'אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לביש את מי שאין לו... בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים' וכו' (משנה תענית ד,ח) מסבירה הגמ' למה: 'בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא ט"ו באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה.. אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל... אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר... עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל... רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה... רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה' וכו' (תענית ל,ב-לא,א). בפשטות דברי הגמ' מוסבים על עצם העניין שנעשה ליום טוב, ולא מתייחס לעניין של שידוכים ביום זה. שהרי זה מוסב על הקטע: 'א"ר שמעון ב"ג: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ', ולאחריו הגמ' ממשיכה 'שבהן בנות ירושלים כו'' כך שלא נאמר בהקשר לשידוכים. ומימלא לכן אע"פ שנתנו כמה טעמים לשמחת היום, בכ"ז עניין השידוכים דווקא ביום זה הוא בשל הטעמים לשמחת היום שקשורים לזיווגים, שזהו שהותרו שבטים לבא זה בזה והתרת שבט בנימין. אולם אם כן, מדוע שמחו ביוה"כ שאין בו את טעמים אלו? ועוד מפשט המשנה 'לא היו ימים טובים לישראל כטו באב.. שבהן בנות ירושלים', משמע ששמחת היום קשורה לשידוכים, שזה דבר מאוחד עם עצם היום, כך שלכאורה צריך למצוא קשר לעצמותו של יום. והנה ביוה"כ יש קשר לתיקון חטא עוזא: 'שאלו תלמידיו את רב יוסף: מהו עזאל?.. עזאל לא חזר בתשובה, ועדיין הוא עומד בקלקולו להסית בני אדם לדבר עבירה בבגדי צבעונין של נשים, ולכך היו ישראל מקריבין קורבנות ביום הכפורים, איל אחד לה' שיכפר על ישראל, ואיל אחד לעזאזל, שיסבול עונותיהם של ישראל, והוא עזאזל שבתורה' (ילקו"ש רמז מד). מימלא כיון שיש קשר ביום זה נגד יצה"ר של בינו לבינה, אז בו ראוי למצוא זיווג הגון, להעמדת הזיווג בשלמות בקדושה (ובפרט שהיצר הזה נחלש בו). ואמנם בגמ' מובא על יוה"כ שהוא 'משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות' אפשר שכוונתו שבשל הסליחה ומחילה עם הלוחות השניים, זכינו להצטוות בשעיר לעזזאל כדי ליתגבר על יצה"ר הזה. בפרט שהעגל היה "וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק" (שמות לב,ו) '"וישכימו" - השטן זרזם כדי שיחטאו. "לצחק" - יש במשמע הזה גלוי עריות כמו שנאמר (בראשית לט) "לצחק בי", ושפיכות דמים כמו שנאמר (שמואל ב ב) "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו" אף כאן נהרג חור' (רש"י), לכן בכפרה ביוה"כ ניטל כוחו של השטן (שאין בו כח לזרז לחטוא) וזוכים בו בכפרה לחטאים כדי לזכות לשנה טובה, להאריך את החיים, שזה ההיפך מהשפיכות דמים שנעשה, וכן ביטול כחו של עזזאל. ובדומה לכך מקפידים לענייני שידוכים, כיון שבזיווג הגון, מצד אחד פוחת כח יצר העריות, 'רב הונא לטעמיה, דאמר: בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בעבירה. בעבירה סלקא דעתך? אלא אימא: כל ימיו בהרהור עבירה' (קידושין כט,ב) ומצד שני מקיימים מצוות פו"ר, ובכך מביאים חיים לעולם (הצאצאים) ולכן מול שפיכות דמים שקיצרה חיים. והנה טו באב למ"ד של הותרו שבטים זה בזה והותר שבט בנימין לבא בקהל, מובן מעצמו שמחת השידוכים בטו באב (אולי לכן הובאו ראשונים בגמ' כיון שהם הכי פשוטים בקשר של השמחה והשידוכים). והנה למ"ד 'יום שכלו מתי