"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשת אתם"  ואז עובר לעניין שבת. "שבת שבתון לה' וכו'.." ומה העניין של שבת למשכן?                    משה הקדים את אזהרת השבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת כדי שעם ישראל לא יאמרו שצריך לזרז את בניית המשכן ולעבוד בשבת כדי להשרות שכינה.      אז אם מלאכת המשכן לא המשיכה והשבת חשובה ממנה, אז קל וחומר על עניינים של העולם הזה שחייב להפסיקם ולשמור את השבת. אם ה' יתברך שבת ממלאכתו ביום השביעי כך מחוייב כל יהודי ויהודי בעם ישראל לשמור את השבת. הדבר המיוחד בשבת הוא שהשבת מאחדת את בני המשפחה סביב השולחן, דבר שכמעט לא מתאפשר בימי החול שכל אחד עסוק בענייניו. 

"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" איסור הדלקת אש הוא איסור חמור מהתורה הקדושה, הינה אפשר לראות שאפילו בגיהינום האש לא דולקת בשבת עד כדי כך שאפילו הרשעים בגיהינום נחים ביום השבת, ואף אנו מצווים בתורה הקדושה לא לחלל את השבת שנאמר "ויכל ה' ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה" ואם ה' יתברך הפסיק את מלאכתו ועצר ושבת ביום השביעי, מי אנחנו שלא נשמור ולא נעצור מלאכתנו. והינה אפשר לפרש זאת גם על ידי פירוש אחר. ידוע שיש גם את     "אש המחלוקת" והינה ידוע שביום השבת כולם מתכנסים בבית הכנסת וכמות האנשים יותר גדולה מביום חול, לכן היצר הרע יכול לגרום למחלוקות, לכן נאמר "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" כי ביום השבת יש יותר יצר הרע למחלוקת בבית הכנסת שכולם מתאספים והכמות יותר גדולה. ודרכו של היצר הרע גם להגביר את אש המחלוקת בין איש לאשתו והזמן המתאים ביותר לעשות אש בין בני הזוג הוא בערב שבת שאז יש לחץ גדול בבית ובהכנות לשבת. לשם כך התורה מזהירה ואומרת "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" כלומר אל תגררו אחרי האש של המחלוקת ביום השבת כלומר בהכנות לצורכי השבת שאז היצר הרע גורר את כל הבית למחלוקת יותר מהרגיל.

ופירוש יפה של הגאון האדיר הרב עובדיה יוסף זכותו תגן עלינו, "ששת ימים תעשה מלאכה" ראשי תיבות שתים. רמז לשני מלאכים מלווים לו לאדם בערב שבת. כשנכנסים לבית, אם על השולחן יש מפה לבנה שולחן ערוך ומסודר לקידוש, אומר המלאך הטוב "יהי רצון שכך יהיה גם לשבת הבאה" והמלאך הרע בעל כורחו אומר אמן. ואם לא אז ההפך חס ושלום.  

סיפור על מעלת השבת

מסופר על יהודי שהיה סוחר שטיחים והיה בקשר טוב עם הפריץ בענייני מסחר, והפריץ אהב מאוד את הסוחר היהודי. מסחרו של היהודי פרח ושגשג, והפריץ היה מתגאה בפני ידידיו העשירים ביושרו של היהודי, מה שהביא לתוצאה ששמו הטוב נישא למרחקים, ומעגל הקונים התרחב בהתאם.  והינה, בבוקר יום שבת שכל בני הבית יושבים במקומותיהם סביב שולחן השבת נשמעו דפיקות חזקות בדלת. הדלת נפתחה ושליח מטעם הפריץ נכנס ופנה אל בעל הבית: "יהודי יקר, בערב מתקיימת מסיבה בביתו של הפריץ בהשתתפות כל נכבדי הסביבה. ברגע האחרון החליט הפריץ להחליף את כל השטיחים באולם האירועים שלו, והוא מבקש שתבוא בדחיפות עם דוגמאות והוא יבצע את הרכישה הכי גדולה עם סכום כסף אדיר ביותר שלא תצטרך כל חייך לעבוד". סיים השליח את דבריו. אך היהודי, בשלווה ובנעימות השיב לשליח: ”אמור לאדוני הפריץ כי אשמח תמיד לעמוד לשירותו. אך כפי שידוע לו היום הוא יום שבת, ואנו היהודים שובתים ממלאכה ביום הקדוש הזה". השליח נדהם ויצא למסור לפריץ את תשובתו של היהודי. והסעודה נמשכה כאילו דבר לא אירע. לאחר כ 10 דקות הגיע השליח בפנים זועפות ואמר כי הפריץ כועס מאד, הוא אף ציין שבמידה ולא תעשה בקשתו ינותקו קשרי המסחר שלו ושל חבריו. היהודי השיב בשלווה: "תאמר לפריץ שהקשר איתו חשוב מאוד אך הקשר עם מי שכל פרנסתי וחיי בידו - הקב“ה, חשובים לי עוד יותר". השליח ניסה כל מיני דרכים אך לשווא, התייאש ויצא. למחרת, הגיע הפריץ לביתו של היהודי, כשפניו מחייכות, הוא חיבק את היהודי בחום תוך שהוא מושיט לו צרור מלא זהובים. "קח זה חלקך בהתערבות". להפתעתו, התיישב הפריץ וסיפר: ”אתמול הגיעו ידידי הפריצים והתווכחנו על נאמנותך לדת היהודית. חבריי אמרו שבעד המון כסף אתה תחלל שבת ואני אמרתי שמעולם לא תחלל שבת, והוחלט להעמידך במבחן תוך התערבות על סכום כסף עצום. ואת ההמשך אתה כבר יודע... בזכות נאמנותך למצוות דתך ניצחתי את שאר העשירים בהתערבות." לכן בא הפריץ לשלם ליהודי את הכסף שמגיע לו מההתערבות..  והינה רואים אנו שהשבת היא מקור הברכה ואדם ששומר שבת ה' נותן לו שפע בכל ענייניו...

