"לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'” (שמות ו,ו-ח). '"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" - יבטיחם שיוציא אותם מארצם ולא יסבלו עוד כובד משאם. "והצלתי אתכם מעבודתם" - שלא ימשלו בהם כלל להיות להם במקומם למס עובד. "וגאלתי אתכם" - כי יעשה בהם שפטים עד שיאמרו המצרים הנה לך ישראל בפדיון נפשנו, כי טעם גאולה כענין מכר, וטעם בזרוע נטויה שתהיה ידו נטויה עליהם עד שיוציאם. "ולקחתי אתכם לי לעם" - בבואכם אל הר סיני ותקבלו התורה כי שם נאמר (להלן יט ה) "והייתם לי סגולה"' (רמב"ן). והמלבי"ם מסביר ש"והוצאתי" זה הפסקת הסבל של העול הקשה שהכביד שלא לתת תבן, שזה הפסיק ישר כשהחלו המכות. "והצלתי" זה שאחר מכת בכורות נפסקה העבדות לגמרי, כי נעשו בני חורין ויצאו ממצרים. “וגאלתי" זה גאולה שלמה, כשטבעו המצרים שרדפו אחריהם. “ולקחתי" זה מתן תורה. “והבאתי" זה ירושת הארץ. וניראה שאפשר להוסיף מעבר לפשט (שזהו מה שהם פרשו) שהחמשה לשונות מרמזים על החומשים, שדברים הוא בכניסה לארץ, ולכן הוא כנגד "והבאתי". וחומש דברים הוא שונה משאר החומשים בהיותו נכתב ע"י משה (שכך מתחיל הספר "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" וגו'. וכן: '...אמר אביי: לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים, אבל קללות שבמשנה תורה פוסק. מאי טעמא? הללו בלשון רבים אמורות, ומשה מפי הגבורה אמרן. והללו בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן' [מגילה לא,ב]), וכן "והבאתי" הוא חריג משאר הלשונות (שלכן 4 כוסות בפסח כנגד 4 לשונות. וראה ב'תורת השבת והמועד' פסח 'הכוס החמישית' למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). וספר בראשית כנגד "והוצאתי" שזה כנגד הפסקת העול הקשה, שכך האבות החלו להאיר באור ה' בעולם, להפסיק את החושך הגדול והרע בעולם, ובכלל החל ישראל לצוץ בעולם שאנו בעלי מידות טובות של 'הרחמנים והביישנין וגמ"ח' (יבמות עט,א) שזהו ההיפך מאנשים שמכבידים בעול על האחר. “והצלתי" כנגד שמות, שזהו יציאת מצרים. “וגאלתי" כנגד ויקרא שהוא ספר הקרבנות, שהוא חיבור לקדושה, מעל הטבע, כמו קריעת ים סוף. וכן התנבאו בקריעת ים סוף (מכילתא מסכת דשירה, ג) בשל הקדושה הגדולה, וזהו כעין הקרבנות שהם קדשים (והנבואה זה חיבור לשמים, כמו הקרבנות). “ולקחתי" כנגד ספר במדבר, כיון שזה מתן תורה, ולכן קשור לזמן המדבר שהיה כדי שהתורה תספג בנו (תנחומא "בשלח" סימן א) שזה כהמשך למתן תורה. כך שלשונות הגאולה קשורים לתורה, כיון שבתורה מתקנים את העולם עד לגאולה השלמה, שבה יש את שורש הגאולה. 