'חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב... בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. משנכנס אב, ממעטין בשמחה' (משנה תענית פרק ד משנה ו). '..ותניא בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים, וכתיב (במדבר יג, כה) "וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום". הני ארבעים יום נכי חד הוו? אמר אביי: תמוז דההיא שתא מלויי מליוה, דכתיב (איכה א, טו) "קרא עלי מועד לשבור בחורי". וכתיב (במדבר יד, א) "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות' וכו' (תענית כט,א). חורבן ביהמק"ד היה בזמן של בכיה על דברי המרגלים, שלכן ה' אמר שיענשו בשל כך בבכיה לדורות באותו יום. במשנה מובא על אותו יום שהוא גזרה שלא יכנסו לארץ בעקבות חטא המרגלים, שבעצם בזה מובן מדוע דווקא בכיה בצורה של חורבן המקדש, שזה משום שכמו שבמדבר בעקבות בכייתם נגזר שלא יכנסו לארץ, שעל זה בכו, כך גם בחורבן המקדש זה בא בבכיה יחד עם גלות, שיוצאים מהארץ. זהו שנאמר (בהקשר לחורבן בית שני) 'דתניא: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב' (שם), שזהו חובתו של יום, הקשר לבכיה וגלות. וניראה שאולי יש רמז בשם חודש זה, שביהמק"ד נחרב בשל 'דאמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא דיני דמגיזתא לדיינו? אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין' (ב"מ ל,ב). שהם דנו ע"פ דין תורה בלא להתחשב בלפנים משורת הדין, כיון שזה לא מפורש בתורה, ולא ראו מה התורה באמת רוצה, שזהו חיבור לפנים משורת הדין. כך זה דומה ל'אב' שהאבא גורם להולדה, אבל אינו נושא את העובר (אלא האשה), כך גם הם לא ראו את הנולד, מה התורה רוצה שיצא ממנה, אלא רק מה שנאמר במפורש ולא התייחסו ללפנים משורת הדין שיוצא מהתורה, כוולד שיוצא מכח האבא שהוא כעצמו ממש. עד כדי כך האב מרחם על בנו, שאין מצב שיהרגהו , שלא כבן על האב [שיכול להרגו] (כמופיע בדין גנב הבא במחתרת [סנהדרין עב,א-ב]) וזה כעין שהתורה בעצם רוצה שהלפנים משורת הדין יקויים יותר ממנה. בנוסף אותיות 'אב' הם 'בא' כמקרב אליו, כמו שהלפנים משורת הדין באה לקרב בין הרבים, וכן חורבן בית שני היה 'אבל מקדש שני... מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם' (יומא ט,ב), שנחרב בשל פירוד בעם, שזהו ההיפך מקירוב. ואולי אפשר שהמרגלים חטאו בחודש אב (שהם באו ['בא'] מהריגול אז) כיון שניבהלו מהארץ, בשל שבמדבר חיו תחת ניסים מעל הטבע ולא רצו לעוזבו (ובפרט ע"פ הסבר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א שהם ניבהלו מגשמיות הארץ, שרצו לחיות תחת כנפי השכינה במדבר, לאכול אוכל ניסי ומים ניסים, ולא להצטרך לעבוד בעולם הגשמי כמחוייב בא"י) ולכן כעין שחטאו בשל רחמי ה' עלינו במדבר, שמדומה כרחמי אב על בנו, שמרחם מאוד, שכך ה' ריחם עלינו ונהג עמנו במדבר במדת חסד גדולה, ואף היינו בגלוי תחת כנפי השכינה, וכל העולם ראה בזה את ייחודינו לה', כ"בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים יד,א). אבל בשל כך חטאו, ואי כניסה לארץ זה כמרידה בה' כמו שאמרו "אך בה' אל תמרודו" (במדבר יד,ט), כבן סורר שחייב מיתה, כך ה' רצה להרגם, ולבסוף גזר שימותו במדבר. גם לדורות נחשבים העונשים כעונשים לבן "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך" (דברים ח,ה), לכן מרומז בשם החודש 'אב'. 