כ"ח שבט תשע"ז

סמיכות מזבח האדמה לפרשת משפטים[1]

בענין 'דרישת סמוכים' בהקשר בין סיומה של פרשת יתרו, לתחילתה של פרשת משפטים, נשימה פנינו הפעם בעקבות פירושו לתורה של ר' שמשון רפאל הירש. לשם הבנת עוצמת הקשר נביא מדבריו בסיומה של פרשת יתרו על הכתוב (שמות כ' כ"ב) וְאִם־מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה־לִּ֔י לֹֽא־תִבְנֶ֥ה אֶתְהֶ֖ן גָּזִ֑ית כִּ֧י חַרְבְּךָ֛ הֵנַ֥פְתָּ עָלֶ֖יהָ וַתְּחַֽלְלֶֽהָ, כותב הרש"ר הירש: אם יתמו ימי הנדודים ותגיע עת ההתנחלות וחיי  קבע במדינתך, או אז יהיה עליך להחליף את המזבח הנייד במבנה מוצק של מזבח אבנים. אזי תקרא אליך כל אבן שבמזבחך את דבר התקדשותם של כל חיי מדינתך לשם ה'. כל כלי ברזל לא יגע באבן שממנה תבנה את מזבחך, וכל כלי ברזל לא יגע באבן שממנה בנית את מזבהך...תעודת המזבח אינה סתירת החיים, אלא בניינם, ולא החרב, מכשיר הכח והאלימות, תתקדש ע"י מזבח ישראל. בנין המזבח יושלם ע"י הצדק והאנושיות, וממשלתם ולא ממשלת החרב תצא משם. ליד מזבח האבנים שכנה לשכת הגזית, היא מצודת הנצח של משפט התורה, ולא החרב אלא המזבח הוא הסמל של הצדק והיושר בישראל...[דבריו אלו מבוססים לכאורה על דברי המכילתא המובאים ברש"י תחילת פרשת משפטים, ואלו דברי רש"י שם: ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת המזבח? לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש].

ובתחילת פרשתנו הוא ממשיך וכותב: בפסוקים הסמוכים לפני כן דיבר הכתוב במבנה המזבח שבו מתבטא בדרך סימבולית [סימלית] העקרון היסודי: כל יחסנו אל ה' יובן כך שהוא יהיה בסיס איתן ובלתי מתערער לבנין החברה ברוח הצדק והאנושיות ולהתזקותו של כל יחיד ויחיד ברוח המוסר והצניעות. לענין זה מקשרת  ו"ו החיבור את המשפטים [ואלה המשפטים] אשר יסדירו את בנין החברה היהודית...לפיכך קודמים ה'משפטים' לבנין אוהל מועד. אח"כ יבואו בספר ויקרא החוקים המוקדשים להרחקת כל גילוי ערוה במשמעות מורחבת ולההכנעת הבהמיות שבאדם המעכבת את העליה אל פסגת המזבח, הווה אומר החוקים המוקדשים להשתלמות היחיד עפ"י עקרונות המוסר והצניעות...עכ"ל הרש"ר הירש.

בספר שיח שאול לרב שאול ישראלי זצ"ל (היה חבר בית הדין הגדול בירושלים, ומאירים הדברים יותר, שכדיין כתב את הדברים הבאים) הוסיף וכתב:...המשפט הישראלי אינו רק 'שלמא בעלמא' (עפ"י ברכות ו' ע"א) שתוכנו ישוב העולם. לפי תפיסה זו המשפט אינו אלא אמצעי והמטרה היא ישוב העולם. בישראל, ישוב העולם כשהוא לעצמו נהפך לאמצעי, לדרך אשר על ידה מתגשמים החוקה האלקית, הצדק האלקי והשכל האלקי בעולם...המזבח והמשפט הם שני מקומות בהם האדם בא לידי מגע עם אלקים. המזבח נקרא מטיל שלום בין ישראל לבין הקב"ה (רש"י כ' כ"ב עפ"י המכילתא). עיקר יעודו להחזיר את היחסים [שנתקלקלו] לתקונם, ע"י עבודת הקרבנות שצריכה להיות עבודת הלב המסתמלת במעשה, חוזר האדם למצבו הנורמלי. וחזרת הפרט והכלל למצבם [התקין] היא אשר מאפשרת את פעולתם של הסנהדרין כנציגי הקב"ה בעולם...והם אשר שותפים למעשה בראשית.  [עפ"י שבת י' ע"א: תנא להו רב חייא בר רב מדפתי: ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב, וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כלו? תורתו מתי נעשית? אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית.] עכ"ל הרב שאול ישראלי.

