ישנו מדרש פליאה האומר: 'מפני מה חטא אדם הראשון מפני שראה שתיים ולא ראה שלוש' מסביר היהודי הקדוש שהכוונה שלא ראה את שלושת הדברים שמרחיקים מהחטא: 'עקביה בן מהללאל אומר: הסתכל בשלושה דברים, ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת: מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך: למקום רימה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון: לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא' (אבות ג,א). שאדם הראשון לא בא מטיפה סרוחה ולכן לא יכל להסתכל בזה (וראיתי שהיו שהביאו גם ממקורות אחרים, כהגר"א ועוד). והנה מביא מרן פאר הדור שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('משנת הגורן' 'אחריות מנהיגי הציבור') 'שלוש תכונות יסוד שבהן ניחן האדם מעניקות לו את העליונות האינטלקטואלית ביחס לבהמות אחרות. האחת, היכולת והרצון לערוך ביקורת עצמית כלפי מעשיו, מחדליו, כישלונותיו ושגיאותיו... התכונה השניה היא ההבחנה בין אמת לשקר. בין מציאות לאילוזיה. זוהי תכונה אלוקית... וכבר אמרו חז"ל שחותמו של הקב"ה אמת. התכונה השלישית הייחודית לחברה האנושית היא כבוד האדם, שכל מי שנברא בצלם אלוקים זכאי לו, וכל אדם צווה עליו' וכו'. ניראה שיש להביא רמז לזה בפס' שמתייחס ליצירת האדם: “וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב,ז). “וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה" זה כנגד הביקורת העצמית, שעל האדם לבחון את עצמו, האם מעשיו חיובים או ח"ו שלילים. שזהו 'דרש רב נחמן בר רב חסדא: מאי דכתיב "וייצר ה' אלקים" את האדם בשני יודי"ן? שני יצרים ברא הקב"ה, אחד יצר טוב ואחד יצר רע. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: אלא מעתה בהמה דלא כתיב בה וייצר, לית לה יצרא? והא קא חזינן דמזקא ונשכא ובעטא? אלא כדר"ש בן פזי, דאמר ר' שמעון בן פזי: אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי. אי נמי כדר' ירמיה בן אלעזר, דאמר ר' ירמיה בן אלעזר: דו פרצופין ברא הקב"ה באדם הראשון, שנאמר (תהלים קלט, ה) "אחור וקדם צרתני"' (ברכות סא,א) [אמנם הגמ' דוחה את דרשת רנב"ח, אולם ניראה שכוונתו כעין רשב"ז ששני יצריו נילחמים בו ושוקל מעשיו]. שהאדם בוחן מעשיו מה כדאי, לחטוא או להתגבר, שזהו הביקורת העצמית. וגם הדרשה של דו פרצופין ניראה שקשורה לזה, שלכן כך ניברא האדם, לומר שיש לו יכולת לכאן או לכאן (ובאמת בסוף נימשך את צד אחד, אחר האשה וחטא). וניראה שאף הדרשה ביר' קשורה בזה: 'מניין שתי יצירות? רבי זעירא בשם רבי הונא: "וייצר" יצירה לשבעה ויצירה לתשעה' וכו' (יר' יבמות ד,ב). שמדבר שם על שיצירת הוולד היא לשבעה או תשעה. אולם ניראה שגם רומז לעניין של מעשי האדם, שמדוע כך נעשה שנולד דווקא לשבעה או תשעה? אלא ניראה שזה מרמז שהאדם יכול למשוך עצמו לכאן או לכאן, ולכן בין שניהם יש שמונה, שהוא זמן ברית המילה, שמחבר עצמו לה' ומוריד בכך את תאותו ליצר הערוה. ואף ניראה שבחודש השביעי זה ניסן (מתשרי) והתשיעי זה סיון, שבא לומר לאדם לבחון עצמו מדוע יצא ממצרים, שזה כדי לקבל את התורה. וכן שביעי זה תשרי (מניסן) ותשיעי זה