בנ"י במצרים היו שקועים ב-מט שערי טומאה עובדי ע"ז כמצרים, ובכ"ז ה' גאלם, בזכות מה?- בחז"ל מובא כמה הסברים: א. 'רב הונא אמר בשם בר קפרא: בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים. שלא שנו את שמם, ואת לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה' וכו' (ויק"ר לב,ה). ב. 'אמר רבי אלעזר: וכי מה ראה הכתוב לומר שני פעמים "בדמיך חיי"? אלא אמר הקב"ה: בזכות דם ברית מילה ודם פסח גאלתי אתכם ממצרים, ובזכותם אתם עתידין ליגאל בסוף מלכות רביעית, לכך נאמר ב' פעמים "בדמיך חיי"'. (פרקי דר"א כט). ג. 'דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים. ובאות ושופתות שתי קדירות, אחת של חמין ואחת של דגים. ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן, וסכות אותן, ומאכילות אותן, ומשקות אותן, ונזקקות להן בין שפתים, שנאמר (תהלים סח, יד) "אם תשכבון בין שפתים" וגו' ' (סוטה יא,ב). ועוד. אמנם זה מובא במקומות שונים, כך שאפשר שכל אחד סבר בזכות אחרת. אולם ניראה שהכל בעצם אחד, הכל משלים את מציאות שליחות בנ"י בעולם, שהוא להפיץ את האמונה בה', לגלות שם ה'. שזה כדעה שבזכות האמונה יצאו ממצרים: 'וכן את מוצא שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר האמנה, שנאמר: "ויאמן העם"' (מכילתא "בשלח" [טו,א]). שבעצם אפשר שבא לומר לא רק על הזכות המקומית שהאמינו, אלא זה גם קשור לעניין האמונה הכללי השייך בישראל, שמביא את האמונה בה' בעולם. שכך האמונה שהאמינו אז, העלה את הזכות של האמונה הכללית שבנ"י שלוחיה בעולם. וכיצד בנ"י עושים זאת?- זה נעשה ע"י שבנ"י הם בעלי סגולה וגם בעלי מעשים. שזהו מתבטא בפסח ובמילה, שהמילה נעשית בתינוק שאינו מבין דבר, כיון שזה בא להראות את הסגולה הקיימת בו בטבעו. לעומתו פסח חל בעשיה מרובה ומדוקדקת (כקרבנות שניפסלים בקלות, במחשבה וכדו') שזה כנגד הצד המעשי בבנ"י (ולכן גם הפסח נילקח מבעשור, שבנתיים יאמרו למצרים שהולכים לשחטו במצוות ה', שבזה מפיצים את דבר ה' בעולם). לכן גם הם שניים, כעין שני לוחות הברית שניתנו לנו בהיותנו העם שבו הסגולה האלוקית (שזהו ששאר העמים לא רצו לקבל, כי לא שייך בטבעם שלא כמונו שהקדושה נטועה בנו בסגולתנו). ולכן ניתן לנו גם לעשות מעשים, את התורה, להוציא לפועל את סגולתנו. ולכן מרמז בנתינת התורה בשני לוחות רמז לשני חלקים. בלוחות יש מצוות עשה ול"ת, כעין שבפסח זה עשה, ובמילה זה הוצאת הערלה, כרומז לל"ת (ושלא לימשך אחר הערוה). וכן יש מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, שכך בין אדם למקום זהו מילה, שבזה מייחד עצמו בברית לקב"ה. ואילו פסח נעשה בחבורה שזה רומז לבין אדם לחברו, ובפרט פסח מצרים שנעשה ע"פ משפחות, כרומז לכלל בנ"י: “המשפחה אשר העליתי מארץ מצרים" (עמוס ג,א) שזהו השלמות שבין אדם לחברו בכלל ישראל. שכך מתן תורה ניתן לנו בזכות מי שאנחנו, שיש בנו סגולה ומעשה, שהתורה היא המוציאה לפועל למעשה (שבדברות רמוזים כל תרי"ג המצוות). ומימלא זהו שבנ"י יצאו בזכות פסח ומילה, שזה מברר מי אנחנו (להבדיל ממצרים) ומה יעודנו בעולם. ובזה יובן: 'באיזה זכות יצאו בני ישראל ממצרים? ר' יהודה אומר: בזכות דם הפסח ודם