ליקוט מביאור יש"ר (יצחק שמואל רג'יו) – פרשת מטות

ל,ב: וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל: מדוע לא דבר משה ישירות עם בני ישראל כמו שעשה בפעמים קודמות, וכיוון את דיבורו דרך ראשי המטות? יש"ר: "אין צורך ללמד לכל בני ישראל תורת הנדרים, ואולי צריך להעלים אלה החוקים, שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם – לימד המשפט". למדנו שיש דברים שנכון לא לאומרם בפרהסיה.

לא,טו: החייתם כל נקבה?: מדוע כעס משה, הרי הצבא עשה כפי הדין 'כי תקרב אל עיר וכו' והרגת את כל זכורה לפי חרב, רק הנשים והטף תבוז לך'? יש"ר: "משה קצף עליהם באמרו שאין מלחמה זו דומה לשאר המלחמות לעניין הנשים, כי המדייניות ההמה עשו את כל הרעה וסבבו המגפה בעם ה' והכשילו אותם בבעל פעור". יש כלל ויש יוצא מן הכלל.

לא,ל: וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמישים: מדוע מחלקם של בני ישראל יש להפריש אחד מחמישים ואילו מחלק אנשי הצבא רק אחד מחמש מאות? יש"ר: "הטעם ייראה לפי שהיה ראוי שיילכו כל העם למלחמה, אלא ששלחו תחתם הי"ב אלף איש שהם אחד מן החמישים של כל העדה, כי מספר בני ישראל שש מאות אלף בקירוב, לכן היה מכסם אחד מחמישים, והמתנה הזאת נתנו ללוויים לכבדם בעבור שהיו שומרי משכן ה'". טעם פשוט והגיוני מדוע אחד מחמישים, כפי חלקם בעם כולו. ממשיך היש"ר לגבי חלק אנשי הצבא שהופרש לכהנים: "הכהנים לא נטלו אלא אחד מחמש מאות, שהוא עשירית חלק הלויים, כי כן היה הדין בתרומת מעשר שהיו הלוויים נותנים להם מעשר מן המעשר". הכל פשוט והגיוני. החיילים שנתנו מכס לכהנים הפרישו עבור הלוויים את המעשר מן המעשר, לכן הם הביאו אחד מחמש מאות.

לב,ב: ויבואו בני גד ובני ראובן: מדוע הקדימה התורה את גד לראובן? יש"ר: "כי הם (בני גד) נתנו העצה הזאת והם היו המדברים תחילה למשה בנחלה הזאת, והם היו גיבורים יותר מבני ראובן, כמו שנאמר בהם 'וטרף זרוע אף קדקוד', ולפיכך לא היו יראים לשבת לבדם בארץ הזאת מפני יושבי הארץ". יש בכור בגיל ויש בכור בחשיבות.

לב,לג: ולחצי שבט מנשה: מדוע הוסיף משה את בני מנשה נוסף על בני ראובן וגד? יש"ר: "כאשר בא משה לחלק הארץ לשני השבטים ראה שהיא ארץ גדולה יותר מהראוי להם, וביקש מי שירצה להתנחל עמהם, והיו אנשים משבט מנשה שרצו בה, אולי אנשי מקנה היו ונתן להם משה חלקם". לפעמים צריך לפעול לפי המצב הנוצר בשטח, ולא רק לפי הכללים. מעניין.

שבת שלום מוקדמת, שבת של מנהג כובד ראש בדברים לא ראויים, התחשבות בלוחמים ובכוהנים, כבוד ליוזמים ולעושים תחילה, והתרצות למנהיגים. אורן, בן וכו'.