קידוש בדיעבד נעשה גם ביום (אם לא עשה לילה) לכן מביא מ"והגדת" שחל רק בערב. ובספר המצוות מביא את המקור הכי מבורר לדין ההגדה בליל הסדר (שבו נאמר הזמן המדוייק ולשון הגדה). ואולי אפשר שבהלכות הוא מביא קשר לשבת, אע"פ שיכל גם בלעדי זה, כדי לומר יש דימוי בניהם. שהנה השבת חלה עלינו כנגד יציאה מהעבדות של מצרים (דברים ה,יד) לכן יש קשר בין היציאה ושבת, שהם קשורים. ומימלא גם דומים בהלכתם ששניהם בזכירה, וכן גם קשורים במהותם, כמו שבשבת אנו מתחברים למעשה ה' בבריאה, כך גם בפסח אנו מתחברים ליציאת מצרים, וחל בנו 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות יג, ח) "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים"' (משנה פסחים י,ה). שיש חיבור ממשי ליציאה, ולכן יש לספר ביציאה כאילו אנו היוצאים, כדי להמחיש זאת, כמו שמביא: 'בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר "ואותנו הוציא משם" וגו'. ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה "וזכרת כי עבד היית" כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית' (חמץ ומצה ז,ו) שסיבתו מרומזת גם בפס' “זכור” וגו' [שהפס' “ואותנו" ו”וזכרת” נאמרו בספר דברים ע”י משה, שהוא משנה תורה- חזרה על התורה, שכאן זה מרומז על מה שפרט שם. ובכ”א גם מה שמרמז על זה, יש חשיבות לרמז בציווי עצמו של ההגדה]. (ובנוסף גם אולי בא לומר ששואבים כח גאולה, כמו ששואבים כח קדושת שבת בשבת). והנה את ארבעת הבנים למדו חז"ל מהפס', ויש כמה הבדלים בין הנוסח שלנו בהגדה שמבוסס על המכילתא (מכילתא דר"י מסכתא דפסחא יח) לבין הנוסח המובא בירושלמי (פסחים י,ד), בין השאר מה אומרים לכל בן, שמה שבמכילתא נאמר כתשובה לחכם, בירושלמי נאמר לטיפש (זהו ה'תם' אצלנו), ומה שנאמר כתשובה לתם במכילתא מובא כתשובה לחכם בירושלמי. (ומרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, מביא ה'מקורות והערות לנוסח האחיד' [מובא בסוף ההגדות הצבאיות הישנות] '..אבל בירושלמי... והוחלפה בטעות התשובה לחכם בתשובה לתם'). ואמנם בתורה מובאים ארבע צורות של אמירה לבנים, ולכן למדו מזה שיש ארבע בנים. אולם מדוע התורה לא הביאה את התשובות ע"פ השאלות? ז"א על שאלת הבן הרשע "מה העבודה הזאת לכם" מובא בפס' התשובה "זבח פסח הוא לה'” וגו' (שמות יב,כו-כז), שזהו התשובה לחכם או לטיפש, שזהו הלכות פסח. ואילו התשובה לרשע: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג,ח) מובאת מהאמירה לבן שאינו יודע לשאול (שלכן לא מובא שם שאלת הבן) שזהו: 'וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאֹל, אַתְּ פְּתַח לוֹ! שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת יג,ח) "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".' וכן לבן התם עונה התורה "בחזק יד הוציאנו" וגו' (שמות יג,יד) וכך הוא במכילתא, אבל ביר' על הטיפש (הוא התם) עונים הלכות פסח ולא "בחזק יד" כך שאינו כמו תשובת התורה. ואילו על הבן החכם שאומר "מה העדת" וגו', עונה התורה "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה" (דברים ו,כ-כא), שזה דומה ל"בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים" (שמות יג,יד) שזו התשובה לחכם ביר', אבל במכילתא זה הלכות פסח, שאינו בפס' בכלל? אולי אפשר שהתורה בכוונה לא ענתה ישירות כל אחד מה צריך לענות לו, כדי לומר שאין זה כ"ך פשוט, אין לך אדם שכולו רשע או תם (טיפש), אלא האדם הוא מורכב, ולכן לפעמים אותם רשעים הם גם צדיקים בדברים מסוייימים, וגם משתנים לפעמים, ולכן נאמר בערבוב כדי לרמז על כך. והנה אולי מה שמופיע כתשובה לרשע בתורה זה פסח, שזהו התשובה לחכם (במכילתא) זה בא לרמז שהמרחק בין רשע לצדיק הוא לא גדול, והוא נימצא בעניין של הסבר, שלכן נקרא חכם, שמפעיל את ההגיון, ובזה נעשה לצדיק, כך גם הרשע ע"י שיפעיל את ההגיון יעשה לצדיק, ולכן חיברה בניהם התורה. וביר' זה