מדבר' יש שני העמדות מה עיקר השמחה לרש"י זה בשל הפסק המיתה (ד"ה 'שכלו') ואילו לרשב"ם זה בשל דיבור ה', שחזר לדבר עם משה (ב"ב קכא,א. ד”ה 'דאמר'. אע”פ שבד”ה הקודם לו משמע שהעמיד מטעם שלא מתו. כך ששניהם זהו הטעם [שכיון ששמחו שלא מתו חזרה הנבואה, שלא התנבא משה בשל צערם של בנ”י], או שעשו יו”ט אותו יום רק באותה שנה בשל שפסקו למות, אבל לדורות זה בשל הדיבור). הגזרה למות במדבר היתה רק על הגברים, כמובא ברש”י: '"ובאלה לא היה איש וגו'" - אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים לפי שהן היו מחבבות את הארץ' וכו' (במדבר כו,סד. רש"י) ומקורו בתנחומא “פנחס” סימן ז, שם מתחיל ב:'ותקרבנה בנות צלפחד. אותו הדור הנשים היו גודרות מה שאנשים פורצין' וכו'. כך שהיה הבדל בין האנשים והנשים בענייני הקדושה. ולכן כשפסקה המיתה, שבכך ניגמר ההקשר להבדל הזה שהודגש ע"י שהאנשים מתו ולא הנשים, אז נעשה כעין קירבה בקדושה ביניהם, ולכן כנגדה ומכוחה באים להתחבר בקדושה בשידוך ביניהם, ולכן נהגו לפעול לשידוכים אז. (אמנם הפסיקו למות ב-ט' באב, אבל זה לא היה מודגש כי לא ידעו עד טו באב, כך שאז הוכח כעין חיבורים, ולכן באותו יום יש את הכח הזה). וע"פ הסיבה של חזרת הדיבור, הוא חזר כיון שבטל הכעס על בנ"י, ולכן זה מדמה כעין תיקון לחטא עץ הדעת שנעשה ע"י אדם וחוה שהחטיאתו, שזה העלה כעס על אדם שחטא ולכן גורש מגן עדן (במקום למות), ובכך נעשה ריחוק מהדבקות בה' שנימצא בקדושה. לכן דומה להפסק הדיבור עם משה מהכעס על בנ"י בהקשר לחטא המרגלים, שנעשה בקשר לא"י שהיא כגן עדן בקדושתה (ולכן גבולותיה הם סביב א"י השלמה). לכן בחזרת הדיבור נעשה כעין כח לתיקון הכעס והריחוק מחטא עץ הדעת, ובכך ניתן לחבר בשלמות הקדושה בין בני הזוג, ע"י שמטושטש הפגם מהחטא שנעשה בקשר של בני הזוג (שחוה האכילה את אדם), ולכן אז זהו זמן ראוי לשידוכים בשלמות הקדושה. וכן ניראה שבעקבות חטא עץ הדעת באה הפרדה בין בני הזוג, שעונשה "בעצב תלדי בנים" (בראשית ג,טז) שבעקבות הצער 'בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה' (נדה לא,ב) כך שבעקבות החטא נעשה הפרדה בינו לבינה בצער, ולכן בזמן שכעין יש תיקון לצער ולהפרדה שביניהם (שיש הבדל בין האנשים לנשים במיתה במדבר, שהאנשים הצטערו- שמתו) אז חוזר הדיבור למשה (שאין את הצער בבנ"י שלכן לא התנבא בעקבותם), וכך גם בין בני הזוג, כעין בטל הריחוק ביניהם שבעקבות חטא עץ הדעת, ואז חלה קדושה ביניהם 'דריש ר"ע: איש ואשה זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן' (סוטה יז,א) 'שכינה ביניהם - שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן יו"ד באיש וה"י באשה. לא זכו אש אוכלתן - שהקב"ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש' (רש"י) וזהו כעין דיבור ה' למשה, שהנבואה זה גילוי ה' בעולם (ובפרט אצל משה שנאמר לו פרוט התורה, שכולה שמות ה') וזהו כשם ה' המתגלה בעולם, ע"י בני הזוג. וכשבנ"י מתו במדבר בשל כעס ה' שהיו כמנודים (ביר' תענית ג,ד נאמר 'כמנודים') שלכן לא דיבר ה' עם משה, זהו כעין שהסתלק שם ה' (הסתלק גילוי ה', בדיבור למשה במדבר, ובשם ה' בין בני הזוג) ונישאר רק אש (בזוג) – מיתה (במדבר). לכן יש הקשר בין הפסקת המיתה וחזרת דיבור ה' למשה בטו באב, לעניין הראוי לשידוכים בשלמות הקדושה. עוד ניראה שעכשיו כשחזר הדיבור למשה, זהו כחזרה למעלה השלמה של קבלת התורה, שמשה המשיך למסור את התורה במדבר (ע"י שנאמר