"בקע לגלגלת"  - בקע זה אותיות עקב (שזה דבר שהוא למטה- נמוך) וגלגלת זה בראש (למעלה – גבוה). מי שהוא יהיה בקע – כלומר עקב (נמוך) מי שיתנהג בענווה  אז הוא יהיה לגלגלת- גבוה (בראש). שנאמר "ה' מגביה שפלים עד מרום".  וכמו שנאמר "מאן דהו זעיר איהו רב" כלומר מי שהוא זעיר כלומר מתנהג בענווה זוכה להיות גדול (רב). ואילו על האדם הגאוותן נאמר במסכת סוטה שאין הוא וה' יכולים לדור בכפיפה אחת. ה' ירחיק מאיתנו את מידת הגאווה, שהיא מידה מאוסה ביותר בעיני ה', שממידת זו נמשכים מידות אחרות שגרועות גם הן, לדוגמה אדם גאוותן שלא מקבל משהו וחושב שמגיע לו הוא ניהיה כועס, ניהיה עצוב, למה ? כי אם היה מתנהג בענווה ולא היה חושב שכל דבר מגיע לו , לא היה מתנהג בכעס ובעצב. לכן ניראה כמה מידת הגאווה היא מידה רעה ביותר.

"הוקם המשכן" – אם נהפוך את האותיות של הוקם נקבל מקוה, וכמו שמשכן מטהר את עם ישראל כך גם מקווה מטהר את ישראל. וכמו שאמר רבי עקיבא "אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמיים. שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. ואומר מקווה ישראל ה', מה מקווה מטהר את הטמאים אף ה' מטהר את ישראל". והינה אפשר לשאול שאלה, איך משווים את המקווה שמטהר את ישראל לה' שמטהר את ישראל? ברור לכולם שמקווה מטהר את הטמאים אך מדוע דווקא להשוות את זה לכמו שה' מטהר את ישראל? מה מיוחד במקווה שכך משווים את זה? אז אפשר לפרש זאת כך, כמו שאדם נכנס למקווה הוא לא נכנס עם חצי יד או חצי רגל , הוא נכנס כל הגוף למקווה, כך גם בעבודת ה', כמו במקווה שנכנס כל הגוף, כך גם עם ה' יתברך תיהיה כל כולך.

