'שבת שלפני פסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו' (שו"ע או"ח סימן תל). מקור השו"ע בטור: 'שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול. והטעם לפי שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים מקחו בעשור כדכתיב "בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית", ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום חמישי כדאיתא בסדר עולם, ונמצא שי' בחדש היה שבת, ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מיטתו, ושאלום המצריים למה זה לכם, והשיבו לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו, והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר, ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול' (או"ח תל) השו"ע לא פרט מה הנס, כיון שמביא בעצמו, בפרושו הב"י, שיש עוד סיבה: 'שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול וכו'. בפרק אמר רבי עקיבא (פז:) תניא: 'פסח שיצאו בו ישראל ממצרים היה ביום חמישי', וכתבו התוספות: ונמצא בשבת שעברה לקחו פסחים, ועל כן קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס, כדאיתא במדרש כשלקחו פסחיהם באותה שעה נתקבצו בכורות של מצרים אצל ישראל ושאלום למה היו עושים כך, אמרו להם "זבח פסח היא לה'" שיהרוג בכורי מצרים. הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל ולא רצו, ועשו בכורות מלחמה והרגו מהם הרבה, הדא הוא דכתיב "למכה מצרים בבכוריהם" עכ"ל' וכו'. ומדוע ניקרא דווקא שבת הגדול ולא י' הגדול? מסביר הב"ח: 'שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול וכו' מה שתמהין העולם דאמאי יחסוהו לנס אל השבת ולא ליום העשירי בחדש? כבר באמרו בו דברים הרבה. ואני קבלתי דהטעם הוא: לפי שבעשור לחודש עלו מן הירדן. ואם היו מייחסים הנס ליום העשירי והיו קוראין יום העשירי יום גדול, היו טועים לומר שעל שם הנס שעלו מן הירדן נקרא גדול, ולכך ייחסו הדבר אל השבת לפי שידוע היה שעלייתם מן הירדן לא היה בשבת'. והנה מדוע היה צורך לקחת מ-י' את השה? מיילא מראש כדי להראות את ההבדל ביננו למצרים, ולכן להדגיש שאיננו עובדים לע"ז שלהם. אבל מדוע משבת ולא יום או יומיים קודם?- אולי בפשטות כיון שנילקח בעשור ונשחט בי"ד, יוצא שימים מלאים שהיה השה קשור הם 3 ימים (שלקחו ב-י' ולכן לא נחשב, וכן שחטו בי"ד כך שלא היו ימים שלמים), וכך זהו כעין עניין חזקה, שמוכיח שאנו לה' ולא לע"ז. ואולי אפשר ששחטו בי"ד, ויוצא ש-4 ימים שלמים עברו מהלקיחה עד השחיטה (מאמצע י' עד אמצע י"ד) כרמז ל-4 לשונות של גאולה, שמתכוננים בכך לגאולה. (וראה ב'לזמן הזה' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א 'שבת הגדול' ששבת הגדול בא לעוררנו לגאולה). או כרמז לסיבה מדוע מגיע לנו ליגאל, שזה משום שלא שינו 4 דברים: 'רב הונא אמר בשם בר קפרא: בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שנו את שמם, ואת לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה' (ויק"ר לב,ה) שבהם היינו שלמים, ולכן כך מרמזים בשעיית השה אצלנו, שבזה אנו מובדלים מהמצרים (שפרוצים באלו), ובפסח ניגאלו ולכן מחברים את השה לרמז על הזכות