המילה, שנאמר: "וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל טז, ו). ר' נחמיה אומר: בזכות התורה שעתידין לקבל, שנאמר "וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ב, כה), ובמתן תורה כתיב: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" (שמות כ, טו), ויש לך מקום אחר ללמוד ממנו: "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג, יב). ר' יהושע בן לוי אומר: בזכות המשכן שעתידין לעשות, שנאמר: "וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ב, כה), ובמשכן כתיב: "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה" (שמות לט, מג), ויש לך מקום אחר ללמוד, "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם" (שמות כט, מו), על תנאי לשכני בתוכם' (שוחר טוב פרק קיד). שהכל אחד: פסח ומילה קשור למתן תורה, ולמשכן שהוא המשך ממתן תורה להבאת התורה למעשינו בפועל (שבמשכן הצטוו על העשיה, שברגע שנאמר במשכן למשה מאז עשו את אותה מצוה). והנה הדעה של נשים צדקניות, גם היא באה לברר נקודה זו, של הקשר בין סגולתנו לבין מעשינו בעולם. שהנה מה שהנשים עשו זה בעצם מעשי חסד, שזהו הביטוי הגלוי של סגולת ישראל: 'שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים. רחמנים דכתיב (דברים יג, יח) "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך". ביישנין דכתיב (שמות כ, כ) "בעבור תהיה יראתו על פניכם". גומלי חסדים דכתיב (בראשית יח, יט) "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו" וגו'. כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו' (יבמות עט,א). הרי שסימנים אלו הם הביטוי החיצוני של סגולת האומה הישראלית. ומימלא זהו החיבור שבין הסגולה הפנימית לגילויה החיצוני, ולכן זה גם קשור לתורה שהיא ההופעה החיצונית של סגולתנו. שזהו שגם התורה היא חסד: 'וא"ר אלעזר: מאי דכתיב (משלי לא, כו) "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" וכי יש תורה של חסד, ויש תורה שאינה של חסד? אלא, תורה לשמה זו היא תורה של חסד, שלא לשמה זו היא תורה שאינה של חסד' וכו' (סוכה מט,ב) הרי שהתורה האמיתי בשלמות היא תורה של חסד, תורה שדבוקה בחסד. שזהו הדבקות שבין סגולת ישראל וגילויה החיצוני, שמתגלה בחסד, ומתגלה בכלל התורה כעניין חסד. אולי זהו שמובא שם קודם: 'א"ר חמא בר פפא: כל אדם שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמים, שנאמר "חסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו"' (שם). הרי שהגילוי של האדם הדבק בתורה ובקדושה, נאמר בלשון "חסד", כיון שזוהי נקודת החיבור להוציא לפועל את הסגולה שיש בנו. וכן נאמר בסוטה שהתורה כולה חסד, שהכוונה בזה מתחילתה ועד סופה: 'דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים דכתיב "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", וסופה גמילות חסדים דכתיב "ויקבר אותו בגיא"' (סוטה יד,א). שהקצוות מרמזים על כל התוכן, שכולה חסד. וגם שם קודם לכן נאמר: 'ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (דברים יג, ה) "אחרי ה' אלקיכם תלכו" וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא"? אלא, להלך