'ואומר (שמות לב טז) "והלחת מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלחת", אל תקרא חרות אלא חרות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה' (אבות ו,ב) אמנם זה נאמר על היחיד, אבל בעצם זה שיש בו עניין של בן חורין-גאולה, אז כח זה קיים גם כלפי גאולת העולם. עוד ניראה שהלשונות קשורים גם במקדש, כיון שהמקדש הוא המשך המשכן שהוא המשך למתן תורה, מימלא קשורים זה בזה. ועוד שהמקדש הוא לעשות בית לשכינת ה' בעולם, כמו שלעתיד העולם כולו יהיה מתוקן לשכינת ה'. לכן יש 5 סוגי מקדש: המשכן של המדבר (יריעות), משכן שילה (שהיה עם בניין אבנים ועליהם היריעות), מקדש ראשון, מקדש שני (שנעשה כעין שילוב של בית ראשון ושל האחרון), בית שלישי. ואף נירמז ש"והוצאתי" זה יציאה ממצרים ולכן זהו כמשכן של המדבר. "והצלתי" זה שלא ימשלו כלל, שזהו במשכן שילה אחרי הכניסה לארץ ישראל, שאין מי ששלוט בנו, אלא אנו שולטים על אחרים למס עובד. "וגאלתי" זה שפטים גדולים, כנגד מקדש שלמה שדוד בנה את יסודותיו, והוא מלך בגדולה וגבורה על העמים. "ולקחתי" כנגד מתן תורה רמז למקדש שני, שבבית שני היה את עזרא 'תניא רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל' וגו' (סנהדרין כא,ב) "והבאתי" זה כנגד בית שלישי שבו יהיה קיבוץ גלויות. והמקדש מגלה קדושה בעולם, היפך מעמלק שמביא טומאה בעולם, ולכן המקדש ועמלק הם שני הפכים, ולכן נחשב חורבן המקדש לעמלק (תנחומא "כי תצא" סימן יא). ולעתיד בגאולה ימחה שם עמלק (רש"י שמות יז,טז) כך שקשור מחיית עמלק והגאולה. מצינו 5 פעמים מלחמה למחיית עמלק: אצל משה, אצל שאול (שמואל א,טו) אצל דוד (שמואל א,ל) אצל חזקיהו (דה"י א,ד,מב) ואצל אחשורוש (פורים ע"פ התרגום היו עמלקים). וכך כנגד הלשונות: אצל משה כנגד "והוצאתי" שהפסיק את הסבל הקשה של אי נתינת תבן, שהוא גם גרם לזה כשבא אל פרעה באמירה שיוציא את בנ"י. "והצלתי" כנגד שאול, שזה יציאה מעבדות לגמרי, ושאול החל את המלכות בישראל, והמלכות גורמת כעין עבדות של המלך (כמו ששמואל אמר לבנ"י [שמואל א,ח]). דוד מייצג את הכח והגבורה של מלך ישראל השולט בעולם ומוריד את הצרים לנו, ולכן מרומז ב"וגאלתי" שזה הורדה לגמרי של הצרים לנו. אצל אחשורוש קיבלו מחדש את התורה מרצון (שבת פח,א) ולכן כמו "ולקחתי" של מתן תורה. "והבאתי" כנגד סיום הגאולה, רמז למשיח, כמו שחזקיה היה ראוי להיות משיח (סנהדרין צד,א). כך שלשונות הגאולה מרמזים על מחיית עמלק, שקשור מחייתו בגאולת העולם בקדושה. עוד ניראה בפשטות שלשונות הגאולה גם מרמזים על כלל הגאולה מהמלכויות הצרות לנו במשך הדורות. לכן יש את מצרים, ובנוסף4 מלכויות (בבל, פרס ומדי, יון ואדום) סה"כ 5. מצרים מרומז ב"והוצאתי" כנגד גלות מצרים שהיתה בעבודה קשה, ולשון זו היא כנגד הורדת העבדות הקשה. בבל מרומזת ב"והצלתי" שזה יציאה מארץ מצרים, שזה רומז ליציאה מארץ ישראל ע"י הבבלים. כנגד פרס ומדי ששיאו היה בהמן, זהו "וגאלתי" שזה טביעת המצרים בים סוף, שכך גם הושמדו שונאי וצוררי היהודים בפרס ומדי. "ולקחתי" כנגד יון שרצתה לעקור את התורה מישראל. "והבאתי" כנגד אדום, שסיום גלות אדום יהיה יחד עם שיבת בנ"י לא"י לגאולת עולם (ואף אדום זהו עשו, שיעקב ניבחר על פני עשו, כממשיך האבות, ולכן זהו "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'”). וניראה שיש קשר בין כל אלו, שעמלק הוא שורש הטומאה בעולם, ומכחו מגיע לנו צרות מהעמים, כיון שבלעדיו לא