בפסח אוכלים מצות, ואומרים בהגדה שהסיבה היא משום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ: 'מַצָּה זו שאנו אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ, עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יב לט): "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם"'. ולכאורה הרי כבר מראש הצטוו על אכילת מצות בפסח?- ראה ברור העניין ב'מצה זו' ב'תורת המועדים' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א. וכן ראה ב'מועדי ישראל' עוד עניינים שיש במעלת המצה. וניראה שמצה רומזת לדבקות בה', ולכן עם הקרבנות מביאים רק מצות, שיש איסור   "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב,יא). בפשטות זה משום שהחמץ מרמז על יצה"ר: 'ור' אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות' (ברכות יז,א) לכן בדבקות בה' יש למנוע קשר ליצה"ר. ולכן ניראה ש'מצה' גימטריה 'מצא - ד' רמז שמוצא את הקב"ה ששמו בעל ד' אותיות (הויה). לכן קשור לקורבנות שהם חיבור ללמעלה, ולכן כעין בקדושה שלמה כלעתיד לבא, שאז שם הויה בעולם ככתבו (פסחים נ,א), וזהו שמוצא בקשרם את שם ה' בהויה.  וזהו גם במצרים שבנ"י יצאו בכוחות מעל הטבע זה היה בשם הויה (ראה ב'תורת המקרא' "וארא" למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) ולכן בקשר ליציאתם יש קשר למצה, למצוא חיבור לשם ה' הויה. שבנ"י היו חסרים מצוות ליציאה ולכן ניתן הפסח: 'הָיָה רַבִּי מַתְיָה בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (יְחֶזְקֵאל טז,ח) "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ, וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים", הִגִּיעַ שְׁבוּעָתוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם שֶׁיִּגְאַל אֶת בָּנָיו, וְלֹא הָיָה בְּיָדָם מִצְווֹת שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָּהֶם כְּדֵי שֶׁיִּגָאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (יְחֶזְקֵאל טז,ז) "רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ,ואַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה." עֵרֹם מִכָּל מִצְווֹת. נָתַן לָהֶם הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁתֵּי מִצְווֹת, דַּם פֶּסַח וְדַם מִילָה,שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָם כְּדֵי שֶׁיִּגָאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (יְחֶזְקֵאל טז,ו) "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ, וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי! וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי!"' (מכילתא "בא" ה' [שמות יב,ו]). לכן חיבור זה ליציאה קשור לחיבור עם ה', שלא היה להם זכויות, חיבור לה' במצוות, והקשר לה' כאן בפרט (ביציאה) זהו לשם הויה שבו יצאו. ומה שמזכיר את אברהם (ולא רק שהגיע הזמן) ניראה שזה קשור להבנה מדוע דם ברית, שזה מה שנצטווה אברהם, ולכן כיון שאצלו נאמר שיצאו ממצרים, אז הזיכרון של האבות שהיה זכות ליציאה, נעשה בפועל במצוות ברית מילה כדי לצאת. ואף יותר מזה, עצם הקשר שלנו לקב"ה קשור דרך האבות, ולכן בקרבן פסח שהתחברו לקדושה יש קשר לאבות. ולכן מובן: '"וטבלתם בדם אשר בסף" מה ראה הקדוש ברוך הוא להגן עליהם בדם? כדי לזכור להם דם מילת אברהם. ובשני דמים ניצולו ישראל ממצרים, בדם פסח ובדם מילה, שנאמר (יחזקאל טז, ו) "ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי" בדם פסח ובדם מילה. "והגעתם אל המשקוף" בזכות אברהם, "ואל שתי המזוזות" בזכות יצחק ויעקב, ובזכותם ראה את הדם ולא יתן המשחית' (שמות רבה יז,ג) שהקשר לאבות קשור