אחר מדותיו של הקב"ה. מה הוא מלביש ערומים דכתיב (בראשית ג, כא) "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים דכתיב (בראשית יח, א) "וירא אליו ה' באלוני ממרא" אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים דכתיב (בראשית כה, יא) "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו" אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים דכתיב (דברים לד, ו) "ויקבר אותו בגיא" אף אתה קבור מתים' (שם). שהדבקות בשכינה היא ביטוי חיצוני לסגולה שבנו שגם היא דבקות בה', והיא קשורה לחלק אלוק שבנו. שכך מסגולתנו דרך צד החסד שמתגלה מזה, ממשיך לכלל התורה כולה. לכן בזכות אותן נשים ניגאלו, כיון שזה בא לבטא את מהותנו, של החסד שבנו. שכך התבטא דרך עשיית החסד (ששאבו וכו') לריבוי בנ"י ('ונזקקות להן בין שפתים') שמרמז על מהות בנ"י בעולם (כרמז על הגעתנו לעולם) שקשור בחסד. מימלא מ"ד נשים צדקניות מברר את החיבור שבין הסגולה למעשינו, שזה משלים את עניין הגאולה בפסח ומילה, שבזכות אותן נשים זה גרם שה' ציוונו על פסח ומילה בשביל גאולתנו, שזהו מעניין סגולתנו למעשי המצוות בפועל. והנה מ"ד בזכות ארבעה דברים, ניראה שלמד זאת משום שיש ארבע לשונות של גאולה, ולכן הבין שכיון שנאמר בארבע לשונות סימן שיש קשר לארבע דברים שבזכותם באה הגאולה. ניראה שאותם ארבע דברים מרמזים על מהות בנ"י שנישארה ולא ניפגמה, שבא לומר שלא שקעו לגמרי בשער ה-נ' ולכן עדיין יש סיבה לגאלם. וכן זכות הנשים מרמזת על הסגולה שבנו, וזכות אותם ארבע דברים מרמזים על הצד החיצוני- מעשינו. שכך שניהם מביאים בהמשך למילה ופסח, שזכות הנשים למילה, וזכות ארבע דברים לפסח. אולם ניראה גם שאותם ארבע דברים מרמזים על שאר הגלויות, שיצאנו ממצרים להפיץ את שם ה' בעולם. ובהמשך יהיו גלויות, ואם יבלעו בשאר הגלויות אז כבר מעכשיו אין טעם לעשות ניסים גדולים כדי להוציא. לכן צריך להראות שלא ישקעו בשאר הגלויות, ולכן אותם ארבעת הדברים מרמזים על שאר ארבע גלויות: כנגד בבל זהו שלא היה פרוץ בערוה, כיון שבבבל לקחו להם נשים נכריות, לכן במצרים היו צריכים להיות גדורים בזה, לומר שלא יתערבו לגמרי בבבל, כי יש בהם גידור. כנגד פרס ומדי זהו לשוה”ר, שהיהודים לא גילו שאסתר היא יהודית אע"פ שידעו, ובזכות זה ניגאלו, שלא ידעו אחשורוש והמן שהיא יהודית, ולכן זה מרמז על גלות זו. כנגד יון זהו שלא שינו את לשונם, כי בשלטון היונים הלשון הוחלפה ליוונית (ראה דברי מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'מועדי ישראל' חנוכה 'המאבק על השפה..') ולכן צריך חיזוק לומר שלא ישקעו ויתערבו בגוים בעקבות זה. וכנגד רומא זהו שמם, שבמלכות אדום שינו את שמם, כמו שאנו מוצאים שמות אחרים במשך השנים.. ואולי אפילו רמז ששם מבטא מי אתה ולאן שייך, שמלכות אדום כ"ך ארוכה עד שכמעט שכחנו מי אנו, שאנו שייכים לא"י (וכן כעין שכחו שאנו אחיהם- יעקב ועשו אחים, שהתעללו בנו). שאותם ארבע דברים מרמזים על העתיד, שבאמת נמשיך להיות שלוחי ה' להפצת אור ה' בעולם, ולכן ראוי לגאלנו (ואולי רמוז בדעה: 'ר' אליעזר בן יעקב אומר: בזכות חנניה מישאל ועזריה' וכו' [שוח"ט שם] רמז לגלויות).