לו באה"מ) ועכשיו זה בדיבור שלם, 'ביחוד וחיבה' (שבזמן הגזרה היה דיבור בלא קירוב וחביבות [רש"י, תענית ל,ב. ד"ה 'לא']) ולכן כעין חזרה למעלה השלמה של נתינת התורה, ובנתינת התורה היו קולות שכל בנ"י שמעו. והנה 'וא"ר חלבו אמר רב הונא: כל הנהנה מסעודת חתן... ואם משמחו מה שכרו? אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות' וכו' (ברכות ו,ב) לכן בהקשר לשידוכים זה כעין מעמד מתן תורה, שכל בנ"י היו שותפים בשמיעת הקולות, וכך כל המשתתף בשמחת חתונה זוכה לתורה. לכן קשור בנקודה זו שידוכים וחזרת הדיבור למשה. וכן ביוה"כ שניתנו הלוחות השניים, שהם כעין תיקון לפגם שנעשה בנתינת הלוחות הראשונים (ע"י העגל), ולכן זהו קשור לאותם קולות המחברים חתונה ותורה. (ובשבועות לא עשו זאת, כיון שחטאו בעגל אז מצידם פגמו בזה, ולכן שמחו דווקא במקום שבטל הפגם שכך באים לבטל פגם עץ הדעת בחיבור קדוש. ועוד ששבועות מתייחד רק לתורה). ואולי יוה"כ נעשה כעין סליחה על העגל, ובטו באב כעין סיום קשר לחטא המרגלים (בשניהם 'כעין' כי עדיין אנו סובלים במשך הדורות מהעגל ומהמרגלים, כך שלא ניסלח לגמרי אלא כעין ניסלח עיקר החטא) ששניהם היו החטאים הגדולים במדבר, ודור המדבר קיבל את התורה, והיה אמור לתקן אז את העולם מחטא עץ הדעת (שלכן מלאך המוות לא ישלוט בנו. ע"ז ה,א), אלא שפגמו בחטאיהם. לכן בנקודה שנעשה כעין תיקון לחטיאהם הגדולים אנו ממשיכים משם כח לתיקון עץ הדעת ולעשות חיבור שלם בקדושה בין בני הזוג. לחברם ולהחיל בכך את שם ה' בעולם שנעשה ע"י שניהם ('זכו שכינה ביניהן') להיפך מהנעשה מחטא עץ הדעת. ועוד, ביוה"כ ניתן סליחה, שזה עושה קירוב לה', ובטו באב חזר הדיבור בחביבות למשה, ולכן בשניהם באים לקרב ולחבב בין בני הזוג בשידוכם. והנה למ"ד 'יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל' אפשר שיש כאן מצד אחד עליה לרגל לירושלים, ולכן יוכלו בנות ובני ירושלים להשתדך איתם בעלייתם לרגל, ויש כאן גם קשר לקדושה כמובן (שעולים עליה לרגל). ולמ"ד הובאו הרוגי ביתר לקבורה, נאמר במיתתם '"גדע בחרי אף כל קרן ישראל" א"ר זירא א"ר אבהו א"ר יוחנן: אלו שמונים אלף קרני מלחמה שנכנסו לכרך ביתר בשעה שלכדוה והרגו בה אנשים ונשים וטף עד שהלך דמן ונפל לים הגדול' (גיטין נז,א). כך שבקבורתם, שראו בה זכות (שלכן שמחו שקברום) דימו קצת תיקון לכאב על הריגתם, שנהרגו שם משפחות שלמות, 'אנשים ונשים וטף', ולכן מחזקים זאת ע"י הקמת משפחות. מעיין בדורנו שניצולי השואה שמחים בחתונות צאצאיהם ורואים בזה כנקמה על הנאצים שהשמידו את משפחותיהם בשואה (וכמו שאמר לי סבי ז"ל שחתונה לא יכולה להיות כעין תחליף למשפחות שנירצחו בשואה, אבל זה כן עושה משהו בתחושה). ואולי בנוסף לזה גם: 'ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה' שהובא בנוסף לעצם העניין לומר שזה היה חשוב בעינייהם, שלכן תיקנו ברכה מיוחדת, שזה מחזק את ההסבר שלכן חגגו טו באב. יש בזה אולי גם לומר שכיון שראו שלא הסריחו, ראו בכך שיש כאן כעין מתנת שמים שלא בטלו לגמרי, שלא נירקבו, ולכן משכו זאת גם לרמז על הקמת משפחות הגונות, שיעלה זיווגם יפה ויתקיים. למ"ד 'יום שפסקו מלכרות עצים למערכה' כיון שעשו זאת משום 'לפי שאינן יבשין' ולכן 'וחיישינן מפני התולעת, לפי שעץ שיש בו תולעת פסול למערכה' (רש"י). מימלא אולי ראו במערכת הקרבנות תיקון העולם (שמעלהו לה') והעצים של המערכה הם תיקון לעץ הדעת, ולכן יש בזה תיקון לעץ הדעת ומימלא