סיפור על מעלת הצדקה

גביר אחד ושמו דוב הכהן הורנשטיין חי בירושלים ועל שמו נבנתה והוקדשה שכונת "בתי הורנשטיין". וכל מי שביקש צדקה ממנו נתן לו הגביר בעין יפה. פעם אחת, ניגש אל הגביר תלמיד חכם עני אחד אשר היתה לו בת, שלא היה לו יכולת לחתן אותה והיו בידו מכתבי המלצה מגאוני הדור. העני הזה חשב בליבו, כי מר הורנשטיין יתן לו סכום כלשהו שיעזור לו בצרכי החתונה. והינה להפתעתו אמר לו הגביר, כי הוא מוכן לשלם עבורו את כל הוצאות החתונה, ואכן נתן בידו את מלוא הסכום אשר נקב העני להוצאות החתונה. ראה הגביר שהעני עומד נדהם ומשתומם, וכדי לעודדו ולא לביישו אמר לו: "שמע, אני נותן לך את כל זה בתנאי שתזמין אותי לחתונה". ששמע זאת צחק העני ואמר: "ודאי שאזמין אותך לחתונה".  חלפו הימים והגיע מועד החתונה, יצא אבי הכלה אל אולם החתונה בשמחה ובשירים בתוף ובכינור, אך למרבה הפלא שכח להזמין את הגביר העשיר ששילם את כל הוצאות החתונה. והנה כשעמדו להתחיל בטקס הנישואין, נזכר לפתע אבי הכלה כי שכח להזמין את אותו גביר מרוב טרדותיו והצטער על כך מאוד.  מיד דפק על אחד השולחנות והשתיק את הקהל, ואמר "רבותי, דעו לכם כי כל צרכי החתונה הזאת באו הודות לנדבת ליבו של הגביר מר הורנשטיין, ואני מצטער ומתבייש שדווקא אותו שכחתי להזמין לחתונה, אנא בואו עימי ונלך יחדיו אל ביתו להזמינו". לשמע זאת, נאותו הקהל ללכת עימו אל ביתו של הגביר להזמינו, וכך יצאו בתהלוכה לעבר ביתו של העשיר. באותה שעה אירע דבר נורא בביתו של מר הורנשטיין. שודדים ערבים קשרו אותו ואת רעייתו למיטה, ובאיומים על חייו ועל חיי אשתו דרשו ממנו שיגלה להם היכן מחביא את כספו. תוך כדי כך שהוא מתעכב מלגלות להם היכן כל כספו מוחבא, הגיעה כל הפמליה עם התזמורת אל ביתו של הגביר. והנה כשמוע השודדים את כל ההמולה בסמוך לבית, ברחו כל עוד נפשם בם, שמא יתפסו אותם ויזמינו להם משטרה. כשנכנסה כל הפמליה לביתו של העשיר, נדהמו לראות את הגביר ואת רעייתו קשורים אל המיטה. מיד, שיחררו אותם מכבליהם, וסיפר להם הגביר את כל מה שקרה עימם, ואמר, שאלמלא הגיעו אבי הכלה וכל הפמליה הזאת אל ביתו, היו הם כבר בעולם הבא. ורק בזכותם נשארו בחיים. וזהו שכתוב: "צדקה תציל ממות".

שלמה המלך ושפת החיות

מסופר על חבר טוב שהיה לשלמה המלך, שהיה מבקר בארמונו של שלמה המלך ויושב עימו והיו משוחחים שיחת חברים. לימים, אמר למלך אם כבודו ידיד אמת שלי, אבקש שילמדני את שפת העופות החיות והבהמות. ניסה שלמה המלך להתחמק ממנו, אך הוא עמד בדרישתו והתעקש ללמוד ממנו חכמה זו. (ידוע ששלמה המלך היה החכם באדם וידע כל החוכמות שבעולם והיה בקי בלשון העופות הבהמות ושאר החיות). וגם לאחר שהזהיר אותו שלמה המלך כי חכמה זו עלולה לפגוע בו לא הקשיב חברו ועמד על דעתו ללמוד זאת ממנו.  ואכן, ישב עם שלמה המלך ולמד ממנו חכמה זו של שפת העופות החיות ובהמות ושב בשמחה לביתו. בבוקר, ביקש לרתום את השוורים למחרשה, שמע את השור אומר לרעהו "אין בעל הבית יודע שהשנה הגשמים התמהמהו וכדאי לחכות לחודש הבא?"   
מיד התיר את השוורים, וחזר לביתו. כולם זרעו והזרעים שלהם הרקיבו באדמה, ואילו הוא זרע אחרי חודש, וקצר יבול מבורך. האיש בא לזרוע חיטים, ושמע את הציפורים: "האין האיש יודע שהחיטים לא יצליחו השנה אלא רק השעורים?  כולם זרעו חיטים ונשדפו, והוא זרע שעורים והתעשר עושר רב.  כך הלך מחיל אל חיל, והקפיד בליבו על שלמה המלך: "מדוע רצה למנוע ממני חכמה גדולה זו שהביאה אותי להצלחות ועושר רב? כמה טוב שהתעקשתי ללמוד זאת ממנו". יום אחד שמע את התרנגולת שואלת את התרנגול בחצר: "מדוע הינך עצוב היום וכרבולתך שמוטה?" השיב התרנגול "איך לא אתעצב ובעל הבית שלנו עומד למות". שמע זאת בעל הבית ונחרד. עלה על סוסו ודהר בכל כוחו לחברו הטוב שלמה המלך. התפרץ אל הארמון והחל לצעוק "אדוני המלך! עומד אני למות, מה עושים??".  הבל הבלים ענה לו המלך, אין אדם יודע את עיתו! "אבל אני יודע" ענה האיש, הרי התרנגול אמר.. נזכר המלך כי לימד אותו חכמה זו, ואמר לחברו הטוב, הרי הזהרתי אותך, כי חכמה זו תגרום לך רק צרות. תמה האדם ושאל: ואם לא הייתי יודע חכמה זו, לא הייתה עלי הגזרה הזאת?  הסביר לו שלמה המלך, אם לא היית יודע שפה זו, היית חי עד זקנה, שהרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", כאשר עובר אדם עבירה קטנה מיד מקבל עונש קל, צער פה, נזק שם, הפסד ממון וכדומה.. ובכך מתכפר לו, אבל אתה מהעונשים הקטנים התחמקת ידעת מתי להשקיע את הכסף על פי הציפורים ועל פי השוורים ולכן לא הפסדת כלום, לא הצטערת לא קיבלת יסורים הכל בגלל שלמדת את השפה ההיא. אבל את העבירות המשכת, החשבון נצבר ללא התכפרות על החטאים עד שהגיע העונש הגדול..  צריכים לדעת, שכל מה שעושה ה' איתנו הוא לטובה, הרבה פעמים אנו חווים קשיים, נזק קל, הפסד כספי מרגיז, עלבון או עוגמת נפש, אלה נקראים יסורים, נדע לקבל זאת באהבה שהרי בכך זוכים לכפרת עוונות, בגלל שה' חס עלינו ומעדיף שהנזק על העוונות יהיה ברכושנו ולא בגופנו או נשמתנו...