ליגאל. ואולי זה בא לרמז על שם הויה שהוא שלם, ולכן זמן של 4 ימים שלמים, כמו שלעתיד יהיה שם הויה שלם על ידנו, שלא כמו היום שרק בכינויו: 'ושמו אחד, מאי אחד, אטו האידנא לאו שמו אחד הוא? א"ר נחמן בר יצחק: לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י' (פסחים נ,א). [וזמן הגאולה השלמה נרמז ב"היום אם בקולו תשמעו" [סנהדרין צח,א] ולכן מרומז בימים שלמים). שגאולת מצרים מרמזת גם על הגאולה העתידית (ואף אולי היתה ראויה להיות הגאולה השלמה לו לא היו חוטאים). וגאולת מצרים היתה ע"פ דרגת משה של שם הויה שמעל הטבע (ראה בדברי מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, ב'תורת המקרא' "וארא") ולכן בגאולתם מרמזים על שם הויה. אולי לכן לקחו בעשור, שזה מרמז על י', והיה קשור ברשותם 5 ימים (י' עד י"ד), שמרמז על ה', שזהו שם 'י-ה' שהוא תחילת שם הויה, ואף אכילת הפסח והגאולה היתה בט"ו, שזה מרמז על 'י-ה', שהוא מעל ומעבר לנו, ובזמן ההוא כעין התחבר והתגלה לעולם, ולעולם לא נפסק, שלכן גם אחרי עמלק שכביכול כסא ה' נעשה לחצי בשבועת ה', בשל הפגיעה בקדושה שע"י  מעשה עמלק, עדיין נישאר כסא ה' בשם 'י-ה' (שמות יז,טז). אולי זה נירמז בפס': "ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר" (שם) ש-"יד" רומז לי"ד ניסן, שבגלל הקשר לשה (שעד אז נישמר) "כס י-ה" עדיין נישאר קשר לשם "י-ה" שלא מתבטל מבחינתנו (שתמיד קיים), וזה מלחמה לה' בעמלק, בשם הויה (ה'), רמז לשם הויה שהיה קשור בלקיחת השה (וקשור "מדר דר" כמו שגאולת מצרים נחשבת לכלל הדורות, שכל דור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים). וההמשך 'ו-ה' מרומז בימים, שאכלוהו בט"ו שנחשב ששה ימים מלקיחתו (ו), ואילו שחיטתו היתה בי"ד שזה 5 ימים (ה), וכך מרומז כל שם הויה בלקיחת השה בעשור וקשרו לפסח. אולי לכן סיום יציאת מצרים היתה בטביעת מצרים שהיתה ביום כ"א בחודש, כרמז לאותיות 'ה,ו,י' שהם האותיות שמופיעות בשם הויה, שיוצא יחד כא. ואולי חמשה ימים היה השה קשור, רמז ל"וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות יג,יח) 'ד"א: וחמושים עלו - אחד מחמשה' (מכילתא על הפס'). לכן בלקיחת השהב אנו אומרים שאנו איננו כמו אותם שמתו, שלא רצו ליגאל ולהיות עבדי ה', אלא אנו לה' ולא כמצרים עובדי ע"ז, ולכן מרמזים זאת בחמשה ימים. והנה לקיחת השה היתה בשבת, ויציאת מצרים היתה ביום חמישי: 'ואותו היום חמישי בשבת היה' (שבת פז,ב). מדוע דווקא בימים אלו?- בפשטות אפשר שיצאו בחמישי, רמז לתורה (חמשה חומשים), שיצאו כדי לקבל תורה. וכן יצאו בחמישי כעין לקראת שישי שבא אחריו, רמז למתן תורה שהיה בו' סיון: 'דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א) ['מלמד שהתנה כו' - הששי משמע הששי המיוחד במקום אחר, כדאמרינן בעלמא (חולין דף צא.) הירך המיומנת, אף כאן ויהי ערב ויהי בקר של גמר בראשית תלוי ביום הששי, והוא ו' בסיון שנתנה בו תורה מריבוי דה' דריש ביה נמי הא]. שיצאו להליכה לקראת מתן תורה. ואחרי זה צריך להביא את העולם לשלמות קדושתו, כמו שנעשה במתן תורה, וזהו שבת, שזה ע"י שיכנסו לא"י ויושלם תיקון העולם, שא"י רומזת לשבת, כידוע שלכן מרומז ב"ארץ זבת חלב ודבש" סופי תיבות