פרשת מטות- מדוע כעס משה על ראשי צבא ישראל ?

מאמר מאת: אהובה קליין.

בפרשה זו מתארת התורה את הציווי לישראל לנקום את נקמת המדיינים ולאחר שעם ישראל מילאו אחר ציווי זה, משה כועס על ראשי הצבא בשובם למחנה עם שלל רב.

וכך הכתוב מתאר את תוצאת המלחמה: "ואת מלכי מדיין הרגו על חלליהם את אווי ואת רקם ואת—צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדיין ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב: וישבו בני ישראל את נשי מדיין ואת טפם ואת כל בהמתם ואת כל מקניהם ואת כל— חילם בזזו: ואת כל— עריהם במושבותם ואת כל- טירתם שרפו באש: ויקחו את- כל השלל ואת כל- המלקוח באדם ובבהמה..." [במדבר ל"א, ח-י"א]

ותגובת משה: "..ויקצוף משה על פקודי החיל.."

 השאלות הן:

א] התורה מדגישה את הריגת בלעם במלחמה זו, מדוע?

ב] מדוע משה כועס על ראשי הצבא של ישראל?

ג] מה ניתן ללמוד על משה מתוך כעס זה?

תשובות

 הריגת בלעם במלחמה.

רש"י מפרש :התורה רוצה להדגיש כי בלעם בא על ישראל והחליף אומנותו באומנותם ,לפי שאין ישראל מנצחים את אויביהם ,אלא על ידי פיהם, כלומר על ידי תפילות ובקשות לה' על רצונם לנצח את אויביהם. מה עשה בלעם ?  תפס את שיטתם וקילל אותם בפיו. כנגד זה - במלחמה עם ישראל החליפו אומנות [שיטת] באומנות[שיטת] אומות העולם המשתמשים בחרב להרוג, כפי שנאמר בברכת יצחק את עשיו: "ועל חרבך תחייה"[ בראשית כ"ו, מ]

החפץ חיים [רבי ישראל מאיר מראדין ] לומד מדברי רש"י: שאומנותם של ישראל- הוא כוח הדיבור, מכאן שהם יכולים ליצור עולמות גשמיים ורוחניים כפי שנאמר: "ואשים דברי בפיך.. לנטוע שמים וליסוד ארץ" [ישעיהו נ"א, ט"ז]-  לכן כל אדם חייב להיזהר שלא יקלקל את כלי אומנותו, היינו- פיו ולשונו בדיבורים אסורים- דוגמת לשון הרע, אלא ירגיל עצמו להשתמש בפיו באופן קדוש- לתפילה ולימוד תורה.

ישנו מדרש של חז"ל: השואל: מה חיפש בלעם אצל המדיינים?

לפי דברי רבי יוחנן: בלעם הלך אל המדיינים -לקבל שכר על שגרם למגפה בקרב עם ישראל כתוצאה מהצעתו האכזרית להכשיל את בני ישראל בבנות מואב, על זה אמר רב: "זהו שאומרים הבריות: הגמל הלך לבקש קרניים- אוזניים שהיו לו נחתכו ממנו.."

כעסו של משה על ראשי הצבא.

"קדושת הלוי" מפרש: כי המטרה של עם ישראל במלחמתם נגד המדיינים הייתה: אך ורק לקיים את מצוות הנקמה במדיין, אבל לא לעסוק בביזה!

רבי נתן אומר: כי ה' ציווה את ישראל להקיף את המדיינים רק משלושה צדדים – על מנת לאפשר להם לברוח מכיוון רביעי, כך סובר גם הרמב"ם:[הלכות מלכים ו, ז] "כשצרים על עיר לתופשה [לכובשה] אין מקיפים אותה מארבע רוחותיה [מכל ארבעת הכיוונים שלה] אלא משלוש רוחותיה: ומניחים מקום לבורח [מן העיר המוקפת] ולכל מי  שירצה להימלט על נפשו, שנאמר: "ויצבאו על מדיין, כאשר ציווה ה' את משה"- מפי השמועה למדו[חכמים] שכך ציווהו"

לכן,"התורה והמצווה למלבי"ם" סובר: שהשאלה באיזה אופן הקיפו ישראל את המדיינים? האם מכל הכיוונים, או אפשרו להם פתח רביעי לבריחה?