היו מצרים לנו , שהוא 'קירר' את הפחד מאיתנו: '"אשר קרך בדרך" - לשון מקרה. דבר אחר: לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר: לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך. שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה אף ע"פ שנכוה הקרה אותה בפני אחרים' (רש"י. דברים כה,יח). לכן רעת הגלות במלכויות כעין קשור לכח עמלק בעולם. והמקדש ועמלק הפכים. והמקדש והתורה מחוברים שמרכז המקדש הוא בקה"ק שם התורה, וכמו שאמרו חז"ל: 'ראה מה הארון חביב, שהמשכן כולו לא נעשה, אלא בשביל הארון, שהשכינה בתוכו' (תנחומא ויקהל סימן ז) ובתורה אנו מקדשים את העולם לשכינת ה' (כמשכן והמקדש). לכן ע"י חמשה לשונות רומזים למחיית כח טומאת עמלק ע"י הקדושה. שכך קניינינו בתורה הוא ב- 48 דברים: '… והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים' וכו' (אבות ו,ו). כשמוכפל בחמש יוצא 240 כגימטריה 'רמ' שזהו גימטריה של עמלק ששורשו בגאוה (כמו שמובא ביהודי קדוש, “בשלח”) שאנו ע"י חיבורנו בתורה עומדים בקדושה נגדו, ומוחים אותו. ואולי לכן מחולקים עשרת הדברות לשני לוחות אבנים שבכל אחד חמש, רמז לעמידה ע"י התורה מול עמלק שהוא הטומאה בעולם, ולכן זה חמשה, שמחולק בשתי לוחות כרמז זה מול זה. ויחד זה עשרה, כנגד כפול מעמלק שאנו מעליו (ואנו מתקנים את העולם ומעלים גם את הרע לטוב), שמרמז על המקדש שניבנה בשנה ה-480 לצאת בנ"י ממצרים (מלכים א,ו,א). עוד ניראה שיש חמשה חושים בהם אדם חש את העולם (ראיה, שמיעה, מישוש, ריח וטעם) ואנו גואלים את העולם שהשכינה תתגלה בכל חושינו, שנהיה דבקים בקדושה וחשים אותה תמיד, וזה ע"י גאולה מהחומריות בעולם שמסתירה לנו. שראיה כנגד מתן תורה "רואים את הקולות" (שמות כ,יד) שמיעה כנגד העבודה הקשה "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שם ו,ט) מישוש כנגד היציאה ממצרים, שאין יותר חיבור פיזי למצרים. ריח כנגד קריעת ים סוף, כנגד "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב,ז) שמרמז על הנשמה שהיא חלק אלוק, ובקריעת ים סוף אמרו "זה א-לי ואנוהו" (שמות טו,ב). וחוש הטעם כנגד הביאה לארץ: "ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג,ח). וכן "ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכל פריה וטובה"(ירמיהו ב,ז). ואף ניראה שיש חמשה חגים כעין כנגד הלשונות: פסח כנגד "והצלתי" שזהו יציאת מצרים. שבועות כנגד "ולקחתי" שזהו מתן תורה. סוכות כנגד "והבאתי" שזהו כנגד א"י (ראה ב'לזמן הזה' סוכות, 'סוכות וא"י', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א). ר"ה כנגד "והוציאתי" שפסקה העבדות הקשה לנו עם תחילת המכות למצרים, וכך בר"ה ניקבע מה יקרה לכל עם. ויוה"כ כנגד "וגאלתי" שבקריעת ים סוף היה גילוי ה' גדול (שראתה שפחה על הים יותר מיחזקאל), ולכן גם מרומז אצלו שם ה' גדול (72 אותיות) [רש"י סוכה מה,א. ד"ה 'אני והו'] וזהו כיוה"כ שהוא יום של שיא הקדושה בו ניכנס הכה"ג במקדש לפני ולפנים, ומקטיר בקה"ק.