 

תמיכה בלומדי התורה הנלמדת מ...הקמת חמור

בספר חפץ חיים על התורה[2] כתב מוסר נפלא ואלו דבריו: התורה הזהירה אותנו, לחוס על הבעל-חיים הרובץ תחת משאו. ואפילו אם החמור שייך לשונא, כביאורם ז"ל (פסחים קי"ג ע"ב) שמותר לשנתו, אעפי"כ צריך האדם להתגבר על יצרו ולעזוב את הכעס ולעזור לחמור.

נשווה לפנינו כי מסתמא נשא החמור של השונא על שכמו משא של שקים מלאים חול ואבנים לבנין, כדרך הטוענים משא על החמורים. וממילא מובן, שאם החמור היה שייך לא לשונא אלא לאוהב ושקים מלאים לחם טעונים על גבו, להאכיל לרעבים...עאכו"כ שעל כל אחד מישראל לתת יד ושכם להקים את החמור ולעזור לו. ומעתה נצייר בנפשנו, איך הדין אם החמור נשא על גבו שקים מלאי סמי מרפא בשביל בית החולים, ובין הסמים היו כאלה שצריכים [לתת אותם] לחולים להצילם מרדת שחת, או שנשא נאדות מלאים אוויר מלאכותי לנשימה, שרגילים לתת לחולים מסוכנים, אז כל מי שיש לו מעט מח בקדקדו ימהר ויחיש מעשהו, לעזור לחמור הזה שנפל תחת משאו, כי הלא ע"כ [על כרחך] חיים הוא נושא על גבו, סמי מרפא, שמבלעדם מן הנמנע להציל את חיי החולים. ועכשיו נלך הלאה ונאמר, כי הנושא את הרפואות הללו לא היה חמור אלא בן אדם, והוא נפל תחת המשא הזה, אז אין צריך לאמור, שעל כל אחד ואחד החובה להחיש עזרה לנופל, למען יוכל למהר בואו לבית החולים, ואשר רגע ליום יחשב, לחולים האומללים המחכים לסמי מרפא הללו.

ומעתה נשכיל ונבין, עד כמה אנו מחויבים לעזור לראש ישיבה, הנושא על שכמו את עול התורה, הממציאה חיים לכלל ישראל, ואשר מבלעדה למתים נחשבנו, כי היא חייך, אמרה התורה, והוא נופל תחת עול המשא הכבד הרובץ עליו בהספקת בר ולחם ומזון לעמלי תורה, עאכו"כ שעל כל אחד מאתנו לעמוד לימינו ולהיות לו לאחיעזר ואחיסמך במפעלו. עכ"ל החפץ חיים זיע"א.

כי תקנה עבד – רמז לאדם שיקנה עולמו בחייו

בספרו של רבי אליהו הצרפתי אדרת אליהו ביאר על דרך המוסר ענין הנהגת האדם בעבדו וכך דבריו:

כי תקנה עבד עברי, ירמוז לאדם שטוב לו שישתדל לקנות עולמו בחייו, ואל ישעה בדברי שקר בתענוגי עוה"ז, וכל שכן אם ירשע ויעבור על דעת קונו, וזה אומרו: כי תקנה [דהיינו] צריך אתה להשתדל לקנות עולמך, במה שתהיה עבד לקונך, ותהיה יהודי, וזה אומרו עברי [אפשר רמז על הכתוב (יונה א' ט') עברי אנכי ואת אלקי השמים אני ירא]. והנך רואה שבזמן קצר אתה קונה עולם שכולו ארוך, זה אומרו שש שנים יעבוד היינו ששים שנה צריך אתה לעבוד בהם לקונך, ובשביעית יצא לחופשי שימי שנותינו שבעים שנה, וכיוון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות (שבת ל' ע"א) נמצא שזה נחשב זמן קצר, ובו אתה זוכה לחופש דהיינו עוה"ב.

אם בגפו יבוא. בא להזהיר שלא יספיק לאדם במה שישתמר מהעבירות שלא ילכלך את עצמו, ולא יעשה מצוות ה' ב"ה [ברוך הוא] דא"כ מה הועיל בהבאת עצמו לזה העולם?! ולכן אמר הכתוב בתמיהא אם בגפו יבוא בגפו יצא. פירוש אפשר לעומת שבא כן ילך, כמו שבא לבדו בלא מצוות כן ילך לבדו, א"כ לא הועיל ולמה זה בא לזה העולם?!...אם בעל אשה הוא ועסק בתורה, ויצאה אשתו עמו, פירוש תורתו משמרתו...והנה אמרו (יבמות ס"ג ע"א) התורה נקראת אשה שנאמר [משלי י"ח כ"ב] מצא אשה מצא טוב. או כאומרם בספרי המוסר [מנורת המאור[3] לרבי יצחק אבוהב הנר השלישי כלל ח' פרק ה'] על חכם אחד שהיה עני מרוד והיה יודע מסכת חגיגה, ובשעה שמת נדמית כאשה והיתה בוכה וצועקת עליו, והרגישה העיר וכבוד עשו לו במותו, וזהו ויצאה אשתו עמו. עכ"ל הרב אליהו הצרפתי זלה"ה.