כסלו, שבתשרי זהו זמן הדין ובכסלו גם יש חלק של גמר הדין (בחנוכה), וזהו שיבחן את מעשיו כיצד יחשבו (וכן בכסלו גמרו לבנות את המקדש שהחלו בתשרי, כך האדם צריך לבנות עצמו להיות משכן לה'). וכן זהו: 'אמר רבי יודה בן פזי: מלא תרווד אחד נטל הקב"ה ממקום המזבח וברא בו אדם הראשון. אמר: הלואי ייברא ממקום המזבח ותהא לו עמידה. הדא הוא דכתיב: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה" וכתיב (שמות כ) "מזבח אדמה תעשה לי", מה אדמה שנאמר להלן מזבח, אף כאן מזבח' (יר' נזיר ז,ב). שחלק זה מלמד על ההתמודדות של האדם נגד יצרו (וקשור למזבח, כמו שאמרנו למשכן). “ויפח באפיו נשמת חיים" זה כנגד האמת, שהיא חותמו של ה', שכך גם נפיחה היא מעצמותו כביכול, ולכן הוא כמו חותם ה', שקשור לאמת. וכן מפרש רש"י: 'ויפח באפיו- עשאו מן התחתונים ומן העליונים. גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים' וכו'. הרי שהוא קשור בעליונים ובתחתונים, וזהו כחותם ה' בעולם, שהוא האמת. “ויהי האדם לנפש חיה" זה כנגד כבוד האדם. 'לנפש חיה- אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור' (רש"י) כך שזהו המעלה של האדם על פני שאר בעלי החיים, שזהו המעלה של החברה האנושית, וזה מתבטא בכבוד האדם. וכן דרשו מכאן חז"ל: 'רבי יוסי אומר: אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו. אמר רב יהודה אמר רב: מ"ט דרבי יוסי? דכתיב (בראשית ב, ז) "ויהי האדם לנפש חיה" נשמה שנתתי בך החייה' (ברכות כב,ב) כך שמתקשר לכבוד שבין הבריות, שמא לא יכבדוהו ולא ירחמו עליו. והנה שלוש אלו הם יסודות האדם, שהם מחזיקי האדם להיות במעלתו, ומימלא פגיעה באלו מדרדרת את האדם. ולכן ניראה שלזה התכוון המדרש פליאה שראה שתים ולא שלוש, שראה את מעלת האדם, שה' נתן לו לשלוט על כלל הבריאה (ובכלל כולה ניברא בשבילו) וכן ראה את מידת האמת כיון שה' היה ניגלה אליו ולכן ודאי שראה את חותמו של ה', ובכלל כל העולם היה ישר ומחובר לה'. אולם את המעלה של בחינת מעשיו לא היה בו, כיון שלא התמודד קודם עם החטא, כיון שחוץ מאי אכילת פרי עץ הדעת לא היה לו ציווי אחר (ואף למדרשים שהיו עוד מצוות, עשאם אוטומטית בהיותו ישר ודבוק באמת) ולכן כשחוה באה להחטיאו, לא התמודד מולה (מספיק [שתלוי במדרשים אם אכל מרצון או שהכתה אותו, שאם הכתהו אז לא התמודד מספיק, ואם אכל מיד, אז בכלל לא התמודד]) וחטא. ואף כשה' פונה אליו, במקום לשוב בתשובה ולהכות על חטא ואולי היה נימחל לו, הוא האשים: “האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל" (ג,יב). אי נמי, אפשר שלא היתה בו מידת האמת, שחוה ניכשלה בשל שאמרה "אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמתון" (ג,ב) ואמרו חז"ל: 'אמר חזקיה: מניין שכל המוסיף גורע? שנאמר "אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו"' (סנהדרין כט,א) 'ולא תגעו בו - הקב"ה לא הזהירם על הנגיעה. ומתוך תוספת גירעו, שדחף הנחש את חוה על האילן עד שנגעה בו. אמר לה: ראי שאין מיתה על הנגיעה, אף על האכילה לא תמותי' (רש"י). מימלא זהו שלא היו במידת האמת, אלא שינתה, ולכן ניגרם שחטאה, והאדם חטא בעקבותיה.