'אב' בא"ת ב"ש זה 'תש' שכך זהו התוצאה של גלות ישראל, “ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו" (יחזקאל לו,כ). מפרש רש"י: '"ויבוא"... ומדרש אגדה: הקב"ה בא עמהם בגולה והטה אוזן. מה היו אומרים השבאין? הרי אלו עם ה' ולא היה לו יכולת להצילן. במדרש איכה רבתי. "ויחללו את שם קדשי" - השפילו את כבודי. ומהו החילול? באמור אויביהם עליהם: עם ה' אלה ומארצו יצאו, ולא היה יכולת בידו להציל את עמו ואת ארצו' (וראה גם באיכה רבה פתיחה טו, שאמרו כביכול שה' הזקין ואין בו יותר כח). מימלא זהו שבחודש זה נעשה שאמרו הגויים שכביכול ה' תשש כוחו ח"ו. והוא חודש חמישי “צום החמישי" (זכריה ח,יט) רמז שדנו רק ע"פ תורה (חמשה חומשים) בלא לפנים משורת הדין (שאת זה היו צריכים להבין בתושב"ע, מצד מעשיהם מכח התורה). ומתשרי הוא החודש האחד עשרה, כנגד 'אחד עשר כוכביא' (פיוט בהגדה של פסח) רמז ל"ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים" (בראשית כב,יז) ' אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהן יורדין יורדין עד עפר, וכשהן עולין עולין עד לכוכבים' (מגילה טז,א) רמז לגלות וחורבן כשנעשה ההיפך מהעליה ככוכבים, וזה חל במיוחד בחורבן, כיון שאת הפס' שריב"ז למד על חורבן המקדש, הם מדברים בעצם על חורבן האוייבים (ראה ב'מועדי ישראל' 'מאבקו של ריב"ז..' למרן שר התורה גדול הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) שכך נעשה ההיפך, במקום עליה גדולה לנו, שזה חורבן הגויים, נעשה חורבן לנו, שזהו ככוכבים וחול.. וזהו שהמשך הפס' “וירש זרעך את שער איביו"... ועוד שאחד עשר כוכבים מופיע בחלום יוסף "ויחלם עוד חלום אחר ויספר אתו לאחיו ויאמר הנה חלמתי חלום עוד והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי" (בראשית לז,ט) ובעקבות חלומותיו מכרוהו ובעקבותיו ירדו לגלות מצרים, ולכן יש בזה רמז לגלות. ויותר מזה, יוסף ירד כדי להקל על השעבוד, שיעקב היה צריך לרדת בשלשלאות של ברזל, ויוסף הכין לו את הדרך (שבת פט,ב), כך גם בחורבן, עם כל צרת השעבוד והחורבן, היה בכך צד חיובי: 'כָּךְ אָמְרוּ לְאָסָף: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶחֱרִיב הֵיכָל וּמִקְדָּשׁ וְאַתָּה יוֹשֵׁב וּמְזַמֵּר? אָמַר לָהֶם: מְזַמֵּר אֲנִי שֶׁשָּׁפַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲמָתוֹ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים, וְלֹא שָׁפַךְ חֲמָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל' (איכה רבתי ד,יד). וזה נעשה בט' באב: '… ותניא: אי אפשר לומר בשבעה שהרי כבר נאמר בעשור, ואי אפשר לומר בעשור שהרי כבר נאמר בשבעה, הא כיצד? בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי, שמיני, ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו, שנאמר (ירמיהו ו, ד) "אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב". והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן: אתחלתא דפורענותא עדיפא' (תענית כט,א). שט' רומז להולדה (תשעה חודשי לידה) שזה כרמזים שאמרנו על 'אב', ועיקר השריפה היתה בי' רמז שלא ראויים למקדש שהוא כהמשך מתן תורה, שזהו עשר שרומז לעשרת דברות, וכן עשר רומז לשלמות, שבמקדש יש מעלה גבוה בקדושה, וכן תיקון גדול לעולם (שלכן ממנו לומדים למלאכות שבת, שבהם ה' ברא את העולם) [שניברא בעשרה מאמרות]. והחל בשבעה באב שבו נכנסו נכרים להיכל, שחורבננו זה פגיעה בכל העולם כולו, שניברא בשבוע הבריאה, ולכן בו מתחיל הקשר להרס ולגוים, והגוים החלו לאכול וקלקל בו, כנגד: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע: מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, ונטל טעם הפרות' (משנה סוטה ט,יב) שבא נזק לכל העולם, ובפרט התקלקל הטעם באוכל- הפירות- שיוצא בעולם. ועוד שבשביל הגלות היתה צריכה להיות גזירה נגד טבע העולם, שזהו שלושת השבועות ע"פ המהר"ל, ומימלא לכן החל בשבעה כנגד בריאת טבע העולם. ואולי כשיש שנה מעוברת (כעין לשון "מתעבר על ריב" [משלי כו,יז] שפרושו 'קצף' [מלבי"ם], וכן "עברה וזעם" [תהלים עח,מט]) יוצא שחצי שנה קודם זהו ז אדר (כרומז לחצי השני, כעין חודשים מניסן מול מתשרי), שזהו זמן פטירת משה רבנו, ואחת הסיבות לכך שמשה ניפטר ולא ניכנס לארץ הוא כמובא באור החיים: 'הנכון הוא על פי דבריהם ז''ל (תענית כ''ט.) שאמרו בפסוק (במדבר י''ד א') "ויבכו העם בלילה" וגו' קבעו בכיה לדורות, כי ליל תשעה באב היתה שבו נחרב הבית. ואמרו עוד (סוטה ט'.) שאם היה נכנם משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב, שאין אומה ולשון נוגעת בו, ואמרו עוד (מדרש תהלים עט) בפסוק "מזמור לאסף אלקים באו גוים" וגו', וז''ל: "קינה" מבעי ליה? אלא על שהשליך חמתו על עצים ואבנים. מעתה אם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש, ולהשליך חמתו עליו לא אפשר כנזכר, ויחר אף ה' בשונאי ישראל ויהיה כליונם במקום חורבן הבית, לזה גזר ה' בגזרת המרגלים גם על משה שימות במדבר' וכו' (דברים א,לז). מימלא לכן קשור כרמז על עניין חורבן הבית (אולי זה רמוז בגמ': 'אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה' [תענית כט,א] שכעין יש משהו קשר בניהם). ואולי גם תשעה רמז למכירת יוסף שנעשה ע"י תשעה מאחיו (ראובן לא היה במכירה), וגלות מצרים היא ההתחלה-ראש- לכל שאר הגלויות. ועוד תשעה רומז להולדה, רמז לאחדות בנ"י, שכמו שבעובר אינו יכול להתקיים ללא אמו, כך בנ"י צריכים להיות מאוחדים בשלמות, וודאי שלא לחטוא בשנאת חינם. ועיקר השריפה היתה ביום עשירי, בשל שטימאו את א"י בחטאיהם (שבא"י השכינה שורה, וכאן עיקר קיום התורה, ולכן חמור יותר) ולכן מרמז על עשר קדושות שיש בא"י 'עשר קדושות הן: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות' וכו' (משנה כלים א,ו) ולכן גלו ממנה. ותחילתו בשבעה בחודש, ניראה משום שנאמר בפרשת התוכחה כמה פעמים "שבע על חטאתיכם" (ויקרא כו) שזהו ההזהרה בתורה, ובכ"ז לא שמעו וחטאו והגיע עונשם שהתקיים בהם העונש שנאמר בפרשת התוכחה, ולכן החל בשבעה בחודש כנגד הנאמר שיענשו שבע (עונשים) על חטאיהם.