וידבר ה' אלי לאמר" וגו' (דברים ב,יז). '"וידבר ה' אלי וגו'" - אבל משלוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפ' (זו) "וידבר" אלא "ויאמר", ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד עמו הדבור בלשון חבה, פנים אל פנים וישוב הדעת. ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל' (רש"י). 'אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר (דברים ב, טז) "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי" אלי היה הדבור' (תענית ל,ב). 'לא היה הדבור עם משה - ביחוד וחיבה, דכתיב "וידבר ה' אלי לאמר" אלי נתייחד הדיבור, ואע"ג דמקמי הכי כתיבי קראי בהו וידבר. איכא דאמרי, לא היה פה אל פה אלא בחזיון לילה, גמגום' (רש"י). רש"י על התורה לא פירש כמו שמובא בגמ', אולם ניראה שמקורו ביר': 'רבי זעירה בשם ר' חנינה: מה יעשו גדולי הדור ואין הציבור נידון אלא אחר רובו, שכן מצאנו שכל ל"ח שנים שהיו ישראל כמנודים לא היה מדבר עם משה, שנאמר (דברים כ) "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב המחנה" מה כתוב בתריה (שם) "וידבר ה' אלי"' (תענית ג,ד). שביר' לא מדייק שנאמר "אלי" אלא רק מביא את סמיכות הפס', ולכן משמע כרש"י שלמד מעצם זה שנאמר "וידבר" ולא "ויאמר", וזה קשור לפרשה (שלכן נילמד סמוכים) שעד עכשיו לא נאמר בפרשה כאן "וידבר". ולכן גם מובן שרש"י מביא את ההסבר שהשכינה שורה על הנביאים בשביל העם, שזהו כדברי היר' שהגדולים נידונים ע"פ הקהל, שהם מכוחם. ואולי אפשר שהדיוק הוא מ"אלי" כמובא בבבלי, ומה שרש"י מביא על שנאמר "ויאמר" זה כדי שלא תאמר שגם בפס' קודם נאמר "ויאמר ה' אלי" (פס' ט) אז אין לדייק ב"אלי" שנאמר כאן, לכן הוסיף ופרש שזה נאמר בהקשר ל"ויאמר" ולא ל"וידבר". וזה כעין דבריו בתענית שפירש שגם קודם נאמר וידבר אבל בלי אלי, כך כאן פרש שנאמר אלי אבל לא בוידבר. וראשון עיקר. או שכאן רש"י פירש כמו הרשב"ם שמובא בב"ב (קכא,ב): 'אלי היה הדיבור - דמצי למכתב ויאמר ה' אלי, כדכתיב לעיל ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב', שהדיוק הוא מהשינוי ללשון "וידבר" עם ה"אלי", ומימלא הלימוד הוא מהשינוי ל"וידבר" מ"ויאמר" בהקשר ל"אלי", ולכן הדגיש רש"י ששונה (ובכך חיבר בין הבבלי ליר' שביר' הדגש הוא על "וידבר" ובבבלי על "אלי" אבל זה בעצם אותו לימוד, ביחד), ולכן הביא פרושו על "וידבר ה' אלי" שחל מלשון דיבור ו"אלי". והנה בגמ' זה מובא בהקשר לשמחת ט"ו באב, ונחלקו רש"י והרשב"ם על מה נקבעה השמחה, כיון שמובא שפסקו מלמות והוסף שחזר הדיבור למשה. שרש"י פרש (בתענית): 'שכלו מתי מדבר – דתניא: כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר: צאו לחפור. והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר וישן בו, שמא ימות קודם שיחפור. ולמחר הכרוז יוצא וקורא: יבדלו חיים מן המתים. וכל שהיה בו נפש חיים היה עומד ויוצא. וכל שנה היו עושין כן, ובשנת ארבעים שנה עשו, ולמחר עמדו כולן חיים. וכיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש, חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר, וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בט"ו