בביאורו לאבות של הרב חיים מוולוזין רוח חיים (פ"ג משנה א') מבאר כדרכו של הרב הצרפתי ענין החובה בהוספת המעלה של האדם בקיום המצוות ולא להסתפק (מי יאמר זיכיתי לבי) בהמנעות מעבירות, וזלה"ק: אמרו חז"ל (שבת קנ"ב ע"ב) ת"ר והרוח תשוב אל האלקים (קהלת י"ב ז') משל למלך שמסר כליו לעבדיו, פקחים שבהם קפלום והניחום בקופסא, טפשים שבהן הלכו ועשו בהן מלאכה. לימים ביקש המלך את כליו, פקחין שבהן החזירום לו כשהן מגוהצין, טפשין שבהן החזירום לו כשהן מלוכלכין. שמח המלך לקראת פקחין, וכעס לקראת טפשין. [עכ"ל הגמרא] ולכאורה לפי משמעות הלשון משמע שהפקחים לא עברו מצוות לא תעשה כמו שאמרו 'והניחום בקופסא' ולא תקנו יותר במצוות עשה. וע"כ צריכין אנו לומר 'שמסר להם את כליו' פירוש לצבוע אותן. והיינו לתקן עוד יותר בקיום מצוות עשה, והפקחים צבעו אותן בתכלית היופי ובקיום כל מ"ע [מצוות עשה] והניחום בקופסא. וזה שאמרו לימים ביקש המלך את כליו, פקחים שבהם החזירום כשהם מגוהצים דוקא היינו ביותר תקון ממה שהיו מקודם...עכ"ל הרוח חיים. 

שמירת הכלים שקיבל האדם לעבודת בוראו

בשפת אמת (שנת תרל"ה) כתב: בודאי יכולין ללמוד מ'אלה המשפטים' דרכים הצריכין לעבודת הבורא יתברך. ודין שומרים כי יתן וכו' כסף או כלים וכו' כי הקב"ה נותן לאדם כלים לשמור, כסף הוא הרצון והחשק, וגם בריאת האדם עצמו שהוא 'כלי' לעבודתו יתברך, וצריך שמירה. והיצה"ר גונב העיקר, ואם האדם ניצול ממנו יש לו יתרון, כי הגנב משלם כפל...ובגמרא (ב"מ ל"ג ע"ב) השומר שאמר הריני משלם [שומר שפטור מעיקר הדין] קונה הכפל...פירוש [בהמשך לטווית הרעיון המוסרי-חסידי]: אף שחטא האדם, אם נותן אל לבו לשוב לה' יתברך ברצון שלם, אף כי באמת חייב הוא, עם כל זה בא עוד למעלה ע"י החטא, ומקנה לו ה'כפל' והוא ענין מעלת בעל תשובה שזדונות נעשים לו כזכויות (עפ"י יומא פ"ו ע"ב) עכ"ל השפת אמת.

ובענין הנלמד מדין 'שואל' כתב (שם תרל"ו) וכי ישאל וכו' בעליו עמו לא ישלם. כי כל מעשי האדם נמשכין אחר עצמות האדם בכללו, וה' ית' נתן לכל אדם כלים יקרים, כל החושים ונשמה טהורה...והאדם עושה בה כל חפצו וכל הנאה וא"כ חייב באונסין, אך העצה ע"י מסירות נפש להקב"ה נקרא 'שאלה בבעלים...  

נטישה ועזרה בחדא מילתא

בפרשתנו בה מרובות המצוות של בין אדם לחבירו הן בלא תעשה ואלו שבקום עשה. כבר כתב בצפנת פענח להמהרי"ט רבי יוסף מטראני (בנו של המבי"ט רבי משה מטראני) בפרשתנו בביאור מה טעם הקדימה ופתחה התורה בענין עבד עברי: ...ויתכן שהקדים דין העבד לפי שאמרו (סוטה י"ד ע"א) התורה תחילתה גמילות חסדים, וציונו יתברך 'והלכת בדרכיו' (דברים כי תבוא כ"ח ט') מה הוא רחום אף אתה רחום (מסכת סופרים ג') אמר שצריך להנהיג עצמו במדת הרחמנות, עד שתשוב אצלו קנין שיקרא 'רחום' ולא מרחם במקרה, ובפרט עם דכאי רוח ושפלים, אשר הוא יתברך משגיח עליהם כמו שנאמר (ישעיה נ"ז ט"ו) מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח...עכ"ל הצפנת פענח.

