המצה נקראת 'לחם האמונה' (בקבלה) ניראה ששם זה בא לרמז על היפך מעמלק שהוא "ולא ירא אלקים" (דברים כה,יח), שהמצה היא לחם האמונה בה'. שהנה החמץ מרמז על יצה"ר כמו שמובא: '...רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב שאור שבעיסה, ושעבוד מלכיות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם' (ברכות יז,א) 'שאור שבעיסה - יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו' (רש"י). והנה סיבת החמץ שמייצג את יצה"ר הוא בשל תפיחתו, שמרמז על הגאוה. מימלא זה קשור לעמלק ששורשו בגאוה, שלכן עמלק בגימטריה 'רמ' רמז לגאוה (כמובא ביהודי הקדוש- "בשלח"), מימלא עמלק קשור בחמץ, שזהו מקורו של כח יצה"ר הגדול בעולם. שבמצרים יצאנו לחירות לקדושה, ולכן עכשיו מחברים בין הגאולה ממצרים גם לביטול כח הטומאה בעולם שמתגלה ע"י עמלק, שכך נעשה ע"י איסור חמץ בפסח ביטול כח הטומאה בעולם. וגם מרמז שמחבר שני דברים יצה"ר שבלבבנו שהוא השאור ושיעבוד מלכויות, והרי שעבוד מלכויות קשור לעמלק, שהרי בלעדיו לא היתה אומה באה נגדנו: 'אשר קרך בדרך-... דבר אחר: לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך. שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אף ע"פ שנכוה הקרה אותה בפני אחרים' (רש"י. דברים כה, יח). מימלא שני הדברים קשורים יחד- החמץ ושעבוד מלכויות, שמתגלה מכח עמלק להפיץ טומאה בעולם. והנה גם מובא בשם הקבלה שהחמץ מרמז על ע"ז, וזה הגיוני שהרי החמץ מרמז על ביטול הגאוה החומרית הארצית, שזהו מקורו של הע"ז, שמחשיבים את הארציות כאל. ובכלל החמץ ומצה מרמזים על הדחיפות של יציאת מצרים (שדומים באותיותיהם למעט קו קטן), עד שכמעט היו שוקעים בטומאת מצרים ולא היו יוצאים, וזה ברור ששייך לכח הטומאה של ע"ז שלכן כ"ך הדרדרו בטומאה. ניראה שאף זה רומז לעמלק, כיון ש-'"אשר קרך בדרך" - לשון מקרה' (רש"י שם) שבא לומר שאין השגחת שמים, אלא הכל ארציות ומקריות, שלכן בעצם הטבע הוא האל האמיתי השולט בכל. ואף במלחמת עמלק היה צורך שמשה ירים ידו כדי שיכוונו ליבם לשמים, וזה גרם לחוסר אמונה שיתגלה בזמן מתן תורה, שיעשו את העגל כי משה לא היה, ובכך חזר החוסר אמונה (ואף הלכו לחור ואהרן שעזרו למשה להרים ידיו) שהחל בעמלק. לכן עמלק מתייחס לחורבן המקדש (תנחומא "כי תצא" סימן יא) כיון שהוא זה שעשה פגם במתן תורה, שלכן היה צורך במקדש כדי להשרות שכינה בעולם (שלכן ציווי המקדש לא לפני העגל. ראה ב'תורת המקרא' “תרומה" למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע”א) מימלא כשנחרב המקדש חזר עניין החסרון שיש לשכינת ה' בעולם, ולכן זה נחשב שהוא פשט ידו בכסא ה', שזה החל במלחמת עמלק (שם נאמר "כס י-ה") והתגלה בחורבן, כי בעצם הכל בהמשך אחד של חסרון בהשראת השכינה בעולם, מהמלחמה דרך העגל במתן תורה ועד חורבן המקדש. ניראה שלכן יש מצוה ללמוד הלכות החג 30 יום קודם לחג, וכך יוצא שמתחילים ללמוד הלכות פסח מפורים, שבו יש הריגת המן ועמלק, כיון שיש קשר בניהם. וכן קוראים פרשת פרה אחרי פורים כדי לרמז להטהר לקראת חג הפסח, כך שגם בזה יש רמז על קשר שבין פרה אדומה שהיא כתיקון לעגל ('"פרה אדמה" - משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך. אמרו: תבא אמו ותקנח הצואה. כך תבא פרה ותכפר על העגל'. רש"י, במדבר יט,כב) ולקשר לעמלק מצד זה ולפסח מצד זה. ופרה אדומה נועדה ליטהר, ולכן מזכיר את עמלק שבא לטמא את ישראל ('אשר קרך- ...לשון קרי וטומאה שהיה מטמאן במשכב זכור'. רש"י, דברים כה,יח), שכך ניטהרים לקראת פסח כדי ליטהר אף מעמלק. אולי רמוז בזה על קשר בין עמלק והעגל, שטומאום במשכב זכור, והעירו בטומאתם זו את התאות בישראל, וכך רצו לחטוא בעריות וכך עשו יחד עם העגל ('"לצחק"- יש במשמע הזה גלוי עריות'. רש"י, שמות לב,ו). ועמלק היה קשור גם במצרים, שרצו שבנ"י ימשיכו את עבדותם, עד שיאבדו בטומאה (כמו שרדפו כדי לפגוע בקדושת בנ”י), ולכן הלשינו לפרעה: '"ויוגד למלך מצרים" -האוקטורין שלו הגידו לו. ויש אומרים: דירכאות היו לו. ויש אומרים: עמלק הגיד לו' (ילקו"ש "שמות" פרק יד [רמז רל]) שעמלק הלשין לפרעה כדי שבנ"י לא יצאו ממצרים. ואף בחיבור הדעות השונות יוצא שעמלק תפקד בתור שליחי פרעה, כך שהביטול חמץ של הטומאה ממצרים קשור גם לביטול כח טומאת עמלק בעולם.