ונסיים בסיפור אחרון, אדם אחד באמריקה נפגע באופן קשה בתאונת דרכים. בזמן התאונה היה לבדו, על כן חיפשו בכיסיו ומשמצאו פרטי זיהוי, הצליחו לאתר את משפחת.  בני משפחתו מיהרו אל הבית החולים, שם נאמר להם כי מצבו אנוש. מיד אמרה אשתו "אני חייבת להודיע לאביו הנמצא לא רחוק מכאן בבית אבות, כדי שיבוא לבקר את בנו לפני שימות". ואכן כעבור זמן מה, הגיע האב ונכנס לחדרו של בנו, ראה את מצבו ועמד ללכת. "מדוע אתה הולך?" תמהו כולם, "אינך מבקש להישאר לצידו ברגעיו האחרונים?" ענה להם האבא "בעזרת ה' בזמן הקרוב מצבו ישתפר" הרופאים שהיו שם הביטו באב ברחמים, הם חשבו, כי בוודאי נשתבשה עליו דעתו. האב, נפרד מכולם וחזר לבית האבות. והינה זה פלא פלאים, בניגוד לחוות דעת הרופאים השתפר לפתע מצבו של הפצוע והוא שב להכרתו. וכעבור מספר ימים התהלך על רגליו כאילו לא קרה כלום.  כאשר שב האב לבקר את בנו ניגש אליו הרופא הבכיר מנהל המחלקה ושאל: "אמור נא לי, מנין היה לך הביטחון המוחלט שמצבו של בנך עומד להשתפר? והרי הוא היה במצב אנוש בין חיים למוות".  סיפר לו האב "בצעירותי זכיתי ללמוד בישיבת ראדין אצל "החפץ חיים". באותם ימים עמל  החפץ חיים על כתיבת ספרו הגדול ה"משנה ברורה" וברצונו היה לדעת האם הדברים שכתב מובנים. לצורך זה, כינס קבוצה של כמה תלמידי חכמים כדי שיעירו הערות על מה שכתב. אני הייתי אחד מאותה חבורה ואף זכיתי להעיר הערות שגרמו לו נחת רוח. כהכרת הטוב, בירך אותי ה"חפץ חיים" בשתי ברכות: האחת שאאריך ימים. והברכה השנייה שלילדיי לא יאונה כל רע כל עוד  שאני בחיים, סיים הזקן את סיפורו. משום כך כאשר ראיתי את בני לאחר התאונה ברור היה לי שלא יאונה לו כל רע וכי מצבו ילך להשתפר, וכך היה כמו שהצדיק גזר..

שבת שלום ומבורכת

 

 

 לקבלת העלון במייל :  [email protected]