על עניין זה ישנה מחלוקת ומסופר בספרי: כי לוחמי ישראל הקיפו את המדיינים מכל ארבעת הצדדים באופן שלא הייתה באפשרותם להימלט על נפשם. ואילו רבי נתן סובר: שכן אפשרו למדיינים מהצד הרביעי לברוח על מנת להציל את נפשם.

ובמחלוקת זאת נפסקה ההלכה כדברי רבי נתן.

הרמב"ן סובר: כשם שישנה מצווה לקרוא לשלום אל האויב, טרם יציאה למלחמה כך ישנה גם מצווה בזמן המלחמה להניח לו להימלט מכיוון רביעי ולהשאיר אותו פתוח. וזאת מסיבת רחמים.

לפי השל"ה  הקדוש: הם חטאו בדבר שהשכל היה מחייב אותם להיזהר מכך שהרי הנשים היו עיקר המחטיאות- והן נלקחו בשבי ועל כך ישראל לא היו צרכים לחכות לפקודות. זה נחשב להם לחטא ולכן משה קצף עליהם.

גם בלעם התוודה על חטאו בכך שלא הבין שהמלאך עומד לפניו, כשאמר: "חטאתי כי לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי"[במדבר כ"ב, ל"ד] לכן אם אדם אינו מבין דבר שהשכל מחייב אותו להבין- הרי התנהגותו היא בגדר חטא.

כעסו של משה על מה מעיד?

חז"ל אומרים: שדווקא משה שהיה העניו מכל אדם וידע להעביר על מידותיו יודע היה מתי הוא חייב לכעוס על- "שרי האלפים ושרי המאות"

כאן משה מתגלה כמנהיג בעל סגולה מיוחדת- האומר את דבריו בקשיחות לרבים ללא חשש ומורא  מפני לוחמים גיבורים השבים מן הקרב עטורי ניצחון - וזאת מפני שמנהיג  אמיתי, יודע בדיוק מתי לנהוג כלפי הציבור בסלחנות ומתי  לגלות תקיפות וגם כעס- וזאת  גם מן הטעם שיש ועליו להוכיח אותם על חטאם כדי שישובו בתשובה.

רבי פנחס מקוריץ [ מבחירי תלמידיו של הבעל שם טוב]היה נוהג להגיד: שהוא  מתאמץ במשך מהלך חייו לשמור את מידת הכעס באמתחתו ויודע להשתמש בה רק ברגע ההכרחי והנכון.

כתוצאה מכך- הוא שולט על מידה רעה זו ואין מידה זו שולטת עליו.

רבינו בחיי אומר: "ולמדנו  שכל סירחון הדור תלוי בגדולים שיש כוח בידם למחות ואינם מוחים"

 לסיכום, לאור האמור לעיל.

 אנו לומדים כי פעמים רבות ישנה מידה כנגד מידה והקב"ה מסובב כך את הדברים שבסופו של דבר הכול לטובת עם ישראל.

ומעניין הדבר שבלעם תפס אומנותם של ישראל- להשתמש בפיו בדומה לעם ישראל - הרגילים להתפלל ולהתחנן לאלוקים, הוא  השתוקק לקלל ויצא מברך.  ואילו במלחמת מדיין ישראל תפסו אומנותם של אומות העולם והשתמשו בחרב וכך בלעם מצא את מותו בקרב.

כעסו של משה על ראשי הצבא מוכיח את היותו מנהיג משכמו ומעלה ההולך בדרך האמת ומטיף מוסר לאנשים- ללא יראה ופחד.

מנהיג כדוגמת משה- אכן ראוי להנהיג את עם ישראל.