התשובה לטיפש, כרמז שהטיפשות היא זו שגרמה לרשע להיות רשע, שלו היה מפעיל את חכמתו לא היה נעשה (ונישאר) רשע. וניראה שיש עניין גדול בקשר לא"י להפוך את הרשע לצדיק, ולכן הרשע שעונים לו כתשובת הצדיק מופיע לאחר "והיה כי תבאו אל הארץ" וגו' (יב,כה) שע"י א"י יש כך להופכו לצדיק, שקדושת א"י תחזירו בתשובה. לכן משתמשים בלשון 'חכם' ולא 'צדיק' לרמז על 'אוירא דארץ ישראל מחכים' (ב"ב קנח,ב). וכן מרומז ב'וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל וְכָפַר בָּעִקָּר' שאותו רשע מתרחק מבנ"י וקשרם, ולכן נעשה לכופר בעיקר, אבל לו היה מתחבר לכלל בנ"י, שמתגלה מזה גם קשר לא"י הקשורה לבנ"י, וחשובה לעניין כלל ישראל, אז לא היה מגיע לאן שהגיע. כעין שמה שמחטיאנו זה 'שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות' (ברכות יז,א) והוא שרואה עצמו מנותק מבנ"י, כשייך למלכויות, הוא נעשה גם רע ע"י יצרו. וכן ביר' זה טיפש, כי לו היה מתחבר לחכמת א"י (ומחכים) ולא נישאר בטיפשותו, היה מתחבר לקדושה ולא היה נעשה לרשע. ולכן גם תשובת הרשע מופיע אצל האינו יודע לשאול, שעלינו לגרום לו להפעיל את שכלו, וכן חשוב מאוד כבר מגיל צעיר עוד לפני שהבן יתחיל לשאול ולכפור, יש לברר לו את האמונה. ניראה שארבע בנים הם כנגד ארבע לשונות של גאולה, שמי שלא יצא ממצרים מת בחושך, שזהו שאומרים לרשע שלא היה יוצא, וזהו כנגד "והוצאתי" שפסקו מעבדות קשה כשהחל המכות, שאז עוד היו אותם שלא רצו ליגאל. “והצלתי" שזה היציאה עצמה, זה כנגד האינו יודע לשאול, שיצאו והלכו ולא הקשו איך ישרדו במדבר. “וגאלתי" שזה קריעת ים סוף, זה כנגד תם שאומר "מה זאת" שמצביע על זה ("זאת" כמו "זה” שמצביע על הדבר) שכך בים סוף אמרו "זה אל-י", הצביעו באצבע. וכנגד "ולקחתי" שזה קבלת תורה, זהו החכם. וכן לעתיד (יחזקאל לו,כד) מתחיל בפיזי, שבא לארץ וקיבוץ כלל בנ”י, ועובר אז לרוחני, שכעין רומז לרשע שהוא כביכול בלי רוחני, וע"י שיבה לארץ ולבנ"י מתחברים לרוחני. וברוחני מובאים 3 שלבים כנגד שאר הבנים. והנה ישנם חמשה לשונות של גאולה יחד עם "והבאתי", ניראה כרמז שרק הלשון האחרון הוא הראוי, רק המגיע שלם לא"י הוא הראוי, אבל השאר לא, שאף היוצאים ממצרים חטאו בעגל ובמדבר עד ש'דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא' (סנהדרין קח,א). לכן רק האחרון הוא השלם, שכך גם 'ד"א, חמושים מחומשים, אחד מחמשה יצאו וד' חלקים מתו בשלשת ימי אפילה' (רש"י.שמות יג,יח) שגם במצרים התגלה כדוגמתו שרק חמישית ראויים. וניראה שגם מרומז שהרשע כופר בקשר לא"י (שלכן עונים שלא היה עולה, וכן שנישאר ברשעו) שלכן ההוכחה לרשעותו היא שקורא לפסח "עבודה" 'בן רשע מהו אומר? "מה העבודה הזאת לכם" מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה' (יר' שם) והרי התורה קראה לפסח עבודה בקשר לא"י: "והיה כי תבאו אל הארץ.. ושמרתם את העבדה הזאת" (יב,כה). כך שמרמז שכופר בעניין העבודה שזה קשור לגילוי בא"י. וכן ההוכחה מכך שלא מזכיר "אלקינו" או בכלל שם ה' (שיבולי הלקט) הרי מופיע "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ,ב) הרי שביציאה ממצרים קשור הכרת ה' כאלוקינו (ולכן אותו בן רשע שמתרחק מהכרת ה' ראוי לו שלא היה ניגאל ממצרים), והכרת ה' קשורה לא"י, שבה מתגלת אלוקותו, שהדר בחו"ל כמי שאין לו אלוק (כתובות קי,ב) [כמו שמביא הכלי יקר על הפס'] מימלא רמז שהרשע מנותק מא"י ולכן נישאר ברשעותו ולא חוזר בתשובה. וכך אנו רואים בימינו, שאין בכלל מה להשוות במעמד הדתי בין מה שהיה לפני קום המדינה, ובין מה שבימנו. וזהו המרומז במכילתא 'אלו הייתה שם לא הייתה נגאל', וביר' מודגש יותר: 'אילו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי להיגאל משם לעולם', שההדגשה היא דווקא שם, אבל בא"י לא היה מצב שהיה מגיע לרמה כזו של רשעות, עד שלא היה יוצא, כיון שלא"י יש כח של קדושה להפוך רשע לצדיק.