לזכות ליציאה בראיית הדם של הקרבן, שבא לחברנו לה', ולכן בא יחד עם המצות שהם למצוא חיבור לה'. ולכן גם קשור לעתיד לבא: 'אמר רבי אלעזר: וכי מה ראה הכתוב לומר שני פעמים "בדמיך חיי"? אלא אמר הקב"ה: בזכות דם ברית מילה ודם פסח גאלתי אתכם ממצרים, ובזכותם אתם עתידין ליגאל בסוף מלכות רביעית, לכך נאמר ב' פעמים בדמיך חיי' (פרקי דר"א כט). שכיון שקשור לשם הויה, יש לו קשר לעתיד שבו שם ה' יהיה בשלמות בעולם, ויקרא ככתבו בשם הויה. לכן יש קשר למצות בפסח. ואולי אפשר להוסיף, שהדבר שמפריע לנו לעשות את רצון ה' בעולם זהו יצה"ר ושעבוד מלכויות (ברכות שם) כך שאולי גם המצות מרמזות על היציאה ממצרים שהיתה בחיפזון כי תיכף היו שוקעים בטומאת מצרים, ולכן מיהר ה' לגאלנו, מימלא זה גם רומז לשעבוד מלכויות שגורמות לנו ריחוק מה', שהמצות מרמזות על הגאולה משעבודם. שזהו "לחם עוני": "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז,ג) ['"לחם עני" - לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים' רש"י] שיש קשר בין החיפזון לבין העוני, שכיון ששלטו בנו קשה אז היה שעבוד מלכויות שגרמה לריחוק מה', עד שהיה צריך להוציאנו לפני שניטמא לגמרי. ואת זה זוכרים "כל ימי חייך" שתמיד בכל הדורות יש בעיות של שעבוד מלכויות בדומה. והוא נאכל שבעת ימים כמו זמן הבריאה, כי ה' הוא המלך האמיתי, ואותו יש לעבדו ולהתגבר על רעת שעבוד המלכויות. וכך ע"י יציאת מצרים אנו עבדי ה' לעולם, תמיד מחוברים לקב"ה והוא מגן עלינו. ואף ניראה 'מצא-ד' שהחיבור שלנו לה' נעשה ע"י שאנו המשך מאבותינו (ג' אבות) והם בשם 'א-ל שד-י', וע"י משה התחברנו לשם הויה, כך שסה"כ זהו דרך ארבע אנשים מצאנו כביכול את ה' בעולם. לכן ניראה שבמקדש לא מכניסים חמץ, כעין יציאת מצרים, שממנה קשרנו לה' בשלמות הקדושה. אולי לכן נאמר איסור שאור ודבש יחד, לרמז שהשאור דומה לדבש שהוא מתוק, ומימלא המצה מזכירה את העוני במצרים, שדרך צורה זו אנו מתחברים לקדושה כחיבור ליציאת מצרים בחיבור לה' (ואולי זהו: ''ר' עקיבא אומר... אם כן מה ת"ל "לחם עוני"? פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש' [פסחים לו,א] שהחיבור למיוחדות כדבש מעוות את מעלת המצה הרומזת לשעבוד). ואולי אפשר שמה שלא הספיק בצקם להחמיץ זה גילוי של צורת השעבוד מלכויות שמקשים עלינו, כמו הלחם עוני. ודרך זה גם נעשה "לחם עוני" 'דאמר שמואל: לחם עוני לחם שעונין עליו דברים הרבה' (פסחים לו,א) 'שעונין עליו דברים - שגומרים עליו את ההלל ואומרים עליו הגדה' (רש"י) שע"י שאנו מתחברים לקב"ה אנו אומרים שבחים בהלל וסיפור היציאה שבכך מהללים את ה', שזה נעשה ע"י דבקותנו בקדושה. (ואולי זהו שם הויה, אותיות של הויה בעולם-במציאות, שעל ידי המציאות כשאנו מביטים בעין של תורה, אנו רואים את ה' המתגלה בעולם ומשבחים ע"י כך, כמו בפסח שאומרים עליו דברים הרבה). ומה שהשאור מרמז על יצה"ר בפשטות זה מרמז על גאוה שיש לאדם, שגאוה היא שורש כל רע, ומושך לחטא. שבגאוה: ' א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי: כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא (משלי טז, ה) "תועבת ה' כל גבה לב" וכתיב התם (דברים ז, כו) "ולא תביא תועבה אל ביתך". ורבי יוחנן דידיה אמר: כאילו כפר בעיקר, שנאמר (דברים ח, יד) "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך" וגו' '(סוטה ד,ב). שבגאוה כאילו פועל נגד הקב"ה, כאילו עושה ע"ז וכופר בו. לכן במצה שהיא לחם שמסמל קודש זה נעשה ללא תפיחה. ובפרט במצרים שהיו עובדי ע"ז, היו צריכים להראות שהם שונים מהמצרים, ולכן לקחו את הפסח ארבע ימים לפני להוכיח זאת בגלוי ובחוזק, ולכן גם הקשר למצה שהיא ההיפך מע"ז (וכפירה). וכן כל