יש בו זכות לחיבור בין בני הזוג כמו שאמרנו קודם. ואולי אפילו ראו שבנוסף לעצם עניין תולעת בעץ שזה לא ראוי להשתמש בו למזבח, אולי גם תולעת דומה קצת בצורתו לנחש, ולכן אסור שיהיה בו קשר לזה, שהרי הוא מתקן את עץ הדעת שהנחש החטיאם בו. וזה ע"פ השמש שנחלשת, וזה כעין דומה לעניין אש (שהשמש מחממת ודומה לאש) שיש בין בני הזוג, וע"י שם ה' ביניהם לא שורפים זה את זה, אלא חיים בצורה טובה, שזהו כעין הפחתה מהאש שנימצאת בהם, כמו חום השמש שיורד מט"ו באב. לכן בזמן שמפסיקים לכרות עצים למערכה, בשל הדאגה שיעשה כראוי, אז נחשבת הדאגה הזו לזכות, ולכן חוגגים אז בהקשר לשידוכים כדברינו. ואולי זה קשור גם עם המובא מיד 'אמר רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל. מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף יאסף. מאי יאסף? אמר רב יוסף: תקבריה אימיה' שאותו יום היה מפורסם בהשבתת חטיבת העצים (לכן היה ידוע להם בשם יום שבירת הגרזן) ומימלא ידעו שמאותו זמן צריך להרבות בלימוד תורה בלילה, ולכן אולי חגגו גם על זה, על שבאים עכשיו להרבות תורה. ולכן אז באו לעשות שידוכים, בשל 'ת"ר: ללמוד תורה ולישא אשה, ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה. ואם א"א לו בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה. ר' יוחנן אמר: ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה? ולא פליגי, הא לן והא להו' (סוטה כט,ב) שלשיטת רש"י: 'הא לן הא להו - בני בבל היו הולכין וגורסין משניות התנאים בא"י, ומתוך שלומדים חוץ למקומם אין צרכי הבית מוטלים עליו. נושא אשה דהוה בלא הרהור, ואח"כ הולך ולומד תורה. להו - לבני א"י הלומדים במקומם, אם נושא אשה יהו צרכי הבית מוטלין עליו ויבטלוהו' ואילו לר"ת: 'נראה לר"ת איפכא, דר' יוחנן דאמר ריחים בצוארו ויעסוק בתורה, לבני בבל דיבר, שאינו יכול להניח אשתו וילך וילמוד תורה. ועוד, שהם עניים. ושמואל דאמר נושא אשה תחלה, לבני א"י אמר, שיכולים ללמוד במקומם, וגם הם עשירים, וטוב לו שישא אשה וילמוד תורה בטהרה' וכו' (תוס' ד"ה 'הא'). מימלא לכן מובן ע"פ ר"ת שבא"י היו קודם נושאים נשים ואח"כ לומדים, ולכן כשמתחילים להגביר את הלימוד תורה, ראוי להזכיר שקודם צריך לישא אשה. ואף לשיטת רש"י דבריו זה לבחורים, שהולכים ללמוד תורה למשך כך היום, אבל כאן מדובר רק על הגברה של הלימוד בלילה, ולכן אז אינה מעקבתו מללמוד, אלא רק מצילתו מהרהור, ולכן בזה גם רש"י יודה שעדיף קודם לישא אשה וללמוד בטהרה. ואולי גם באים בזה להזכיר ללמוד יותר בלילות, שזהו דברי ר"י 'שיאסף' הכוונה 'תקבריה אימיה' שפרושו 'כלומר ימות בלא עתו' (רש"י), לכן באים בנושא שידוכים ומזכירים את עניין המשפ', כעין שהוא הגיעה מאימו, ובכך מזכירים את הכלל שאם לא מוסיפים יאספו לפני זמנם, ולכן בזה מזכירים להרבות בלימוד דרך ההצגה בשידוכים, ובזכות זה השידוך יהיה על בסיס של להרבות לימוד תורה (ובכך זיווגם דבוק בתורה), וכך יעלה זיווגם כראוי, בקדושה וטהרה שלמה. ואולי בכלל (לכל הדעות), בסוף הגמ' נאמר 'אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן. וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמ' (ישעיהו כה, ט) "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו"'. שהביאו זאת כי דומה בלשונו לעניין המחוללות בכרמים, מחוללות- מחול, ויש חיבור בין בני הזוג כמו שיש חיבור בין הצדיקים לה' ע"י שסביבו, שקרובים לו עד שיכולים