שבת, שא"י היא מקור הקדושה בעולם כמו שבת. (אולי לכן גם מ-י' עד י"ד חמשה ימים רמז לחמשה לשונות של גאולה). לכן לקחו משבת, לרמז על המטרה של הכל, שנעשה כדי שלבסוף יהיה דרגת שבת בעולם: "מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צב,א) '"ליום השבת" - שאומרים אותו בשבתות והוא מדבר בענין העולם הבא שכולו שבת' (רש"י). שהעולם כולו יהיה מתוקן לעתיד לבא. עוד אפשר שהנה בכל יום יש יחוד מיוחד כלפני סוג של קידוש העולם, כמו שמביא היהודי הקדוש על פורים, שיוה"כ חל מכח 'הוצאת הרע מהטוב' (ביטול החומרי הרע) ופורים חל מכח 'הוצאת הטוב מהרע' (ולכן אוכל ומעלים את הקדושה שדבוקה בו, שלא ישאר חתיכות טוב ברע). ולכן לעולם יחול יוה"כ רק בימים ב,ד,ה,ו שבהם אין בכלים שנעשים ממה שנוצר באותם ימים טומאה מהתורה, ופורים יחול רק בימים א,ג,ה,ו שבהם יש טומאה מהתורה או מדרבנן (יום ה מדרבנן) [ע"פ המשנה בכלים יז,יד]. מימלא ע"פ זה אפשר שיציאת מצרים היתה כדי לתקן את העולם כולו, ולכן היציאה עצמה היתה ביום חמישי, שבו יש את שתי האפשרויות לתיקון העולם (טוב מרע- מדרבנן, ורע מטוב- מדאורייתא) שיציאתנו ממצרים היתה לתיקון בעולם בכל. וזה נעשה ע"י התורה, שלכן מתן תורה זה חלק מתהליך הגאולה ("ולקחתי"). לכן לקיחת השה היתה בשבת י' בניסן, רמז לעשרת הדברות (י') שניתנו בשבת ('ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל. כתיב הכא (שמות כ, ז) "זכור את יום השבת לקדשו" וכתיב התם (שמות יג, ג) "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה" מה להלן בעצומו של יום, אף כאן בעצומו של יום'. שבת פו,ב). ולכן יצאו בט"ו (ניסן) גימטריה י' ו-ה', כנגד עשרת הדברות (י) שמתפרטות לתרי"ג מצוות שבתורה (ה). ולכן הגאולה היתה ביום ובלילה: 'א"ר אבא: הכל מודים כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב, שנאמר (דברים טז, א) "הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה", וכשיצאו לא יצאו אלא ביום, שנאמר (במדבר לג, ג) "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה". על מה נחלקו? על שעת חפזון. ר' אלעזר בן עזריה סבר: מאי חפזון? חפזון דמצרים. ורבי עקיבא סבר: מאי חפזון? חפזון דישראל. תנ"ה: "הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה" וכי בלילה יצאו והלא לא יצאו אלא ביום? שנאמר "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה"? אלא מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב' (ברכות ט,א). הרי שיש עניין לילה ויש עניין יום, ושניהם יחד הגאולה השלמה. שכך כנגד הוצאת רע מטוב זה הלילה, שהמצרים הרעים רצו שיצאו ישראל מהם, שיפרדו מהם ולא יהיה קשר. וכנגד הוצאת טוב מרע זה היום, שבנ"י שהם הטובים יצאו מתוך ארץ מצרים הרעה. לכן כיון שבא כנגד תיקון העולם השלם, זה שייך במיוחד לשבת שהיא יום הקדושה בעולם, וכך העולם יהיה לעתיד לבא, וקשור לתורה (שניתנה בשבת) שיש לה עניין מיוחד בשבת לבנ"י כשיכנסו לא"י (טור או"ח רצ) [שלזה יצאו ממצרים, לקבל תורה ולבא לא"י], וכן שקולה ככל המצוות (יר' נדרים ג,ט), לכן השבת קשורה לגאולה (ויק"ר ג,א) שמתקנת את כל העולם, ולכן נילקח השה דווקא בשבת, ופרט ששבת מול ע"ז (שבת קיח,ב).