בין המצוות של העזרה בפרשתנו, מצינו מצוה 'להסיר את המשא מעל בהמה שיגעה במשאה בדרך' [לשון קדשו של החינוך בפרשתנו מצוה פ'] אמנם הלשון בתורה כתובה בדרך מיוחדת וכך נאמר (כ"ג ה') כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו. בספרו של ידידי הרב אילן חיים פור שליט"א העוסק בעניני לשון בפרשיות התורה הפכים במקרא ובלשון חכמים, וכך כתב: מצינו 'עזיבה' במשמעות עזרה וחיזוק כגון בפרשתנו כי תראה וכו' עזוב תעזוב עמו ופירש רש"י: עזיבה זו לשון עזרה, וכן עצור ועזוב (דברים ל"ב ל"ו) וכן ויעזבו את ירושלים עד החומה (נחמיה ג' ח')  מלאוה עפר לעזוב ולסייע את חוזק החומה. [עכ"ל רש"י] הפסוק שמביא רש"י כראיה לדבריו פירשו האבן עזרא: ויעזבו את ירושלים, מלשון חכמים 'מעזיבה'. ויש אומרים כי כן 'עזוב תעזוב עמו'...המילה מעזיבה מצאנו...במשנה (סוכה פרק א' משנה ז') תקרה שאין עליה מעזיבה. פירשת הרמב"ם (שם) הבנין שנותנין על הקרשים מן העפר והסיד. [עכ"ל] כלומר חומרי בניה הבאים לחזק את הבנין. אך אפשר ששתי המשמעויות חיזוק ועזרה, נובעות ממקור אחד כמו שפירש  מצודת ציון [נחמיה שם]: ענינו מלוי העפר לחיזוק, ובדרז"ל תקרה ומעזיבה (בבא מציעא קט"ז ע"א). פסוק נוסף שהזכיר רש"י (דברים שם) ואפס עצור ועזוב, גם שם פירש רש"י בהוראה של חיזוק, עזוב – מחוזק...

ויש 'עזב' במשמעות המנוגדת של נטישה והזנחה, כגון 'כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה'...(ישעיהו נ"ד ו'). עכ"ל הספר הפכים במקרא ובלשון חכמים. ראוי להביא דבריו של המלבי"ם בפרשתנו וכך כתב: ...מ"ש [מה שנאמר] עזוב תעזוב מדבר בפריקת המשא, והוא מלשון עזיבה שיעזוב ממנה את משאה הרובץ עליה ואינו עוזבה. ומ"ש [ומה שנאמר] בפרשת כי תצא 'הקם תקים' מדבר בהרמת המשא עליה...עכ"ל המלבי"ם. יש להדגיש כי בהמשך דבריו מבאר אחרת, וזאת מתוך ביאור דברי חכמים במכילתא עליהם מוסבים דברי פירושו. יתכן שלפי דברי המלבי"ם חיזוק נוסף לדברי ידידי בספרו הנ"ל, כיוון שלפי דבריו הכפילות של העזיבה, הראשונה לשון הורדה - 'שיעזוב ממנה משאה' אך בכך הוא למעשה 'עוזר' לה, והשניה – נטישה  'ואינו עוזבה' אינו נוטשה ומשאירה לבד.

פרשת שקלים

השבת פרשת שקלים פותחת את ארבע הפרשיות. חידושי הרי"מ טבע מטבע לשון מקודשת, שלאחר מכן אדמורי גור לדורותיהם פירשוה והרחיבו אמריו: ארבע פרשיות הם כנגד ארבע פרשיות שבתפלין, התקשרות ישראל לאביהם שבשמים, כפי שאדם מנדב עצמו מתקשר לה' יתברך.

במעינה של תורה לארבע פרשיות[4] הביא דברי החת"ם סופר זיע"א, שביאר משמעות השם 'שקל הקודש' משה רבינו בתור מלך הנפיק מטבעות של שקלים, אולם שקלים אלו לא נוצרו לשימוש צרכי חול וגשם שהרי היה להם מן ולא חסרו דבר (והעיר המלהב"ד שמה שקנו מהגוים לא היה לרצון, עפ"י יומא ע"ה) אלא שהשקלים שמשו למטרות שציוותה התורה כגון פדיון הבן, ל' של עבד, מחצית השקל לקרבנות, לכן נקרא שקל הקודש, שקל שנעשה לצרכי קדושה בלבד.

עוד הביא דבריו של האדמו"ר ישמח ישראל מאלכסנדר שאמר על הכתוב העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט, העשיר בעל הדעת המבין מה שנדרש ממנו, לא ירבה, אל יאחז עצמו בגאוה, שהרי הוא יודע ומשיג גדלות הבורא יתברך, (איזהו) דעת זה המכיר את בוראו [במדבר רבה נשא י' א'] אם כך, עליו להכיר בשפלות עצמו. והדל – לא ימעיט, אל יתייאש, בל יחשוב שאפסה תקוה, רק עליו להתחזק ולזכור 'בשבילי נברא העולם'.