ולא מת אחד מהם ידעו שחשבון חדש מכוון, וכבר מ' שנה של גזרה נשלמו. קבעו אותו הדור לאותו היום יו"ט' הרי שהקביעה היא על שפסקו מלמות (וזהו דברי ר"י 'יום שכלו בו מתי מדבר'). אילו הרשב"ם פירש (בב"ב): 'דאמר מר כו' - ולכך עשו ימי משתה ושמחה על הדיבור שחזר למשה', הרי שהטעם הוא על הדיבור למשה (שלכן ממשיכה הגמ' 'דאמר מר' וכו'). ולכאורה שניהם צודקים, שהגמ' מביאה בצורה עמומה שמתפרש כשניהם. וי"ל שניהם קשורים זה בזה, כמו שמובא בתוס' (בב"ב, ד"ה 'יום'): 'שהיו אבלים עד מקצת יום של ט"ו לא חזר הדיבור, שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות' הרי שהמיתה והנבואה קשורים זה בזה ע"י שבשל המיתה נעצבו ולכן לא שרתה השכינה. אולם ע"פ דברי היר' 'שהיו ישראל כמנודים' משמע שלא היה הדיבור למשה בשל הכעס על בנ"י מחטא המרגלים, ולא בשל העצבות.. ואולי אפשר לומר שזה קשור בריחוק מא"י, שבה מקום גילוי השכינה ומקום הנבואה , ולכן כשהיו נזופים על הקשר לריחוק מהארץ, שזהו במדבר שניגזר שימותו בו, באותו זמן גם משה לא התנבא בשבילם בשל שקשור לריחוק ממקור הנבואה (ולכן אין נבואה שלמה למשה) והשכינה (שלכן נזופים- מרוחקים מהשכינה). לכן שמחו כשפסקו מלמות, שבטלה הגזרה למות והריחוק, ולכן זה מתבטא בנבואת משה, כך שמחוברים בעניין ביטול הנידוי מה' בהקשר לא"י שגורם למיתה ואי נבואה. והנה מובא בגמ' קודם על עניין שמחת הזמן של טו באב כמה הסברים: 'אלא ט"ו באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה... אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל' וכו', אולי זה קשור לדעה של כלו מתי מדבר (שמובא לאחריהם) [שלכן כולם דעות על מעלת אותו היום, כך שאפשר שזהו מהותו של יום- מעלתו] שבא לומר שבחטא המרגלים נעשתה מחלוקת (שחלקו עם יהושע וכלב ומשה ואהרן) ולכן חטאם הוכרע לנידוי מה' בשל שהתנתקו מא"י. אבל אילו היו מאוחדים, אז גם כשחטאו ולא רצו ליכנס לארץ, אולי היה מתכפר להם כשחזרו בהם (במעפילים). אבל בשל הפירוד שהוא שנאת חינם, שבגללה גלו ונחרב הבית שני, שעניין הפירוד הוא נגד מעלת א"י שמחברת את כלל בנ"י, כיון שבה אפילו הגשמי מתאחד לקדושה, וכך יש אחדות שלמה בבנ"י, ומימלא שלמות קדושה בעולם, ובשל הפירוד נעשה ניתוק גמור מא"י, ולכן נחתם דינם שלא ליכנס לארץ. לכן בדומה (לפירודם) גם נעשה כעין פירוד מה', שהיו בנידוי, ולכן לא התנבא משה בשלמות בחיבה וקירבה, כנגד אי האחדות בבנ"י והקשר לקדושה ונבואה בשלמות שמתגלת בא"י. (וזה קשור גם לדעה שאח"כ: 'עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל' שירבעם עשה זאת כדי שלא יעלו לרגל לה', אלא ילכו לע"ז שהעמיד, וזה נעשה בעקבות הפירוד בין הממלכות [שפחד שיעלו לירושלים וימשכו אחרי רחבעם] כך שגם זה קשור בפירוד בבנ"י). לכן שמחים בט"ו באב שהוא כסמוך ל-ט' באב, שהוא כעין קצת תיקון לו, שבט' באב נחרב הבית בשל שנאת חינם, שהוא כמובן פירוד ואף המרגלים קשורים לפירוד כמו שאמרנו (ובגללם ניקבע ט' באב ליום בכיה לדורות: 'אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות' [תענית כט,א]), ולכן בטו באב שמחים על כעין עשיית תיקון לשורש חטא ט' באב.