בכל מצוה יש הרבה עומק. במצוות בפסח, כאיסור חמץ וכו' יש עניין עצמי בכל מצוה, כערך לעצמו. ואולי אפשר להוסיף שכנגד לשונות הגאולה, שהם: “...והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים... והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה ה'” (שמות ו,ו-ח). יש כנגדם ארבע מצוות בחמץ, ותוספת. יש איסור לאכול חמץ "ולא יאכל חמץ" (שמות יג,ג) ותוספת "כל מחמצת לא תאכלו" 'להביא את תערובתו' (רש"י) או 'אין לי אלא שנתחמץ מאליו, מחמת דבר אחר מנין? תלמוד לומר "כל מחמצת לא תאכלו"' (פסחים כח,ב). ויש איסור שלא ימצא חמץ ברשותנו "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם" (שמות יב,יט). ויש איסור שלא יראה חמץ ברשותנו "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך" (שמות יג,ז). ויש מצוות עשה להשבית את החמץ "אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם" (שמות יב,טו). מימלא יש 4 מצוות בחמץ כנגד 4 לשונות של גאולה. אבל בגלל שיש תוספת של תערובת או שנתחמץ מדבר אחר, אז בעצם יש כעין חמשה, שהם ארבע לאוים ועשה אחד, כנגד ש-4 לשונות הגאולה הם בלי מעשה שלנו, אלא ה' הוא המצילנו, ואילו הלשון החמישית של ביאה לא"י זה תלוי בנו (ראה ב'תורת השבת והמועד' 'הכוס החמישית' למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) לכן גם 4 הלאוים זה אי עשיה, כנגד הלשונות שאין לנו בהם עשיה, ואחד מצות עשה כנגד ביאת הארץ שזה מצוה עלינו. והנה זמן איסור חמץ מתחיל מחצות יום יד כזמן קרבן הפסח, ניראה שזה בא לרמז על כעין קשר ללקיחת השה לקרבן פסח במצרים מראש, מיום י' בניסן (שמות יב,ג) כך גם איסור חמץ מתחיל מראש, לפני פסח עצמו, וקשור לקרבן פסח. ולקיחת השה מראש נועדה להראות את ניתוקנו מע"ז (שהוא היה הע"ז של מצרים) ולכן גם האיסור חמץ הוא מראש, שחמץ נחשב כרמז לע"ז (בקבלה) ולכן איסורו מראש בדומה ללקיחת השה. ובהתרחקות מחמץ אנו מתרחקים מהיצה"ר ומתקרבים לה', ובדומה ה' כעין התקרב אלינו, ע"י שירד להכות את מצרים, וזה היה בחצות הלילה, לכן כנגדו המראש ביום זה חל בחצות (וכן הקרבן פסח זה להראות את קשרנו לה', ולכן זה מחצות כמו שה' הראה את קשרו אלינו בחצות). ואולי האיסור בל יראה ובל ימצא חל כנגד אי היציאה מהבתים: “ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר... ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף" (שמות יב,כג-כד) שלא יוצאים מהבית ולכן כעין לא ניראים, והמשחית כביכול לא מוצא אותם, שלא יכנס להשחית. ולכן זה חל רק מכניסת הפסח ולא לפני, כיון שאי היציאה זה בלילה (שבו ה' יכה). ואולי גם זה כנגד אי הקשר לע"ז של מצרים, שאנו לה' ולא לע"ז, ולכן זה לא יראה ולא ימצא קשר כל שהוא לע"ז של מצרים (ובפרט שחמץ הוא כעין ע"ז) וזה נעשה דווקא בלילה שנאכל הפסח, שאז זהו כעין השלמות הגמורה של החיבור לה', היפך מקשר לע"ז של מצרים (וכן האכילה זה כעין ביטול קיומו, ולכן מחיל כנגדו ביטול חמץ, שלא יהיה במציאות כלל). ואולי בל יראה ובל ימצא כנגד מצוות מילה ופסח: 'וביום שיצאו ישראל ממצרים נמולו כלם מגדול ועד קטן, שנאמר "כי מלים היו כל העם היוצאים" וגו'. והיו לוקחים דם מילה ודם פסח, והיו נותנין על משקוף בתיהן, וכשעבר הקב"ה לנגוף את מצרים וראה דם הברית ודם הפסח, נתמלא רחמים על ישראל שנאמר "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי”. אמר רבי אלעזר: וכי מה ראה הכתוב לומר שני פעמים "בדמיך חיי"? אלא אמר הקב"ה: בזכות דם ברית מילה ודם פסח גאלתי אתכם ממצרים, ובזכותם אתם עתידין ליגאל בסוף מלכות רביעית, לכך נאמר ב' פעמים "בדמיך חיי"' (פרקי דר"א פרק כט). שניגאלו בזכות מילה ופסח, ואף עתידים ליגאל בזכותם, ולכן יש עניין להחמיר שאף לא יראה ולא ימצא החמץ, שבכך מתרחקים מהיצה"ר (החמץ) ומביאים גאולה לעולם, שלא יהיה בו שום רוע. (אולי על בל יראה ובל ימצא עוברים רק בגודל של כזית, כרמז לאור הקדושה, שמתגלה בשמן זית במנורה במקדש, שהרשעה מנסה להתנגד לאור הזה, ולכן מכזית שרומז שעומד כנגדו, חל האיסור). וביטול חמץ מספיק בהפקרה או ביטול חשיבות, כיון שהחמץ הוא יצה"ר, שיש להרחיקו מאתנו, שזה חל ע"י הורדת כוחו השולט בנו שזה ע"י ביטול חשיבותו שאין לו כוח להחטיאנו, או הפקרתו שאינו חל בנו כלל. ולהלכה גם מפקירים וגם מבערים כדי שלא יצא שימצא חמץ בפסח ויאכלו שאז יעבור על איסור, שזה כמו שעדיף לבער לגמרי את יצה"ר, שאז לא יבוא יותר להחטיאנו. ויש מחלוקת האם צריך לבער חמץ ביד ניסן או העיקר שלא יהיה חמץ אצלו, אולי זה קשור ל"סור מרע ועשה טוב", שלדעה שצריך לבער זהו סור מרע שצריך להסיר ממש את הרע-החמץ, ולדעה שהעיקר שלא יהיה חמץ זהו עשה טוב שיהיה הכל טוב- שאין חמץ. ואמנם ככלל נקבע שעשה טוב (כי אם קודם סור מרע יצא שפעמים לא ישלים לעולם, אלא יעשה טוב ובכך גם יעזרו לסור מרע) ולכן רוב הדעות פסקו שהעיקר שלא יהיה חמץ, אבל היו שסברו שיש לכתחילה לבער, כיון שכאן זה מתמקד בביטול הרוע, ולכן יש לו דגש על סור מרע, ולכן כאן זה כעניין של סור מרע ולא רק ככלל איך להתנהג בקדושה. ולהלכה אנו מקפידים גם לבער ממש, כדי להחמיר לצאת ידי כולם, ויוצא שגם בזה יש כעין עשה טוב, שאנו עושים חיבור חיובי לכלל הדעות של עשיית המצוות.