להצביע באצבע, ושמחים כמו שהבנות יוצאות ומחוללות בשמחה בכרמים. ואולי יותר מזה, שלכן אמר 'מחול לצדיקים' שפרושו: 'סביב, לשון מחול הכרם' (רש"י), ולא אמר סתם 'סביב', כדי לרמז על שמחת הזקנים, שהיא ביין ישן '"ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים" מאי מטוב מצרים? אמר ר' בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: שלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו' (מגילה טז,ב) לכן אמר בצורה שמזכירה כרם, לרמז על שמחתם, שנאמר "נגילה ונשמחה". וזה אולי הובא כאן לרמז שלכך גם דימו בנות ירושלים את מעשיהן, שבזמן שמחה של גזרת זקנים (מאחת מהסיבות הנ"ל) שקבעו לשמוח בטו באב (שקבעוהו יום שמחה) בו יתחברו למעלה של עניין חיבור הזקנים לקדושה שיהיה בגן עדן, ובכך למצוא לעצמן זיווג כמו בגן עדן, זיווג קדוש ומושלם. (וכמובן שזה שייך לטו באב ולא ליוה"כ. ואמנם היו עוד ימים טובים מדרבנן, אבל לטו באב יש מעמד גדול יותר, שלכן עד היום עדיין חל בו ביטול תחנון,ואף רובם יו"ט על מלחמות שלא קשור לנשים. ואמנם יש חנוכה ופורים, אבל הם בחורף שקשה לחולל אז בכרמים, ובנוסף ע"פ החת"ס עיקר תקנת חנוכה ופורים זה מדאורייתא [כיון שזה ק"ו מפסח] וכאן זה כולו מדרבנן, ועוד כיון שיש בהם מצוות מעשיות, אז כדי שלא להגיע למצב של ביטול מצוות היום, אז לא יצאו לחולל אז). שזהו מעלת ט"ו באב, ועל יוה"כ למדו לחולל אולי מעין שנאמר במשנה 'וכן הוא אומר "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו” ביום חתנתו, זו מתן תורה. וביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו.אמן' (משנה תענית ד,ח) 'במלך שלמה - הקב"ה שהשלום שלו: אמו - כנסת ישראל: זה מתן תורה - יוה"כ שבו נתנו לוחות אחרונות: זה בנין בית המקדש - שנתחנך ביוה"כ' (ברטנורא), שכך למדו מהפס' שיש שמחה מעין חתונה ושמחה ביוה"כ, ולכן קבעו בו לפעול לשמחה ושידוכים, להתחבר לקדושה זו שתעזרם לזיווג הגון ראוי וקדוש (ובזה יובן בגמ' 'יום שניתנו בו לוחות האחרונות' שזהו הנקרא בפס' “מתן תורה"). ואולי מזה למדו גם לט"ו באב, כיון שמובא שני דברים (מתן תורה והמקדש) למדו שאחד על יוה"כ ואחד מרמז על עוד זמן שקשור למקדש, וזהו ט"ו באב שאז חזר הדיבור אל משה, שבכך היה כעין חזרה למעלת מתן תורה, וכן הוכח שפסקו מלמות ולכן הוכח שראוים עכשיו ליכנס לארץ, ואז לבנות את המקדש (שזה המצוה השלישית מכניסתם לארץ) ולכן קשור כעין לשורש בניית המקדש, שעל אלו "צאינה וראינה בנות ציון" שכנגד זה קבעו לצאת ולראות ולהראות לעניין החתונה (“חתונתו") שזהו בשידוכים בכרמים. ואף לשאר הדעות: הותרו שבטים לבא זה בזה והותר שבט בנימין לקהל, זהו כנגד "יום חתונתו" שהותרו להתחתן. וביטול ה'פרוסדיות.. שלא יעלו ישראל לרגל' בזה יכלו לקיים מעין מתן תורה, שעולים לה' ברגל (ובפרט בהקהל שהוא כעין מעמד מתן תורה) ולכן הוא "ביום חתונתו" שזה מתן תורה (ואין זה נעשה בשבועות שניתנה בו התורה, כי בנימשל ולא כפשוטו, ולכן בדומה לו, ביוה"כ כעין מתן תורה, ובטו באב שעולים כעין מתן תורה). והרוגי ביתר שהובאו לקבורה הוכח שה' לא עזבנו לגמרי, ולכן עוד עתידים לשוב ולבנות את המקדש (כעין 'ביום שמחת ליבו זה בנין ביהמק"ד', וכן "שמחת ליבו" ששמחו שלא הסריחו). ופסיקת כריתת עצים למערכה זהו כעין כנגד בנין בית המקדש, שבו מקריבים, ובכריתה פעלו לצורך שיוכלו להשתמש בו במקדש, כמו בנין בית המקדש שזהו חינוכו, כדי שיוכלו להשתמש בו.