מי שבגאוה ה' אומר שלא יכול לדור במחיצתו: 'אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל" אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל' (סוטה ה,א). לכן בקשר למקדש שבו שכינת ה', יש צורך ליתרחק מרמז לגאוה, שמפריד כביכול את ה' מהעולם- משכינתו בעולם. לכן במצרים סימנו את הפתח בדם הפסח, כאומר שכאן זהו מקום לשכינת ה', בית לה', בית יהודי. וזה נעשה ע"י אגודת אזוב שמרמז על הענוה: 'דבר אחר: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב" כלומר אני עושה אתכם אגודה לעצמי אף על פי שאתם שפלים כאזוב, שנאמר (שמות יט, ה) "והייתם לי סגולה מכל העמים"' (שמו"ר יז,ג). הרי שקשור ענוה- שפלות, וקשר של בנ"י (בית יהודי), לחיבור לה'. ובענוה גמורה אנו מתחברים לה', ע"י דבקות בתורה, ולכן התורה נתנה בסיני שהוא מרמז על ענוה: 'א"ר יוסף: לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני. והניח כל אילנות טובות והשרה שכינתו בסנה' (סוטה שם) שמתן תורה קשור בענוה, שהקדושה (כשבראשה התורה) חלה ע"י ענוה הגדולה. (ואולי זהו: 'א"ר חייא בר אשי אמר רב: ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית' (סוטה ה,א) ששמינית של שמינית זהו אחד חלקי 64, שזה מרמז על 'סד' (בגימטריה) רמז לסיד שבו מסמנים את הקברים, כרומז על ענוה מוחלטת כמת, שרק הטיפה שנותרה מענוה כ"ך גדולה שכזו צריך להיות לת"ח). ומחבר לזה שהשרה שכינתו בסנה, לרמז שאף יציאת מצרים (הסנה) קשורה בענוה והתבטלות כלפי ה'. ולכן יש עניין במצה בפסח לרמז על הענוה. וכן אפשר שהשאור רומז ליצה"ר, כיון שהבצק לא תופח כל זמן שמתעסקים בו: 'כל זמן שעוסקות בבצק אינו בא לידי חימוץ' (פסחים מח,ב), מימלא המצה רומזת על פעולה תמידית, וזה מרמז על אי חטא, כיון שהבטלה מביאה לידי שעמום וחטא (כידוע ע"פ כתובות נט,ב), לכן המצה מרמזת על התרחקות מחטא. לכן זה חשוב במקדש שמקדש את העולם, ובפסח שיצאנו לתיקון העולם, וכן הינו צריכים להוכיח שאנו הולכים להתרחק מהחטא, ולפעול מעשים בקדושה כדי להתרחק מדרגת הטומאה בה היינו במצרים (מט שערי טומאה), לתקן את דרגת הטומאה שהגענו בשעבודנו בעבדות (בעשיה כשהטומאה משעבדתנו- כעין שעבוד מלכויות, שגורמת לקשר לטומאה וחטאים), במעשי קדושה שלשם אנו יוצאים- לקבלת התורה. ואולי זה רומז לא"י, שיציאת מצרים היתה לקבלת תורה ולהליכה לא"י (ששם מקום התורה ומקומנו) שאותה נכבוש וננחל (שזהו ההבדל שבין 4 לשונות ללשון "והבאתי", שהיא תלויה במעשינו, כמו שביאר מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, ב'תורת השבת והמועד' 'הכוס החמישית') שכך המצה לא מחמיצה כשמתעסקים בה, שזה מרמז על פעולתנו לכיבוש ונחלת הארץ, וכן מרמז על כך שא"י היא "ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא,יב) שתמיד ה' בקשר לארץ (כעין פעולת המתעסק בבצק שלא יחמיץ). לכן בפס' שם זה מבוא בהקשר להבדל שבין מצרים לא"י ("כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק" וגו' [שם,י]), וכך המצה מרמזת על ההבדל במקומות, שמרמז שיצאנו ממצרים לא"י להיות בקשר לקדושה. לכן מראש נקבע שלא יספיק בצקם להחמיץ (שלכן נאמר מראש על המצה ע"ש העתיד) כיון שזהו מהות היציאה ממצרים לא"י, בה אנו רחוקים מחטאים וטומאה ('אמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר (ישעיהו לג, כד) "ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון"'. כתובות קיא,א) ודבוקים בקדושה כעין המזבח ('אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא (שמות כ, כ) "מזבח אדמה תעשה לי" וכתיב התם (דברים לב, מג) "וכפר אדמתו עמו"'. שם) להיפך ממצרים. לכן גם בקרבנות זה מצה, רמז לכל זה ושא"י נחשבת כמזבח.