משפט מדהים.

מה לבן התכוון בדבריו?

תמונת רקע:

לבן רדף עם אחיו (בניו, גיסיו של יעקב) אחרי יעקב, שברח עם נשותיו (בנותיו של לבן), בניו (נכדיו של לבן), וצאנו.

• בני לבן חשבו שכל הצאן שיעקב עשה שייך לאביהם (בראשית לא א) ובעתיד יהיה שלהם. כאשר יעקב ברח ללא רשות הם רצו להעניש אותו כגנב, ולהשיב את הגנבה.
• יעקב חשב שאלוהים נתן לו את מקנה לבן (בראשית לא ט), והוא מודה שבמקור הצאן היה של לבן.
• בנות לבן חשבו שכל הצאן שאלוהים הציל מאביהם ונתן ליעקב, שייך להן ולבניהן (בראשית לא טז) כנדוניתן.

לבן הופיע במחנה ורצה לברר האם בנותיו יצאו עם יעקב מרצונן החופשי. לבן דרש לעשות חיפוש כדי למצוא את התרפים שנעלמו מביתו. לבן פגש את לאה ורחל, והבנות לא התלוננו ולא בקשו שהוא יציל אותן מיעקב. לבן הבין  שרחל לא נותנת לו לגמור את החיפוש, ושרחל יושבת על התרפים. לבן הבין שרחל מאמינה שהתרפים הביאו לה את יוסף, ושהיא רוצה בנים נוספים מיעקב ולכן היא גנבה את תרפיו, ומוכנה לסכן את נפשה למענם. לבן לא רצה לגרום למותה של רחל. לבן הבין שהבנות רוצות ללכת עם יעקב.

לבן האשים את יעקב בגנבת התרפים, ולפי חוקי חמורבי מספר 6 אדם הגונב ממקדש או משליט חייב בעונש מוות. כאשר לבן נכשל למצוא את התרפים, לבן ובניו הפכו לבני מוות לפי חוק חמורבי מספר 1 ומספר 3, כי הם האשימו אדם ונכשלו להוכיח את אשמתו. בני לבן התחילו לדאוג לגורלם.

יעקב הצטדק ודרש בעלות על הצאן מלבן.

לבן התעלם מיעקב וקבע: "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה, לִי הוּא"

אדם כשר לתת ירושה כאשר הוא יודע מי הוא, מה הרכוש ומי היורשים. במשפט זה לבן מילא את כל שלושת התנאים.

כדי למנוע ספק או בלבול, לבן הצהיר שבנותיו הבוגרות, לאה ורחל, ושבניו הצעירים, שנולדו לאחר שיעקב הביא לו ברכת אלוהים (בנים) (בראשית ל כז) הם יורשיו החוקיים שלו (חוק חמורבי מספר 170). כיוון שהבנות היו בכורות לבנים, לבן שם אותן לפני הבנים. 'הבנים' הם לא 'הנכדים', כי באותו משפט לבן מגדיר את הנכדים כבני בנותיו, בדבריו: "וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה, הַיּוֹם, אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ" (בראשית לא מג).

לפני בנותיו ובניו, כעדים, לבן הודיע שכל הרכוש לפניהם שייך לו, ולו בלבד: לא ליעקב, לא לבנותיו, ולא לבניו. לבן יחליט למי לתת כרצונו, ואין עוררין על החלטתו. (ראה איך אברהם חילק את רכושו (בראשית כה ו), וחוקי חמורבי מספר 150.))

ברגע זה יעקב חדל להיות פושע בורח שגנב את צאן אדונו, ולבנים לא היתה אפשרות לפגוע ביעקב, כי הצאן היה ונשאר רכושו של לבן בכל מקום בו הצאן נמצא. בני לבן הבינו וויתרו ליעקב ולאביהם.

לבן המשיך והודיע שהוא נותן את הצאן לבנותיו ונכדיו, כדבריו: "וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם, אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ" (בראשית לא מג). לבן נתן את הרכוש כמתנה, או כנדוניה, אשר הוא לא נתן בחתונתן. לפי חוקי חמורבי מספר 184 בנות, שלא קיבלו נדוניה, מקבלות חלק שווה לבנים, מהמטלטלין (צאן), במות אביהן. כך לבן נתן לבנותיו, בחייו, את הנדוניה שהגיעה להן, ולא גרם שיעקב יצא לכנען מוקדם מדי לפני שיעקב היה מוכן להלחם בעשו ובאנשי כנען.